התחלתי לכתוב פוסט לפני כמה ימים, כשהפוקימון גו סירב לעבוד והיה לי משעמם ברכבת, אבל אני כבר לא זוכרת מה רציתי לכתוב אז אני מניחה שזה לא משנה. 

ברביעי שעבר ק׳ השתחררה.

עדיין אין לי מושג איך להגיב לזה. זה עדיין לא נתפס לי שק׳ באמת באמת השתחררה. זה מרגיש כאילו היא תמיד היתה פה (למרות שזה בעצם קצת פחות משנתיים), וזה נראה הגיוני שהיא גם תישאר. זה עדיין מוזר להיכנס למשרד ושהיא לא שם. 

אני די בטוחה שהסיבה שעוד לא בכיתי זה כי עדיין לא עיכלתי את זה. 

אבל ביום ראשון א׳ ואני דיברנו עליה וככל שדיברנו קלטנו כמה באמת זה ריק בלעדיה. אנחנו היינו הכי קרובים אליה, אז אני מניחה שזה לא כל כך מפתיע, אבל עדיין. אחת החדשות אמרה שאנחנו ממש מגזימים וזה היה כזה, ״כן, את תביני כשתהיי כאן״. היא די אחת הוותיקות האחרונות. 

ואני יודעת שזה תמיד ככה, אבל זה לא משנה את איך שזה מרגיש. 

וברור שאנחנו עדיין בקשר איתה והכל, אבל קצת קשה לי שהיא לא פה. וכמעט התחלתי לבכות ביום ראשון וא׳ עושה לי, ״לא, אל תבכי, גם אני אתחיל.״

אבל כן, תמיד היינו שלושתנו. קבוצה שכזאת. 

אחד הדברים הכי מוזרים בכל הסיפור הזה זה כמה שאני מתגעגעת אליה. הייתי בטוחה שיהיה לי הרבה יותר קשה להיפרד מר׳ מאשר ממנה, אבל זה היה די הפוך, בפועל. זה גם היה מאוד שונה, כי אני חושבת שאת השחרור של ר׳ עיכלתי הרבה יותר מהר. 

ואיתה גם בכלל לא הצלחתי לשמור על קשר. 

אבל חשבתי שאולי יכול להיות שזה בגלל שהקשרים האלה שונים ונוצרו בצורה שונה. עם ר׳ זה התחיל מתוך צורך במישהו לדבר איתו והיא היתה שם והבינה. עם ק׳ ו-AK זה שונה לגמרי. זה בכלל לא קשור למשבר כלשהו - סתם אנשים שאוהבים את אותם הדברים. 

AK מבלבל אותי. והרגשות שלי מבלבלים אותי. ואני שונאת את העובדה שאני לא מצליחה להבין מה אני רוצה ומה אני מרגישה ומה אני חושבת. 

הוא אמר שזה קורה הרבה לאנשים כמוני, שלמרות שהתפיסה שלנו ממש חדה ואנחנו רואים ומזהים ומבינים בקלות (אפילו סיטואציות רגשיות), ברגע שהרגשות שלנו נכנסים לתמונה הכל מתבלגן לנו. כשזה הרגשות של אנשים אחרים, הכל קלי קלות, אבל כשזאת אני... כן, אני לא מבינה כלום. אף פעם לא הבנתי ואני מתחילה לחשוב שאף פעם לא אבין (הוא לא מסכים).

אני עדיין רוצה שיהיה משהו. אני עדיין רוצה קשר כלשהו. ומצד שלישי, עכשיו כשאני עם אנשים, פתאום פחות אכפת לי. 

עד הרגע שאני שולחת לו הודעה ופתאום כל המחשבות שלי סביב זה. 

שלא לשכוח את העובדה שאני פחדנית וזה פתטי.

אבל א׳... אני לא יודעת מה הסיפור. לפני שאחת הבנות שם השתחררה, היא כל הזמן ניסתה לשדך בינינו. אנחנו דומים, כיף לנו ביחד, ואני אשקר אם אני אגיד שלא חשבתי אז שזה יכול להיות נחמד. 

ואז היא השתחררה ולא קרה כלום, וחזרתי לדבר עם AK והכל די התמסמס. 

וחשבתי שאני כבר יודעת שהוא רק חבר טוב. וזה גם איך שזה מרגיש. וזה מרגיש טוב. 

