ראיתי עכשיו פרק של "פשע מן העבר", פרק 5X11. ובפרק הזה... בפרק הזה מדובר על יפני שנרצח בפילדלפיה, קצת אחרי מלחמת העולם השניה. מדובר על הדרך שבה ארה"ב התייחסה ליפנים האמריקאים, הכניסה אותם למחנות כמו שהיטלר הכניס את היהודים למחנות. מדובר על הדרך שבה ה"אמריקאים הטהורים" התייחסו אל היפנים, שהיו לא פחות אמריקאים מהם, בצורה מזעזעת כל כך, כאילו הם נחותים מהם, למרות שהבנים היפנים מתו במלחמה למען הצד האמריקאי לא פחות מהבנים האמריקאים הלא-יפנים.

וזה מדהים אותי.

זה הדהים אותי שמדינה שמורכבת מהמון אזרחים-לשעבר של מדינות שונות, שמדינה שיש בה כל כך הרבה אזרחים זרים שהם בעצם שווים, מתנהגת ככה אל זרים. הדהימה אותי המחשבה שהם הרשו לעצמם לעשות את זה, להתנהג ככה, לאנשים שהם שווים אליהם, לא פחות טובים מהם ואולי אפילו יותר נאמנים מחלק מהם (הם רוצים להתקבל כאזרחים שווים בעוד ה"רגילים" לא צריכים את זה). 

ואז אמא אמרה שגם ככה זה כאן, ופתאום קלטתי כמה באמת מחליאה ההתנהגות של אנשים כאן.

במדינה הזאת חיים המון סוגים של אנשים. חיים כאן אנשים מהמון מדינות- רוסים, אנשים ממדינות ערב, אירופאים, אמריקאים, אפריקאים... המון. ומה שמאחד את כולנו הוא שכולנו יהודים- בני הדת או הלאום היהודיים. כולנו יהודים, כולנו בני אדם, וכולנו שווים, ובכל זאת מתייחסים לחלק מהאנשים כאן כאילו הם לא שווים. חלק מהאנשים שרואים את עצמם כטובים יותר מה"שחורים" או מה"רוסים" או מכל אדם אחר במדינה הזאת. האנשים האלה משרתים בצבא בדיוק כמוהם, חיים את חייהם כאן בדיוק כמוהם, והדבר היחיד ששונה הוא השורשים שלהם והמנהגים שהם מביאים איתם.

ובכל זאת, אנשים עדיין מרשים לעצמם להגיד שהם טובים יותר.

איך זה יכול להיות שמדינה שמורכבת מכל כך הרבה זרים, אומרת כן לאנשים מסוימים ולא לאחרים. איך זה יכול להיות שמדינה שבה כולם זרים באותה המדינה אומרת לא לאנשים שמגיעים היום רק כי יש אנשים שהיו שם קודם, והם מרגישים "ישראלים" יותר?

שאלה למחשבה.

אן.

זה כבר עולה לי על העצבים.

מבזק חדשות: אי אפשר לתקן את כל הנזק שנגרם למדינה הזאת בחצי שנה. זה בלתי אפשרי. בשביל לעשות את זה בשישה חודשים צריך לחזור אחורה בזמן, למנוע את רוב הנזק, ואז לתקן את המעט שנשאר. או, כמובן, לצאת בהצהרות והודעות כל ששת החודשים הללו, ולגרום לכולם לחשוב שמשהו השתנה, כשבעצם לא השתנה כלום. עושה רושם שזה עובד טוב - ממה שאני רואה, שרים עושים את זה בלי הפסקה והציבור הישראלי נופל בפח הזה שוב ושוב, מלבד כמה חכמים שמסבים את תשומת הלב לאמת.

