 כינוי:
The Oncoming Storm גיל: 29 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2024
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
מצפון ותבניות התנהגות.
מצפון זה דבר מעניין.
כשדיברתי עם MIG בטלפון ביום שלישי אחרי הבגרות (הארורה) במתמטיקה, אמרתי לו ששיגע אותי שכל הילדים היו עסוקים בלהעתיק אחד מהשני. הם דיברו תוך כדי המבחן, החליפו תשובות ורעיונות... וזה שיגע אותי. לא רק בגלל שהם לא סתמו את הפה לרגע ולא הצלחתי להתרכז, אלא גם בגלל שמדובר ברמאות, ואישית, אני לא מסוגלת לסבול את המחשבה על לרמות בבחינה, לא משנה כמה קשה לי. אני זוכרת שהעתקתי פעם אחת בבחינה בחשבון בכיתה ה' או ו' ומאז זה קצת רודף אותי.
אבל כשסיפרתי את זה ל-MIG (את החלק הראשון, כמובן, לא על היסודי), הוא אמר שהוא לא מופתע. זאת אומרת, הוא היה מופתע מזה שלא היתה השגחה בבגרות ושנתנו להם לדבר ולהעתיק אחד מהשני, אבל הוא לא הופתע שהם עשו את זה. הוא אמר לי שהוא יודע שאפילו התלמידים הכי שקטים וטובים שלו, אם הוא היה נותן להם את האפשרות להעתיק, היה עושה את זה. הוא אמר שכל התלמידים בגיל הזה היו מעתיקים אילו הם יכלו לעשות את זה בלי להיתפס (אני לא מסכימה עם ההכללה, אבל בגדול נראה לי שזה נכון), ושהוא לא מופתע שזה קרה במבחן הזה. שאלתי אותו איך זה יכול להיות, למה הם לא עושים את זה לבד ולומדים לבד, והוא אמר לי שזה לא שהם לא לומדים, אבל תמיד טוב לדעת שלא טעית בתשובה שלך.
ואז חשבתי לעצמי שזה אחד הדברים הכי נוראיים ששמעתי אי פעם. בדיוק כי זה נכון - אילו הם היו יכולים, רוב האנשים באמת היו מעתיקים אחד מהשני, בטח ובטח שבגיל הזה. ואני חושבת לעצמי שזה אומר משהו נוראי על החברה שלנו, אם אנחנו לא יכולים לחנך את הילדים שלנו לא להעתיק.
אני מסתכלת עליי כהשוואה. יכול להיות שאני שמה את הרף שלי במקום קצת גבוה מדי (נו, מה עוד חדש?), אבל אני חושבת לעצמי שבענייני מוסר עדיף שהרף שלנו יהיה במקום גבוה מדי מאשר נמוך מדי. ותנו לי להרחיב את זה קצת - אם אנשים מרגישים שזה בסדר לאיים על המפקחת של המתמטיקה (WTF?!) או שזה בסדר לפגוע באנשים אקראיים שמציקים לך, יש לנו בעיה קטנה. קטנטנה.
איך מתפתח מצפון? אלה ערכים שאנחנו לומדים, לא? מדובר, בעצם, אם אני חושבת על זה, ביכולת להבנת המשמעות של המעשים שלנו. כלומר, הבנת המשמעות האמיתית של המעשים שלנו, הדרך שבה הם פוגעים באנשים אחרים ובנו, ובאכפתיות כלפי עצמנו וכלפי אנשים אחרים. מדובר בלהצליח לראות מה באמת אנחנו עושים דברים ואפילו מאיזה סיבות אנחנו עושים דברים, ולמה לא כדאי לנו לעשות את הדברים האלה. זה לא דורש רק את היכולת להבין, אלא גם את האכפתיות כלפי הסביבה, כי בדרך תמיד מגיעים לפגיעה באנשים.
