"בסופו של דבר, החיפוש אחרי שרביט הבכור מחזק אצלי תובנה שהתעוררה בי לא פעם בחיי הארוכים: שלבני אדם יש כישרון מיוחד לבחור בדיוק באותם דברים שהכי לא טובים בשבילם".

[מעשיות בידל הפייטן, "מעשה בשלושה אחים", הערותיו של אלבוס דמבלדור].

זה מדהים כמה שזה נכון.

בני אדם באמת נוטים לבחור את הדברים שלא טובים להם. לא כולם ולא כל הזמן, אבל הרוב. אני מנסה לחשוב- כמה פעמים בחרתי בשבילי משהו שמאוד רציתי, אבל היה בדיוק הדבר הלא נכון בשבילי? הדבר הלא טוב בשבילי? וגם אם זה לא קרה המון, כמה פעמים אנשים סביבי עשו את זה וניסיתי לעצור אותם?

אני חושבת שבני אדם אוהבים ללכת אחרי הלב שלהם. אחרי התשוקות שלהם. בני אדם יכולים להיות מאוד... passionate. מאוד. הם מתלהבים מדברים והם מיד חייבים להשיג אותם. לא לכולם זה קורה הרבה, אבל לכולם זה קורה לפחות פעם או פעמיים. כשרואים משהו שפשוט חייבים לעשות, חייבים להשיג, חייבים... כל דבר. ואז לא קיים יותר היגיון, לא קיים יותר מוח רציונאלי - קיים הלב, והלב רוצה לעשות וקשה להתנגד לזה כשאין שום יחס למוח הרציונאלי.

ואז יש לבני אדם נטייה לרדוף אחרי מה שהם רוצים, בלי לחשוב אם זה טוב או לא טוב להם. אני מאמינה שההחלטות הכי טובות נעשות על ידי ההיגיון, למרות שיש גם החלטות טובות שנעשו על סמך תחושה או רגש (אני לא שוללת את זה, כי זה קיים), ואני חושבת שכשפועלים רק מהלב, בלי לחשוב על מה שיכול לקרות, על ההשלכות של מה שעושים, בדרך כלל הולכים לכיוון הלא נכון. כי במקרה הזה זאת החלטה מהירה, די אימפולסיבית, שבה לא שוקלים את כל האפשרויות ואת כל התוצאות. זאת החלטה שמתבצעת כל כך מהר שבדרך כלל לא שוקלים כמעט כלום.

ואז רואים, בעצם, רק את הטוב שיצא מזה, לא את הרע. אם ניקח את החיפוש אחרי שרביט הבכור כדוגמא, רואים את זה שהוא ייתן כוח, ושמי שיחזיק בו יהיה בלתי מנוצח בקרב, ואת היוקרה שהשרביט הזה מביא. אבל לא רואים את ההרג שהוא מותיר אחריו, ולא רואים את הסכנות שבהן הוא מציב את הבעלים, או את הסכנות שנשקפות לציבור או כל בעיה אחרת שעולה מזה. קל הרבה יותר לראות רק את הצד החיובי ולהתעלם מכל הדברים הרעים כדי לא לחשוב על זה שיכול להיות שזה הדבר הלא טוב בשבילנו.

וקל מאוד ללכת אחרי התשוקות וקל מאוד ללכת קדימה בלי לחשוב על מה שעלול לקרות, אבל לשם זה בדיוק מביא אותנו. ל"למה עשיתי את זה?" ול"זה היה הדבר הלא טוב לעשות".

ואנחנו בכל זאת ממשיכים לעשות את זה.

זה מעניין, לא?

אן.

ד"א, זה פוסט מינואר 2011 שסופסוף כתבתי היום... טכנית, הציטוט והשורה הראשונה היו כתובים, אבל לא נראה לי שאפשר לקרוא לזה כתוב. 