מהרגע שהוא נכנס לתפקיד שר האוצר, אנשים לא מפסיקים לבקר אותו. הוא עדיין לא הספיק לקחת את הנשימה הראשונה שלו במשרד החדש, וכבר מתנפלים עליו באמירה שהוא אכזב את הבוחרים. לא כולם - אני קוראת תגובות לפוסטים שלו ולעמוד הפייסבוק שלו, ואני שמחה לראות שיש שם הרבה תגובות תומכות שאומרות את מה שאני אומרת כרגע - אבל הרבה אנשים. חוסר הסבלנות של אנשים יכול להטריף, ואני חושבת שהעובדה שהוא לא נלחם בהם - מה שאני בטוח הייתי עושה - נותנת כמה נקודות לזכותו.

תסתכלו על זה איך שתרצו, אבל תפנימו את האמת: אי אפשר לתקן כל כך הרבה בעיות בחצי שנה. גם בשנה לא, וכנראה שזה ייקח הרבה יותר. זה תהליך שיצטרך לקרות לאט, וזה תהליך שייקח את הזמן שלו. וכן, זה לא יהיה נעים, וכן, אנחנו לא תמיד ניהנה מזה, אבל זה תהליך שחייב לקרות אם אנחנו רוצים למנוע מהמדינה הזאת לקרוס. אני לא יודעת מה אתכם, אבל זה בדיוק מה שאני רוצה לעשות.

תראו מה כן כבר נעשה, ולא רק על ידי לפיד, אלא על ידי יש עתיד. כי בסופו של דבר, חלק מהעניין בבחירות רשימתיות (לפי מפלגות, לכל אלה ששכחו את שיעורי אזרחות), זה שבוחרים את כל המפלגה, לא רק את המנהיג שלה. ובמקרה הזה בחרתם את יש עתיד, ואתם אפילו לא עוצרים לראות מה הם עשו בינתיים- כל הצעות החוק שהוגשו, כל התוכניות שתוכננו וכל הרעיונות שהועלו. אמת, אכן הבעתי התנגדות לתוכניות בנוגע למערכת החינוך, ונכון שאני לא מאמינה ברפורמות שרק מדברים עליהם (לשרים יש נטייה להעלות רפורמות כל שני וחמישי, אם לא שמתם לב), אבל עושה רושם שדברים באמת משתנים, או לפחות בדרך לשינוי.

מספיק רק לשוטט בבלוגים של יש עתיד כדי לראות את זה. מספיק רק לשוטט שם כדי לראות שהם באמת מנסים לעשות שינוי. אני לא יודעת כמה הם יצליחו - אני חושבת שכבר הבעתי בעבר את ההתנגדות שלי לשיטת הממשל הנוכחית, שבה מדברים הרבה ועושים מעט, וגם את מה שעושים עושים לטווח הקצר ולא לארוך, לא בשביל לתקן אלא בשביל קולות לבחירות הבאות - אבל אני רואה ניסיון לשינוי. אני לא יודעת איך זה יילך - יכול להיות שאני טועה וזה לא יצליח, או שגם הם ידברו ולא יעבדו - אבל אני יודעת שכרגע הם מנסים, ושכרגע עדיין מוקדם מכדי שאפשר יהיה למתוח ביקורת.

באמת, אנשים. הכי קל זה להגיד שהם נכשלו, שהם בוגדים בקהל שבחר בהם, ושזאת טעות לבחור בהם. הכי קל זה לרוץ לעמוד הפייסבוק של לפיד ולכתוב תגובות שנאה. הכי קל זה למתוח ביקורת. אבל אתם שוכחים שדברים לא מסתדרים ביום אחד, ושעם הבירוקרטיה והמבנה של הממשל, קשה יותר לעשות שינויים משזה נראה.

נכון, אני נערה בת 17. נכון, אפילו לא הצבעתי בבחירות האחרונות. נכון, הרבה מהנוער בגיל שלי עסוק רק בבגרויות, בבילויים וברשיון נהיגה. אבל כשהתנהלו הבחירות אני זאת שקראה את המצעים של המפלגות שטרחו לפרסם אותם, שעקבה אחרי מה שקרה אז ושעוקבת אחרי מה שקורה מאז. כן, אילו הייתי יכולה להצביע בבחירות האחרונות הייתי ככל הנראה מצביעה ליש עתיד, ואני חושבת שהבעתי כאן תמיכה בחלק מהתוכניות שלהם יותר מפעם אחת (לדוגמא). אני בטוחה שלא הייתי מתלהבת מהפגיעה במעמד הביניים, בדיוק כמו שהיום אני לא אוהבת את זה, אבל זה משהו שחיוני לעשות, בהנחה שהוא נעשה למען המדינה.