אז למה זה בכל זאת מציק לי שהוא ממש ממש קרוב למישהי אחרת?

לפחות בצבא טוב לי. הגעתי בסוף למקום שרציתי להיות בו, ועכשיו טוב לי. אני מחייכת. הזמן טס. יש מצב שאני אשכרה אסיים את השירות הזה בטון חיובי.

וזה קצת מוזר, כי פתאום עכשיו בכלל לא אכפת לי מהעבודה בצומת.

אני מניחה שאני פשוט כבר לא צריכה את התמיכה הזאת. בטח ובטח אחרי שהוא פגע בי ככה בזה שהוא לא אמר כלום בעצמו. 

כתב סתרים הפוסט הזה. ובכל זאת, כל מה שאני בטוחה לגביו זה שאני מבולבלת.

חזרתי לעבוד בצומת לכבוד חודש הספר, אז כמובן שלכבוד סוף שבוע הספר, זה דורש רשימת לקוחות נוספת. הפעם עבדתי הרבה, אז היה לי המון זמן לאסוף סוגים שונים ומשונים של לקוחות ;-)

1. אלה שעדיין לא מוכנים להבין שאנחנו צומת ספרים וסטימצקי זה משהו אחר. וזה לא משנה שבכל מילימטר יש דגלים עם הלוגו של צומת, שיש על השולחן מפה כחולה, שעל החולצה שלנו כתוב צומת ספרים ושעל המדבקות על הספרים שהם לקחו כתוב צומת ספרים - הם עדיין ישאלו בקופה אם אפשר לשלם עם הכרטיס מועדון של סטימצקי.

2. המשועממים - שסתם מסתובבים ביריד שמונה פעמים, נוגעים בכל ספר ביריד, פותחים אותם ובודקים את המחירים של הכל, ואז הולכים בלי לקנות כלום.

3. האגוצנטרים - אלה שלא מבינים למה אין לנו את הספר שהם מחפשים ביריד והם אשכרה צריכים ללכת לחנות (שני מטר משם) בשביל לקחת אותו. (אין בעיה, פעם הבאה נשתדל להתאים לכל לקוח דוכן משלו, רק תפקססו לנו מראש את הספרים שאתם אוהבים, בסדר?)

4. חסרי הסבלנות - זה שעדיין לא מצאתי את הספר שאתם מחפשים או שבמקרה עצרתי בדרך לעזור לעוד מישהו כי אני יודעת איפה מה שהוא מחפש נמצא לא אומר ששכחתי. מה אתם ילדים בני שלוש? תחכו קצת יותר מעשרים שניות להבא.

5. הטינייג'רים - I cannot stress enough just how much I hate them. לא אהבתי את היצורים האלה כשהייתי בגיל שלהם ואני עוד יותר לא אוהבת אותם עכשיו. הם מרגישים צורך עז לבוא, לגעת בדברים, להזיז סתם, לצחוק, להציק אחד לשני עם ספרים ושום דבר לא מעניין אותם מלבד עצמם.

6. אלה שנזכרים שהם רוצים ספר אחר שניה אחרי שאנחנו עושים להם את החשבון.

7. אלה שכועסים כי אנחנו לא יכולים לעשות דברים שאפשר לעשות בחנות גם ביריד (כן, אני זאת שקבעה את זה, תצעקו עליי).

8. אלה שמתלוננים על המבצעים (ברור, אני רק ארים טלפון למנכ"ל צומת ואודיע לו שאתם חושבים שהמבצע לא טוב מספיק).

9. אלה שמתלוננים שבדוכן שלנו לא מקבלים גיפט קארדס וכאלה אבל בדוכן של סטימצקי כן מקבלים (שוב, אני זאת שהחלטתי את זה).

10. אלה שלא מבינים למה אני לא יכולה לעשות דברים שאמרו לי לא לעשות, כמו לנסות להעביר את הגיפט קארד או לקחת את האשראי שלהם ולשלם בשבילם בחנות (ברור, אני לא רוצה גם לשמור על העבודה שלי, אני סתם עומדת פה בשביל הקטע).