מר ג' אמר לי פעם שאני צריכה להתמקד בדברים הטובים, בצדדים החזקים שלי. הוא אמר לי לעשות רשימה של הדברים הטובים שבי ושל הדברים הרעים שבי ואז להתחיל לעבוד עליה, להתמקד בדברים שכתובים בצד של הטוב ולא בצד של הרע. עוד באותו היום עשיתי את זה, אבל הגעתי למבוי סתום אחרי פחות מעשרה דברים חזקים וכמה דברים חלשים. באופן לא מפתיע, היו לי יותר דברים חלשים שמצאתי בעצמי מאשר דברים חזקים.

שלושה וחצי חודשים לאחר מכן מצאתי את עצמי שוב עורכת רשימה. כבר הייתי כמה חודשים בתוך הטיפול הפסיכואנליטי האמיתי וחודשיים אחרי שהחלטתי שאני הולכת לשנות את החיים שלי, והחלטתי שבשביל לדעת מה לשנות אני צריכה לעשות רשימה של דברים שאני מרוצה מהם ודברים שאני לא מרוצה מהם. זה לקח קצת זמן, אבל בסוף הגעתי לרשימה ארוכה ואמיתית של רוב התכונות שלי (וכל הזמן אני מוצאת עוד דברים), ואז התחלתי לעבוד עליה. כשאני מסתכלת עליה היום אני מגלה שני דברים- שיש יותר יתרונות מחסרונות, ושאני בנאדם מאוד מורכב.

ואז אני חושבת לעצמי: הרי זה בדיוק מה שאני אוהבת בבני אדם. את המורכבות שלהם. זה מדהים כמה שאנשים מצד אחד יכולים להיות טובים, אכפתיים, אדיבים והכל, ומצד שני יכולים לפגוע בצורה נוראית ממש. זה מדהים איך שלאנשים יש גם חסרונות וגם יתרונות והכל יוצר מן שלם מיוחד כזה, שאין אף אחד שזהה לו.

מר ג' אמר לי פעם שאין אדם בלי יתרונות וחסרונות (וזאת היתה אחת הסיבות שבגללן במשך הרבה מאוד זמן לא רציתי להיות אנושית), ויש רוב שנכנע לחולשות שלו ומיעוט שמתפתח מהן, משנה אותן, וככה הופך לשלם יותר. כשאני חושבת על זה עכשיו אני מבינה שבעצם, בני אדם לא היו יכולים להיות שלמים בלי חסרונות - כמו שאין אור בלי חושך ואין שמח בלי עצוב, חייבים להיות גם צדדים שליליים בשביל שיהיו צדדים חיוביים. זה מה שהופך אותנו לאנושיים, זה מה שהופך אותנו לאמיתיים, ויותר מהכל, זה מה שהופך אותנו לשלמים.

וכאן בדיוק מצויה המורכבות של בני האדם. כי בני האדם (וכאן לדעתי רוב תוכניות הטלוויזיה נכשלות) הם לא יצורים פלקטיים. הם לא בעלי תכונה אחת מרכזית והשאר סוג של סובב סביב זה. יש להם הרבה מאוד תכונות שבונות אותם, הרבה תכונות שמלוות אותם מהלידה וכנראה ילוו אותם עד המוות, והרבה תכונות שהם תופסים בדרך שנקראת החיים. חלק מהתכונות האלו הן חיוביות, חלק מהתכונות האלו הן שליליות. חלק מהאנשים נוטים יותר לכיוון הדברים שנראים לנו שליליים, חלק נוטים יותר לכיוון הדברים שנראים לנו חיוביים.