סבלנות. זאת מילת המפתח. סבלנות וסובלנות. תנו למפלגה לעבוד. תנו להם את הקרדיט שמגיע להם. שבו בסבלנות ותראו מה קורה לפני שאתם ממהרים למחות. ותחשבו טוב על כל הצדדים שיש לסיפור הזה, כי זה לא "אנחנו נגד הממשלה". זה גם "הממשלה נגד הממשלה", ו"הממשלה נגד הכנסת" וההפך, ויש שם עוד הרבה קשיים. זה לא פשוט כמו שזה בטח נראה לכם.

סבלנות.

רציתי לכתוב לך על שתי ההבנות שהיו לי היום (וזה יגיע). רציתי לכתוב לך על זה שאבא שלי בחו"ל לשבועיים והפעם אני לא בורחת ומעמידה פנים שהוא פה. רציתי לכתוב לך על זה שאני רוצה לשנות ואולי אפילו אחשוב לשנות דברים בביה"ס.

ואז קראתי את המשפט הזה: "אני מאמין בך וביכולות שלך וחושב שאת יכולה לקחת את עצמך לאן שאת רוצה".

ואני אגיע, אני... אני אגיע לכל הנושאים האלה, בהמשך, אבל... אני פשוט לא יכולה לתאר את הרגשות שהמשפט האחד הזה מעלה בי.

מר ג', (והלוואי שהייתי יכולה לכתוב את השם שלך כאן, כי זה היה הופך את זה לכל כך הרבה יותר אישי),

אתה אחד האנשים הכי מדהימים שפגשתי אי פעם. אחרי הויכוח שהיה לי בבוקר והדרך שבה התנהגתי כמו בוגרת, אחרי הדברים שאמרתי היום ואיך שאני מתנהגת בחודשים האחרונים... אני פשוט לא יכולה שלא לשמוח על זה שפגשתי אותך, על זה שהצלחת למצוא את הדרך אליי ועל זה שנתתי לך לשנות אותי. לאורך כל היום לא הפסקתי לחשוב על זה שלא הייתי במצב הזה בלעדייך היום, וכשאני קוראת את המשפט הזה, כשאני כמה האמנת וכמה תמכת וכמה עשית... I'm in awe. אני לא יכולה שלא להיות. כי זה אחד הדברים הכי יפים שראיתי מעולם.

והמשפט הזה מדגיש בדיוק את כל מה שעשית בשבילי.

היו לי תובנות היום, ובגלל זה אני כותבת לך שוב. פעמיים ביום זה לא מעט, ואני יודעת שאני עושה את זה הרבה לאחרונה, אבל הייתי עושה את זה גם פעם כשהיו לי תובנות, אתה זוכר? הייתי שולחת לך שתיים, אפילו שלוש הודעות לפני שהספקת לענות על הראשונה, ברגע שהיו לי תובנות, ואתה תמיד היית מקדיש את הזמן לענות לכולן ולהראות לי כמה למדתי. ("את לא טפשה, את לומדת", זוכר?)

התובנה הראשונה שהיתה לי היא שלא קל לשנות דעות שמלוות אותו כבר שנים. אני מאמינה כבר כל כך הרבה זמן שבני אדם הם מיותרים, שלוקח לי קצת זמן לשנות את דעתי בנושא הזה. נכון שברוב הזמן אני ממשיכה להיות אופטימית ונחמדה ולא שונאת בני אדם, אבל ברגעים שמרגיזים אותי אני חוזרת בדיוק לאותה תבנית התנהגות שאני מכירה כבר שנים, הווה אומר להרחיק את העולם ולהעמיד פנים שאני היחידה שמשנה.