מה שמסביר למה לרוב הטינייג'רס אין את זה. אפשר להאשים גם את ההורים שלהם בזה, ואני מניחה שההורים של חלקם באמת חלקית אשמים בזה, אבל אני לא חושבת שזה רק חינוך מהבית. אני חושבת שאפשר ללמד אותך בבית, לגרום לך לעקוב אחרי דברים ואז לשנות את דעתך. אני מתכוונת, אם ניקח את הדוגמא מקודם, תראו כמה אנשים רימו במבחנים בכיתה א' וכמה בכיתה י"א. חלק מהאנשים נשארים אותו הדבר, אבל חלק משתנים בתקופת הילדות. וזה עניין של... איך מר ג' אמר? לא IQ אלא בינה, יכולת הבנת המשמעות וההשתלשלות של המעשים שלך.
ואם חושבים על זה ככה, אני לא מאמינה שאפשר להכניס לאנשים את זה בכוח.
אבל זה כן גורם לי לתהות- אם אפשר להכניס לאנשים את זה בכוח, נגיד שזה היה אפשרי ביקום כלשהו, מה זה היה עושה? כמה מהר זה היה מבגר אנשים? איך העולם שלנו היה נראה? אפשר להאמין שיותר טוב, נכון? עוד היו פסיכופתים אקראיים, אבל זה היה נראה פחות נורא מאשר עכשיו.
אבל זה משהו שכן צריך להגיע אליו לבד, עם הזמן, ככל שמתבגרים, מבינים יותר ומשתנים.
וזה מביא אותי לעוד נקודה מעניינת- לכולנו יש תבניות התנהגות מסוימות, שנכונות לאורך כל החיים שלנו (אלא אם באמת עשינו שינוי משמעותי בחיים). זה מעניין לראות איך חלק מהאנשים שמעולם לא היה להם מצפון גם לעולם לא יהיה להם מצפון, ובניגוד אליהם איך חלק מהאנשים מתבגרים ומבינים מה נכון ומה לא נכון לעשות. זה מעניין לראות איך חלק מהאנשים תמיד ברחו ותמיד יברחו, וחלק ילמדו לאט לאט שלברוח זה לא הדבר הנכון בחיים. ואז אני שואלת את עצמי... איך תבניות ההתנהגות הבסיסיות ביותר שלנו משתנות? אם בכלל?
אני יכולה לתת עוד דוגמא מעניינת בקטע הזה- חזרתי לראות סטארגייט בזוגות ומעלה היום. מאז אתמול בערב אני במצב רוח מתנדנד, והחלטתי היום שאני רוצה "להטביע" את עצמי בסטארגייט, כמו שהייתי עושה פעם. אמרתי בהתחלה שאני כבר לא עושה את זה, אבל האמת היא שבמצב הרוח הירוד שבו הייתי, כבר לא היה לי אכפת כל כך מכל מה שעשיתי עם מר ג'.
אז הנה, חזרתי לתבנית ההתנהגות המוכרת לי. לתבנית של לברוח מהעולם ולנסות להעמיד פנים שאני חוקרת את הגלקסיה יחד עם הצוות האהוב עליי. אבל מצד שני, עדיין יש שינוי. אני מודעת לזה שאני חיה בעולם האמיתי, אני באמת חיה בעולם האמיתי. אני לא כל כך רוצה לעשות את זה בשלושת הימים האחרונים, אבל אני עושה את זה בכל זאת. אפילו למדתי למתכונת שיש לי מחר.
אז מה זה בדיוק? גם זה עניין של הבנה של המשמעות של מה שאני עושה? הבנה של זה שאני אהיה אומללה לנצח אם אני אמשיך בדרך הזאת, אז אני מנסה ללכת בדרך אחרת?
אולי בגלל זה לכל כך הרבה אנשים קשה לעשות שינוי אמיתי בתבניות ההתנהגות ובחיים שלהם. כי הם לא רוצים להבין באמת את המשמעות של מה שהם עושים. הם יודעים שהם אומללים, אבל הם לא בדיוק מבינים את זה, מעדיפים להעמיד פנים שהכל יהיה בסדר מתישהו, ולא רק לא יודעים מה לעשות. אני מניחה שזה נכון לחלק.
אבל זה באמת נושא מעניין. אני חייבת כבר ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה, זה מרתק.