והעניין הוא שאנחנו לא באמת יכולים לשפוט אנשים (בסדר, מר ג', צדקת שוב. אתה מרוצה?). אנחנו לא באמת יכולים לשפוט אותם, כי אנחנו לא באמת מסוגלים לראות את כל המכלול שמרכיב אותם. המכלול הזה מושפע מהעבר של אנשים, מהתכונות שאיתן הם נולדו, מהדברים שלימדו אותם בבית, מכל כך הרבה גורמים שהופכים את ההבנה המושלמת של בנאדם לבלתי אפשרית. רוג'רס אמר שכל אדם הוא ייחודי ואי אפשר באמת להבין אדם אחר ב-100%, ואני מאמינה שזאת בדיוק הסיבה. אנחנו כל כך מורכבים, נבנים מכל כך הרבה דברים, שזה לא באמת אפשרי להצליח להבין מישהו בשלמות. תמיד יהיה משהו בלתי מובן, משהו שאי אפשר למצוא את הדרך להבנה שלו.

ואני חושבת שזה בדיוק כל הכיף.

לא הייתי רוצה לראות דמויות פלקטיות. נכון, יש מקרים שבהם הייתי רוצה שבני אדם לא היו רעים כמו שהם יכולים להיות ולא היו פוגעים באנשים אחרים בכוונה, ובכלל לא היינו רוצים שדברים כאלה יקרו, אבל זה לא יכול להתקיים. כי אנשים מושפעים ממה שקרה להם, מתשוקות שלהם ומרצונות שלהם יותר משזה נראה, ובסופו של דבר, לא יכולה להתקיים חברה אנושית שבה הם לא. כמו שלא יכולה להתקיים חברה אנושית שיש בה רק טוב ואין בה רע בכלל. ודרך אגב, זה מדגיש את הנקודה של מר ג' על האנשים שנכנעים לחולשות שלהם.

אבל כאמור, גם אם זה היה אפשרי, לא הייתי רוצה לראות את זה. אנשים כאלה הם אנשים... משעממים. אנשים שהם פלקטים, שיש להם תכונה אחת מרכזית וכמה קטנות אבל בקושי יש חסרונות, אנשים שלא ממש מכירים חסרונות, כל אלה... אלה לא אנשים מעניינים. הם לא אנשים אמיתיים. אחד הדברים שאני אוהבת ולא אוהבת בלעבוד עם בני אדם היא שהם לא צפויים. אפשר לנחש מה אנשים שמכירים יעשו, אבל קשה מאוד לנחש בנוגע לאנשים אחרים, וגם כשמכירים אותם לפעמים טועים. ואי אפשר לדעת מה באמת יקרה כי כל בנאדם פועל אחרת וכל בנאדם מדרג את התכונות שלו אחרת, והדירוג הזה לא תמיד מתאים לדירוג של הסביבה. ואם לא היו להם חסרונות, או שהם היו בנויים סביב תכונה אחת... הם היו צפויים לחלוטין. קל מאוד להבין אותם.

ונכון שהמורכבות הזאת של אנשים יכולה להטריף, אבל זה כל העניין. בגלל זה אני חושבת שכולם צריכים לעבור טיפול פסיכואנליטי, למרות שזה כואב, כדי להבין את עצמם טוב יותר ולהבין את המורכבות שלהם טוב יותר. להבין מה גורם למה ומה נובע ממה. ברגע שאתה מכיר במורכבות של עצמך כמשהו חיובי ולא כ"אני דפוק", קל הרבה יותר לקבל את הסביבה. כי בעצם אתה מכיר בזה שהיא מורכבת מהרבה פרטים שגם הם מורכבים לא פחות ממך, ואתה מבין שזה: א. המקום שמתאים לך (עם בני אדם, לא במקום ספציפי), וב. תקין לחלוטין ובסדר לחלוטין.

ואני כל כך אוהבת את המורכבות הזאת של אנשים. לנסות לפצח את החידות שהם מציגים.

אולי אני באמת צריכה להיות פסיכולוגית.

אן.

הייתי אתמול בהחלקה על הקרח בפעם הראשונה בחיים שלי (טכנית זאת השנייה, אבל הייתי כל כך קטנה בפעם הקודמת שאני לא זוכרת את זה). היינו שעה על הקרח והיה ממש כיף. אפילו הצלחתי להחליק כמו שצריך בסוף. חשבתי על זה שאני גאה בעצמי שאני מוכנה לנסות דברים למרות שהם מפחידים אותי, כי הרעיון של ללכת על קרח עם נעליים שעומדות על חוד... זה קצת מפחיד.