והאמת שזה לא תקף רק לדעות. זה תקף לכל סוג של תבנית התנהגות שמלווה אותנו במשך הרבה זמן. לי יש מזל - אני מתחילה את התהליך הזה כשאני בת 17 ואין לי הרבה שנים מאחוריי, אבל זה עדיין לא פשוט. כשאני רגילה כל כך לדברים כי הם מלווים אותי הרבה זמן, קשה לי יותר לשנות אותם. זה לא הופך את זה לבלתי אפשרי - אני הולכת להילחם במצבים פסיכולוגיים, אפילו - אלא רק מקשה על התהליך. אבל אתה יודע מה? אני לא דואגת. אני מסוגלת לעשות את זה.

זה פשוט הולך להיות קצת קשה יותר משחשבתי שזה יהיה.

הדבר השני שהבנתי זה איך אתה מרגיש.

אחותי סיפרה לנו היום שיש להם בעיות עם הקפיטריה בביה"ס שלהם. אמרנו לה שאם הם לא מרוצים, הם צריכים לפנות למישהו ולהגיד שהם לא מרוצים. היא אמרה שאין טעם לעשות את זה, ושאין להם כוח ושזה גם ככה לא ישנו כלום. אמרנו שאם הם לא יעשו כלום שום דבר בטוח לא ישתנה, ושאם היא לא היחידה שחושבת ככה, אז יש טעם לשנות. היא התחילה לתרץ ש"לא כולם חושבים ככה" וש"זה קשה מדי"... אתה יודע, הדברים הרגילים שבני אדם אומרים כשהם נהנים יותר מלהתלונן מאשר מלשנות?

לא הייתי מופתעת במיוחד - אני יודעת שרוב האנשים כאלה - אבל לא הצלחתי להבין אותה (או את רוב בני האדם, לצורך העניין). איך יכול להיות שהאנשים האלה נמצאים במקום מסוים, במקום הזה יש דברים שמפריעים להם, והם לא עושים כלום כדי לשנות את זה? איך זה יכול להיות שהם חיים במדינה, נגיד, שעושה דברים שלא מתאימים להם, והם פשוט עוברים הלאה ואומרים שזה לא משנה? (אפשר לקחת כדוגמא את הקיצוץ של הקיצוץ בשכר של השרים, שמשום מה אף אחד פה לא מחה כשהוא קרה.)

וזה הפריע לי. זה הפריע לי לראות שלבני האדם לא אכפת ושזה בכלל לא משנה להם. זה הפריע לי לראות שכולם עסוקים רק בעולם הקטן שלהם ואפילו בו הם לא מוכנים לעשות הרבה. אמרתי לאמא אחרי זה שהיא מראה בדיוק את כל מה שרע במדינה - לא, בעולם הזה. זאת בדיוק הבעיה של האנשים בעולם הזה, ומשום מה אף אחד לא מוכן לשנות אותה. ואני פשוט לא מצליחה להבין איך זה קורה.

לא התכוונתי לשנות. היו לי חלומות על לעשות שינויים ענקיים (סוד קטן... כשהייתי קטנה כתבתי סיפור על ילדה שכובשת את כל העולם, הופכת אותו למדינה אחת ואז משנה אותו לטובה. אני מחייכת כשאני כותבת לך את זה, כי זה מאוד תמים ואני גם חושבת שמקסים. אין לי את כולו, לצערי - כנראה שהלך המחשב ולא הספקתי לגבות אותו לפני.), היו לי חלומות על להפוך את המדינה ואת העולם כולו, אבל ככל שגדלתי הבנתי שיש לי פחות ופחות סיכוי להצליח לעשות את זה. אני אחת, יש לי דעות מאוד מוזרות בנוגע לדברים, וגם אם אני אצליח להגיע לפוליטיקה (כבר קלוש) - אני לא הולכת לאהוב את התחום הזה. ויתרתי מראש.