11. הנחמדים שמביאים לנו כסף קטן ומבקשים שטרות :)

12. אלה שחושבים שאנחנו פה בשביל לשרת אותם, בלי קשר למה שהם עושים באזור - e.g. זאת שביקשה שאני אפרוט לה כסף לאיזה מתקן לילדה, ואחרי שאמרתי לה שאין לי, היא התחילה לצעוק שאני אזכור את זה כשיהיו לי ילדים ויגיע לי שלא יעזרו לי (ובזה גרמת לי לשמוח שבאמת לא נתתי לך כסף).

13. אלה ששואלים מה המבצע כשיש מולם שבע עשרה שלטים ועוד מיליארד מדבקות על כל שולחן.

14. הנחמדים שמדברים וצוחקים איתנו :)

15. אלה שמבקשים המלצות ל-x,y,z אבל לא יודעים להגיד עליהם שום דבר (ברור, אני אקרא את המחשבות שלהם וככה אני אדע מה להמליץ לכם).

16. אלה שבטוחים שקראנו כל דבר שיש על השולחן ואז כועסים ואומרים שאנחנו לא יכולים להמליץ אם לא קראנו.

17. אלה ששואלים על ספרים, אבל אין להם מושג מי כתב אותם, איך הם נראים, מה השם שלהם, מתי הם יצאו או מה קורה בהם.

18. אלה שמגיעים עם הפרסומת של ידיעות על הספרים בהנחה בדוכן שלהם, וכשאנחנו אומרים שזה רלוונטי רק בדוכנים של ידיעות של שבוע הספר שואלים, "מה, אין לכם ספרים שלהם?"

19. אלה שרוצים לדעת למה אין יריד של שבוע הספר גם אצלנו בעיר ולא מבינים איך יכול להיות שאנחנו לא יודעים (באמת מצטערת, להבא אני ארים טלפונים לכל ההוצאות רק בשבילכם).

20. האנשים שמפקידים את עצמם בידינו וסומכים על ההמלצות שלנו :)

21. האנשים שממש מודים לנו על העזרה וכאלה :)

22. הילדים הקטנים שמסתובבים בכל הדוכן ומתלהבים מהדברים הכי קטנים שיש. אין על ילדים קטנים~

23. אלה שמתוסכלים ו/או כועסים כי הספרים החדשים לא היו במבצע בתחילת החודש (כן, חוק הספרים היה ההחלטה שלי, באמת יש לכם סיבה לכעוס עליי).

24. אלה שקונים ואז חוזרים יום/כמה ימים אחרי כדי להגיד שהם נהנו או שהילדים אהבו :)

אז כן, למרות הלקוחות המאוד מוזרים שנאלצנו לפגוש השנה, האמת שהיה ממש כיף. הייתי עם אנשים שאני אוהבת, אז ממש נהניתי, ורוב האנשים גם בסך הכל די נורמליים ואפילו נחמדים, אז אין סיבה לא ליהנות. זה מתיש (עבדתי חצי מהימים החודש, שזה פסיכי), אבל זה כיף להיות במקום שבו סומכים עליי ומחבבים אותי ושאני אשכרה עושה בו משהו (בניגוד לצה"ל). אז כן, לא הייתי מחליפה את זה בשום דבר בעולם.

וממש ממש נהנינו. אכלנו גלידה ושוקולד וצחקנו מלא, ולמרות שהשבוע אני בעיקר אצלנו ולא בסניף השני שבו הייתי, אני בטוחה שגם כאן יהיה נחמד (למרות ששם יותר נחמד, אבל שששש).

הדבר היחיד שחבל לי זה שלא יצא לי להגיע לכיכר רבין ליריד, אבל לא נורא. גם ככה אין לי מקום ואין לי כסף לספרים נוספים.

אה, ועוד אנשים שממש ממש מעצבנים השנה:

סטימצקי - כמה. קשה. זה. להוריד. את. המדבקות. המזדיינות. מהספרים. לפני שאתם מחזירים אותם להוצאה?! למה אנחנו צריכים לקלף את כל המדבקות שלכם מהספרים שלנו כל הזמן?!

לא. אני לא מסוגלת לשחק את המשחק הזה. לא אכפת לי מכלום, אני לא מסוגלת. 

לא. 