אני יודעת, מזמן לא שמעת ממני, נכון?

דיברתי עם אמא על פוליטיקה. היא אמרה שאם אני רוצה לשנות את המדינה כל כך, ואם יש לי כל כך הרבה רעיונות, אני יכולה להיכנס לשם. אמרתי שלא נראה לי שאני אוהב את התחום, ושאני לא חושבת שאני באמת יכולה לשנות... אתה יודע, כל הדברים הרגילים. והיא אמרה לי שאני לומדת מהר, ושיש לי רעיונות, ושאני יכולה להסתדר עם זה טוב. היא אמרה שצריך ללמוד את השפה ואיך לעבוד, אבל היא חושבת שאני יכולה להצליח שם. היא די בטוחה בזה שאני אלמד את השפה די מהר.

ואז אמרתי לה... אני יודעת, אסור להשליך, אבל אמרתי לה שאתה ויתרת, אז איך אני אצליח? סיפרתי לה שאמרת לי פעם שקל לך לשכנע אנשים בודדים בדעות חריגות כמו שלנו, אבל כשמדובר בקהל גדול (נגיד מדינה...), זה הרבה יותר קשה, כי רוב האנשים לא אוהבים להתמודד עם הדברים שאנחנו רואים. אמרתי שאני נוטה להסכים איתך, פשוט כי אני רואה את זה כל כך הרבה. ואתה הרבה יותר טוב ממני בענייני רטוריקה - אם לך זה קשה, איך אני אמורה לעשות את זה?

היא אמרה שאתה ויתרת כי אתה אוהב אנשים וגילית כמה האנשים בתחום הזה מנוכרים. אבל אני לא כמוך בעניין הזה, אז אולי אני כן יכולה להצליח שם.

וזה גרם לי לחשוב, וזאת הסיבה שאני כותבת לך את זה.

אני אומרת המון שאני שונאת בני אדם. אני אומרת שאני לא אוהבת בני אדם, שאין מה לאהוב בהם, ושאין טעם בכלל לחיות איתם. אם זה היה תלוי בי כבר הייתי עוזבת אותם מזמן. מצד שני, אני רוצה לשנות את החברה והמדינה. ושני הדברים האלה ביחד לא כל כך מסתדרים (to say the least).

ואתה יודע מה? אני לא כל כך בטוחה שאני שונאת בני אדם. האמת, אני די בטוחה שאני לא שונאת בני אדם, לא בכללי. אולי יש ימים שבהם אני לא אוהבת את האנושות, אבל אני לא חושבת שביומיום אני שונאת בני אדם. אבל אני גם לא בטוחה שאני אוהבת בני אדם. אני חושבת שאחרי כל מה שעברתי (וכן, זה משפט מוזר לנערה בת 17), הרגשות שלי כלפי האנושות מאוד מורכבים ויכול להיות שגם קצת מוטעים.

אתה זוכר ששאלת אותי מה אני אוהבת בבני אדם, וששאלתי אותך את אותה השאלה אחרי שלא הצלחתי לחשוב על תשובה? אז אני חושבת על זה עכשיו, ואני מנסה לבדוק מה אני אוהבת בבני אדם, ולא מה אני לא אוהבת בהם. אני אוהבת את היצירתיות של אנשים, של כל האנשים שמסוגלים לחשוב מחוץ לקופסא. ואני אוהבת גם את האכפתיות של אנשים. ואני אוהבת את היכולת של חלק מהאנשים להתעמק בדברים, ואת היכולת הזאת של אנשים להתנהג בצורה רנדומאלית לפעמים, כי שתיהן מוסיפות הרבה צבע לחיים. כמוך, אני אוהבת את העובדה שהם אנושיים, כי ככה גם לי מותר להיות אנושית, וזה בסדר. גם אני אוהבת לחקור אותם, ללמוד אותם, לנסות להבין למה הם פועלים כמו שהם פועלים - זה משהו שתמיד אהבתי. אני אוהבת את הדרך שבה אנשים מסוימים אומרים את האמת אבל עושים את זה בעדינות, ומנסים תמיד לעזור תוך כדי.