ואז כשאמרת לי שחשבת על זה, מיד חייכתי, כי גם אני מכירה את זה. אבל ידעתי שאני בחיים לא אצליח לשנות שם את מה שאני רוצה לשנות, ומראש ידעתי שאני לא אוהב את התחום הזה (תחום שבו דוקרים אחד את השני בגב ומשקרים אחד לשני ולבוחרים...), ואמרתי לעצמי שאין טעם בלהיכנס לזה בכלל. חשבתי שהרעיון שלך על שינוי הוא קצת... אני אודה בזה, נאיבי (במובן הטוב! מאוד. אני אוהבת את זה בך).

ואתה יודע, אחרי שהיא אמרה מה שהיא אמרה היום, ואחרי שכל כך הרבה אנשים שמעו את הדעות שלי ואמרו לי "לכי תהיי שרת החינוך" או משהו דומה (גם MIG אמר את זה...), הבנתי פתאום ש... שאולי אני כן רוצה להילחם. שאולי אני כן רוצה להיות חלק מהמיעוט שמשנה דברים, שאני כן רוצה להסתכן, להיות חלק מתחום שאני לא אוהבת, אבל להיות מסוגלת לשנות דברים. אמא העלתה הצעה שאני אנסה להיות חלק ממועצת התלמידים בשנה הבאה, ואמרתי - את יודעת מה? למה לא? אני כנראה לא אצליח להגיע לשם, זאת השנה האחרונה בתיכון ואני לא מוכרת בכלל, אבל למה לא?

ופתאום... אני מבינה איך אתה הרגשת. איך אתה מרגיש. הרצון הזה לשנות, הצורך הזה לשנות, הראיה הברורה של כל מה שלא נכון ולא תקין והידיעה שאף אחד אחר לא ישנה את זה... אני יודעת בדיוק איך אתה מרגיש, ואני יודעת בדיוק למה רצית לעשות את מה שרצית לעשות, וגם למה פעלת כמו שפעלת. ומי יודע? אני אפילו עשויה להצליח.

מה שאמרתי על אבא קודם...

בסוף שנה שעברה, ביוני, אבא שלי ואחותי נסעו לארה"ב. הם נסעו, הם נהנו ואני באמת שמחה שהם נסעו (גם כי הם נהנו וגם כי זה אפשר לי להגיע לכנס בשיקגו באוגוסט... מה לעשות, אני אנוכית לפעמים), אבל הנסיעה שלהם היתה לי מאוד קשה. הם נסעו לשבוע, וכל השבוע הזה הסתובבתי בבית והעמדתי פנים שהם שם. בדברים הקטנים, לא בלדבר איתם או משהו - לסגור את הדלת של אחותי בלילה או של החדר של ההורים שלי בצהריים, כי הם "ישנים", או כל מיני דברים כאלה.

והיום בשש בבוקר אבא נסע לגרמניה לשבועיים, לאיזה כנס שיש לו... ואני החלטתי שהפעם אני מתמודדת. זה לא יהיה קל, זה יהיה מאוד מוזר, אבל הפעם אני מתמודדת.

ואתה יודע... זה לא היה קורה בלעדייך.

אן.

כמו שאתה בטח יכול לנחש, המכתב הזה מאתמול. מסתבר ששכחתי לפרסם אותו.

מה שלומך? איך עבר עלייך השבוע?

השבוע שלי היה פחות או יותר בסדר, וכתבתי לך לא מעט במהלכו, אז אני לא אפרט על זה יותר מדי כרגע. אתה יודע איך זה, אני עדיין לומדת להתרגל לעובדה שחופש ואין שום דבר דחוף שאני צריכה לעשות - שום מבחן, שום עבודה, שום דבר. אני מניחה שלך אין את הבעיה הזאת - לך בטח יש מספיק מה לעשות. אני מכירה אותך.