בסיפור הראשון של שרלוק הולמס שכתב ארתור קונן דויל, "שערורייה בבוהמיה", מקבל הולמס מכתב בלתי-חתום הנוגע לפגישה עתידית עם לקוח אפשרי. ווטסון, בתמימותו האופיינית, שואל את הולמס מה פירוש הדבר לדעתו, והולמס מגיב באמירה שאין לו דעה בנושא, מכיוון ש"טעות חמורה היא לפתח תיאוריות בטרם יש בידך די נתונים. מבלי משים מתחיל האדם לעוות את העובדות כדי שאלה תתאמנה לתיאוריות שבנה, במקום לפתח תיאוריות שתתאמנה לעובדות."

צל של אמת מוכיח בדיוק את זה.

היה הרבה ויכוח סביב הסדרה הזאת. לא באמת עקבתי אחרי הכל כי זה לא עניין אותי עד שראיתי את ארבעת הפרקים, אבל אני זוכרת אמירות שנגעו למידת המהימנות של הטענות שמועלות בסדרה ולזה שלציבור אין זכות לשפוט את האנשים המעורבים, ובמקרים אפילו קיצוניים יותר, את עבודת המשטרה. אני מאמינה שאת רוב הטענות האלה אפשר למצוא ברשת.

כמובן שאלה שטויות.

לפני שאני אגיב על הדברים שמוצגים בסדרה, אני אציין שאני לא יודעת מי רצח את תאיר ראדה ז"ל (מן הסתם), אבל יותר מזה, אין לי השערה בנושא. השערות, כמו שאמר שרלוק הולמס, אסור לפתח לפני שיש בידינו את כל העובדות, ואין ספק שזה משהו שאין לנו כרגע (אלא אם המשטרה תואיל בטובה לפתוח את התיק שוב). כן אפשר לדבר על הראיות שמוצגות ועל תהליך השגתן, שהוא חובבני במקרה הטוב ביותר.

אחד הדברים שחוקרים מוזהרים שלא לעשות הוא לשאול שאלות מנחות במהלך תחקור משטרתי. למרות שלכאורה שאלות מנחות אמורות דווקא לסייע, מכיוון שהן מזכירות לאדם שעובר את התשאול דברים שהתרחשו, למעשה, הן מסוכנות לא פחות מפברוק ראיות. למה? כי שאלות מנחות יכולות, באותה המידה שהן עשויות להזכיר דברים שקרו בפועל, לגרום לשינוי זכרונות או ליצירת זכרונות מזויפים מאפס.

ובאורח פלא, האדם שנחקר ו"נזכר" פתאום במשהו לא באמת יודע שמדובר בזיכרון מזויף.

למרות זאת, לאורך שני הפרקים הראשונים של הסדרה אפשר לראות את החוקרים שואלים שאלות שכאלה. שלא לדבר על קביעות שהם מפנים כלפי זדורוב ("אתה רצחת אותה"), עלבונות שהם מפנים כלפיו ואפילו ניסיון של משתף הפעולה להמציא איזשהו סיפור של מה שקרה עם זדורוב. זה לא משנה שהעובדות בשטח לא מתאימות לסיפור המפוברק של החוקרים (הגרסה של זדורוב, שלאחר מכן הוא חוזר בה), וזה לא משנה שעדים במקום סותרים את הסיפור. המשטרה ובית המשפט מצאו את החשוד שלהם, ובדיוק כמו כל בלש חובב, הם מנסים להוכיח שהם צודקים. מה שלא מתאים, נזרק לפח.

אין ספק שזדורוב הוא מטרה קלה. עובד זר, לא לגמרי מדבר עברית, עם משפחה קטנה שחיה פה - קל מאוד לאיים על אדם כזה ולגרום לו להודות בפשע, בין אם הוא ביצע אותו ובין אם לא. גם אם הוא לא הרוצח, הוא לא יהיה הראשון שהודה בפשע שהוא לא ביצע - מאז פיתוח הטכנולוגיות להשוואת דנ"א וטביעות אצבעות, רק בארה"ב נמצאו כמה מאות אנשים שנאסרו (או אפילו הוצאו להורג) בטעות, וחלקם אפילו הודה בפשע. היום יודעים שהם לא ביצעו אותו, אבל זה לא בדיוק עוזר להם בשלב הזה.