מצד שני... לאורך חלק גדול מהחיים שלי ראיתי את הצד הרע של אנשים. אני יודעת שאתה יודע שהיו מציקים לנו בכיתה הקודמת שלי- ראיתי ממקור ראשון כמה אכזריים בני אדם יכולים להיות וכמה קרים הם יכולים להיות, וכמה הם נהנים לפעמים מלגרום לאנשים סבל. ואנשים משקרים, תמיד, ואני לא מסוגלת לסמוך על אנשים שלא ישקרו. ואני יודעת שאנשים גם בוגדים, ומגלים סודות, ומפרים אמון, וחוויתי את זה בעצמי ואני לא יכולה להתגבר על זה. ואני יודעת, אני יודעת שאלה לא דברים שקורים הרבה, המוח הרציונלי שלי יודע את זה, אבל אחרי כל מה שחוויתי, קל מאוד לראות את זה ולהתמקד בזה.

ואתה יודע מה זה, מה שאמרתי עכשיו? זה בדיוק להתמקד שוב בדברים הרעים, בדיוק מה שניסית (והצלחת חלקית) ללמד אותי לא לעשות. "למה את מתמקדת בחסרונות?" שאלת אותי פעם. והתשובה היא לא כי אני בונה את עצמי מהם, כי זה לא מה שעשיתי קודם. אלא כי זה מפחיד להתמודד עם המציאות כולה, וההתמקדות בדברים שאני לא אוהבת בבני אדם מאפשרת לי להגן על עצמי. נכון שבסופו של דבר זה משאיר מולי את האנשים הראויים, וזה היה התירוץ שלי עד היום, אבל זה לא נכון להתמקד רק בזה. כי בסופו של דבר, נכון שיש לי חוויות רעות ונכון שאני צריכה ללמוד מזה, אבל זה לא אומר שאני צריכה: א. להשליך על כל בני האדם, ב. לשנוא אותם באופן אוטומטי, וג. לדחות אנשים לחלוטין. זה רק אומר שאני צריכה להיות זהירה כשאני מתמודדת עם אנשים.

אמרת לי פעם שיש הרבה אנשים עם התכונות הטובות שאני אוהבת, ושלא כולם רעים/טיפשים/בעייתיים וכו'. ואתה יודע מה אני חושבת? אני חושבת שאתה צודק (נו, מה עוד חדש...). אני חושבת שאני צריכה לתת לאנשים הזדמנות באופן אישי, לא בהכרח מול כיתה או בקבוצה, ואני חושבת גם שאני צריכה להעמיד פנים שאני שונאת בני אדם. אני לא באמת שונאת אותם, זאת פשוט... מערכת יחסים מורכבת. זה עניין של ללמוד להירגע קצת לפעמים וללמוד לבטוח באנשים לפעמים, לא ברמה עמוקה כמו איתך, אבל סתם, מספיק בשביל קצת להציג את מי שאני. אני חושבת שזה יעשה לי רק טוב.

מה שהופך את זה לדבר השישי שאני מטפלת בו בו זמנית. אם אני לא אקרוס, זה עשוי לעבוד.

בנוגע לפוליטיקה: אני באמת מתחילה לחשוב על זה. תמיד האמנתי שאני לא אצליח לשנות, תמיד הייתי ריאלית בקטע הזה, אבל אולי אמא צודקת ואני יכולה. מעניין אותי לשמוע את דעתך - אני אשאל אותך בהזדמנות.

כמו תמיד, לדבר איתך מבהיר לי את הראש. תודה. xxx

אן.