הערת אגב: כתבתי אתמול! אין לך מושג כמה התקדמתי אתמול. אם אני אמשיך להתקדם ככה, אני באמת עשוייה לסיים לכתוב את הספר הזה עד סוף החופש. כמובן, אין סיכוי שאני אצליח להמשיך להתקדם ככה לאורך כל החופש... אבל אפשר לקוות, נכון?

בכל מקרה, לא תאמין מה קרה לי הבוקר. ראיתי את הרפורמה החדשה של משרד החינוך (אני מצטערת, אבל לא נמאס להם לצאת ברפורמות לא טובות?), אז כתבתי על זה משהו, ואז צייצתי לחברה אם היא ראתה מה קרה (היא גם גרה בישראל... החברה שאמרתי לך שקטנה ממך בכמה שנים?). התשובה שהיא ענתה לי זה שממש לא מעניין אותה מה קורה עם התיכונים, כי היא עובדת בגנים, ולא אכפת לה מה קורה בכל מקום אחר שקשור למערכת החינוך.

וואלה, הייתי בהלם.

אתה יודע, בדרך שבה אני מגדירה חברות, אחד הדברים שקורה הוא שלשני החברים האלה אכפת אחד מהשני ומהדברים שקשורים אחד לשני. אתה יודע, אם אחד מהם מתעניין במשהו או עובד במשהו וקורה משהו (אני יודעת, השתמשתי במילה הזאת יותר מדי במשפט אחד) שמשפיע עליו או על העבודה או התחביבים שלו, והוא הולך לספר לשני, השני לא אומר שזה לא מעניין אותו, אלא מקשיב ומתעניין. ואם השני רואה משהו שקשור לראשון בעיתון או בחדשות אז הוא ישאל על זה. אתה יודע, דברים פשוטים כאלה. לא אמרתי שהם חייבים לאהוב את אותם הדברים, אבל רק להתעניין מעצם היותם חברים.

ואז היא אמרה את זה, ומצאתי את עצמי תוהה אם אני מדברת עם מישהי בת 30+ או עם נערה בת 15. (אמרתי את זה לאמא, דרך אגב. היא אמרה שזאת התנהגות שהיא היתה מצפה לה מטינייג', לא מאישה בוגרת, ושאולי בגלל זה היא לבד.)

ומפה לשם רבנו במשך איזה שעה, היא לא הבינה את מה שאני ניסיתי להגיד לה ובאיזשהו שלב היא החליטה שזאת רק אני תוקפת אותה ושהיא היתה בסדר גמור (מה שמאוד מאכזב אותי). ובאיזשהו שלב החלטתי שאני כבר לא עונה לה יותר כי הויכוח הזה צריך להיעצר (מה שהייתי צריכה לעשות כבר קודם, אבל אולי קצת נסחפתי) והיא המשיכה לתקוף ולזלזל במה שאני אומרת ("הויכוח הזה נגמר כי את אומרת? כן המפקדת").

ואתה יודע מה? זה ממש מאכזב.

כשהתחברתי עם אנשים גדולים ממני ציפיתי שהם גם יהיו בוגרים כמוני/ממני. עד איזשהו שלב הם באמת היו בוגרים יותר, ובאמת היה לי מה ללמוד, או שהם לפחות היו ברמה שלי אז הסתדרנו, אבל כשאני חושבת על זה היום, אני נמצאת במקום אחר. אני נמצאת במקום שבו אני מטפלת בעצמי ואני אקטיבית, ואני משנה דברים בדיוק כמו שלימדת אותי, ואני עושה משהו שרוב האנשים לא מצליחים לעשות כל החיים שלהם. ואני רק בת 17. אני חושבת שאני אפילו משיגה אותך כשהיית בגילי. ואתה יודע, אולי עכשיו באיזשהו מקום חלק מהם קצת... ילדותיים עבורי.