אין ספק גם שהחקירה של המשטרה חובבנית במקרה הטוב. על כתמי דם ושיער אמנם אי אפשר לערער (ושניהם, כמו ראיות מדעיות אחרות, לא מקשרים אותו בכלל לזירה), אבל על עדויות ראייה והודאות בהחלט אפשר לערער, במיוחד לאור ההסרטות של המשטרה שמוצגות בסדרה. לא צריך לעוות אותן, לא צריך לגרום לאנשים לחשוב משהו שלא קרה - הכל שם. ההסרטות של זדורוב שמנסה כל מיני אפשרויות שונות עד שהוא מגלה את האפשרות הנכונה בזמן שהם עובדים על ההודאה שלו; השכנוע של משתף הפעולה שעדיף לו להודות והזמן שהם בילו ביצירת גרסה מזויפת של מה שקרה; השאלות המכוונות של החוקרים שחשפו את כל הפרטים שלכאורה רק הרוצח אמור לדעת - ואפילו הבחירה בקומה הלא נכונה בטעות (שמערערת את אמינות הטענה שהוא הרוצח, לאור זה שהרוצח היה יודע איפה התבצע הרצח) - כולם מצביעים על תשאול במטרה תחילה. המשטרה החליטה שהוא אשם - ולכן הוא אשם.

עצם העובדה שבית המשפט קיבל את הטענה והרשיע את זדורוב בעיקר על בסיס התשאולים וההודאה אומר משהו על עבודת מערכת הצדק במדינה שלנו. כמה קל לעשות צדק כשמי שנפגע גם ככה שייך לאוכלוסיות חלשות.

עוד דבר מדהים בסדרה זה התגובות של השופטים. שוב, לא צריך לעוות שום דבר - בית המשפט עושה צדק לעצמו. בצורה מדהימה, כשההגנה מביאה עד מומחה לטביעות נעליים, שטוען ש"טביעת הנעל" שנמצאה על המכנס של תאיר ז"ל לא שייכת לזדורוב וכנראה היא בכלל לא טביעת נעל, השופטים טוענים שקל לראות שכן ולכן ברור שהעד משקר או שהוא לא יודע מה הוא אומר. אז מה אם זה מומחה עולמי. מה שלא מתאים לתיאוריה שבנתה המשטרה מסולק על ידי בית המשפט.

איזה חיים קלים יש לנו, אה?

לא סתם הולמס אמר את מה שאמר לווטסון בקטע המדובר. במקרה של החקירה הזו, קל לראות איך מעוותים עובדות ועדויות על מנת להתאים אותן לתיאוריה. אז מה אם הסכין לא מתאימה, אם זדורוב בכלל דיבר על שירותי הבנים (לא יודעת אם מישהו שם לב לזה, אבל זה מה שהוא אומר) למרות שהרצח התבצע בשירותי הבנות, אם אף אחד לא ראה אותו הולך אחריה, אם לא נמצא דנ"א שלו במקום... אז מה?

הדבר המדהים עוד יותר היה לראות את היחס לתיאוריה החלופית שהוצגה למשטרה. אני לא יודעת מי הם א"ח וא"ק, מה המניעים שלהם לעשות דברים, או מה באמת קרה ומה לא קרה. אבל בכל מקרה שהוא, גם אם מדובר בתיק סגור, תפקיד המשטרה הוא לחקור את האפשרות שההסבר החלופי הוא נכון. גם אם הוא לא, גם אם מדובר בבזבוז זמן, תפקיד המשטרה הוא לבדוק כל כיוון, כפי שציין שם אחד השוטרים הבכירים בפרק הראשון. בודקים כל רחוב עד שמגיעים לדד אנד, לא?

בצורה לא מפתיעה, פה זה לא קרה. אבל למה אפשר לצפות משוטרים חובבנים שנחושים בדעתם לעוות את העובדות כדי שיתאימו לתיאוריה, במקום לשנות את התיאוריה ע"מ שתתאים לעובדות?

אני מקווה, למרות שאני לא בונה על זה, שלפחות הסדרה הזאת תגרום לאיזושהי חקירה. עצם העובדה שאחד מהשופטים בביהמ"ש העליון לא האמין שזדורוב הוא הרוצח בהתבסס על טענות ההגנה ועל הסיפור של א"ח מראה שאולי עוד יש תקווה. השאלה היא האם בכלל נגלה אי פעם מי ביצע את הרצח המזעזע הזה, ואם המשפחה סופסוף תקבל איזשהו שקט נפשי בהקשר הזה.

אני מקווה שכן.