אני לא אומרת שאני אנתק קשרים עם אנשים רק בגלל שהם לא במקום שאני לא נמצאת בו, כי אחרת אני אהיה מאוד בודדה. כי האנשים כמונו... הם נדירים. אני כן מנסה לעזור להן, אני כן מנסה ללמד אותן דברים בדרך שאתה לימדת אותי - לא בהכרח דרך ההיגיון אבל בדרך שהן יבינו והדברים שלימדת אותי עדיין יעברו אליהן. אני רוצה לראות אותן מאושרות כי אכפת לי, ואתה יודע איך זה- קשה לראות אנשים שאכפת לך מהם כשהם אומללים. אז אני מנסה לעזור.

אבל עדיין, באיזשהו מקום... דברים קצת מאבדים מהטעם שלהם, אתה יודע? נכון שאני צעירה ויש לי עוד הרבה מה ללמוד, אני לא אומרת שלא. אני נהנית ללמוד מאנשים, לא משנה בני כמה הם או כמה הם בוגרים נפשית או כל דבר אחר. אם אני לא לומדת מהם משהו נפשי עמוק כמו שלמדתי ממך, לפחות אני לומדת דברים אחרים. אבל עדיין, סיטואציה כזאת גורמת לי לתהות אם בכלל החברות הזאת תחזיק מעמד. נכון שהיא החזיקה מעמד שנה וחצי, אבל העובדה שאני צריכה עשר דקות בשביל למשוך את תשומת הלב שלה למשהו שאני רוצה לדבר עליו, או שאני מתווכחת איתה על זה... זה עצוב. וזה לא מה שהייתי מצפה מאישה בגיל הזה.

ובשורה התחתונה... אני לא יכולה שלא לזכור איך דברים היו בינינו או איך דברים איתי ועם החבר הכי טוב שלי. איתו אמנם לא נכנסתי לעומק שנכנסתי אליו איתך, והוא אמנם לא מבין כל חלקיק ממני, אבל אנחנו חברים טובים ויש לנו קשר עמוק ומבוסס, ושנינו תמיד שם אחד בשביל השנייה וכו'. וזאת חברות אמיתית, לטעמי. ואתה יודע, אני זוכרת שסיפרתי לך על הקורס שהתקבלתי אליו, ולמרות שאני בטוחה שמד"א לא ממש בראש מעינייך, שאלת והגבת. וזאת חברות (זה היה בתקופה שעדיין לא היה אכפת לך להגיד שאתה חבר שלי...).

ואני לא מתכוונת לנתק את זה רק בגלל זה, או להימנע מלהתחבר עם אנשים אחרים, כי אלה בדיוק המסקנות הלא נכונות. אבל... אולי אני פשוט צריכה להיות קצת יותר זהירה לפעמים, אתה יודע? פשוט... לא לצפות ליותר מדי. לחנך לאט ובזהירות. לא לרוץ יותר מדי קדימה, כי בסופו של דבר, רוב האנשים הם לא אנחנו, אלא אנשים רגילים.

ואני חושבת שגם אתה היית מאשר את המסקנות האלה. היית מתחיל להגיד לי לא להגיע למסקנות הלא נכונות, הראשונות שהזכרתי, ואני הייתי מהנהנת ואומרת לך מה המסקנות שכן הסקתי, ואני בטוחה שהיו לך הערות (בכל זאת, אתה קצת יותר בוגר ממני), אבל בגדול היית מסכים עם המסקנות שלי, אני חושבת. אולי לא היית מסכים עם ההורדה בדרגה של האנשים הרגילים, אבל הם באמת לא אנחנו. ועל זה אני כבר יודעת שאני צריכה לעבוד.

אז אתה יודע מה? אני מתחילה לחשוב שאני אהיה בסדר בסופו של דבר. לא, אני לא מתחילה לחשוב. אתה גרמת לי להאמין בזה, ואני באמת מאמינה בזה.

ולימדת אותי נכון, כי אחרת לא היה לי הקול הזה בראש שאומר את הדברים שאתה אומר בקול שלך. לאט לאט אני מתקרבת אלייך.

הבטחת לי פעם שאם אני אעשה את השינויים האלה הכל יהיה בסדר. הבטחת. ואתה יודע מה? כרגיל, צדקת.

xxx

שיהיה סופ"ש נהדר,

אן.