אן.
| |
הקלה. (או ליתר דיוק: כאב והיגיון)
העניין הוא שכשלבני אדם כואב, הם בדרך כלל לא חושבים. זאת, אני חושבת, הבעיה הכי קשה בעניין הזה. כשכואב לנו אנחנו מתמקדים בכאב, גם אם לרגע קצר, וחושבים בעיקר עליו. אנחנו חושבים בצורה לא הגיונית, אם בכלל. אנחנו עושים דברים בלי לחשוב על ההשלכות שלהם או בלי להעריך נכון את ההשלכות שלהם. לא תמיד אנחנו מעריכים אותן נכון גם ביום רגיל, אבל כשכואב לנו, רוב בני האדם עושים יותר החלטות שגויות מהממוצע.
היום בבוקר גיליתי שהסיפור שלי לא עלה לשלב הבא בתחרות. הייתי אמורה להרגיש עצובה, אבל במקום זה אני מרגישה רק הקלה. אני מרגישה הקלה כי אני יודעת שאילו הוא היה עולה לשלב הבא בתחרות, הייתי צריכה לדבר עם מר ג', כי הסיפור הזה הוא בעצם עלינו, למרות שרק הוא, אני וכמה חברות קרובות היינו מזהות את זה. ועכשיו כשהגענו לסטטוס קוו מסוים שאני מרוצה ממנו, שבו הוא מרגיש בנוח להפנות אותי לספר ואני מרגישה בנוח לבוא אליו פעם ב ולשאול איך הוא מרגיש או לספר על הציונים שלי (נתקלתי בו אתמול אחרי שראיתי שציון ההגשה שלי במתמטיקה 96. כל כך התרגשתי שבקושי הצלחתי לדבר כמו שצריך), אני יודעת שיש שתי אפשרויות למה היה קורה אחרי שהייתי נותנת לו את הסיפור (כי אני מאמינה שמגיע לו לדעת ולא לגלות בטעות)- או שהיינו ממשיכים כרגיל, מה שנראית לי האופציה הפחות סבירה, או שדברים היו משתנים לרעה שוב.
וכמובן שעל כל זה לא חשבתי כששלחתי את הסיפור לפני חודש וחצי, כשעדיין כאב לי על כל מה שקרה בינינו. חשבתי על זה שיכול להיות שנישאר מרוחקים והכל או שיכול להיות שנחזור להתחלה. ואז הנחתי שלא משנה מה מהם יקרה, אני עדיין יכולה לשלוח את הסיפור הזה כי זה בטח לא ישנה כלום. לא חשבתי שאני אגיע לשלב הבא בכל מקרה, אבל הנחתי שגם אם כן, לא תהיה שום בעיה, כי זה רק סיפור.
אבל העניין הוא שזה לא רק סיפור, וזה לא בדיוק מה שקורה, וזה מחזיר אותי לנקודה שאומרת שכשכואב לנו אנחנו לא חושבים בהיגיון.
וזה מביא אותי לשאלה אחרת- איך המנגנון הזה עוזר לנו?
אני קוראת עכשיו את "רגשות רציונליים", של אייל וינטר, והוא מתאר שם יפה איך כל מיני מנגנונים רגשיים בעצם עוזרים לנו בחיים, ובלעדיהם היינו נפגעים. זה ספר מעניין וכתוב טוב, אבל לחלק הזה עוד לא הגעתי, אם הוא קיים בכלל. ניסיתי לדבר על זה עם מר ג' בזמנו, אבל מעולם לא יצא לנו לעשות את השיחה הזאת, לצערי. אני חושבת שהוא היה נהנה מהספר, אם הוא עדיין לא קרא אותו, אבל לא משנה. בכל מקרה, מעולם לא יצא לי לראות משהו שתומך בזה שהמנגנון הזה, שלפיו אנחנו מתנהגים בצורה חסרת היגיון כשכואב לנו, עוזר לנו איכשהו.
אז למה בכל זאת הוא קיים?
אני מנסה לחשוב על זה והאמת היא שלא עולה לי שום פתרון לראש. אני לא חושבת שהמנגנון הזה צריך להיות קיים - מעניין לראות איך בכל פעם שלאנשים כואב הם עושים טעויות שהם מתחרטים עליהם אחר כך. בהמשך ל"רגשות רציונליים", אני מנסה לחשוב על דברים אחרים שאנחנו עושים, אבל האמת היא שמלבד לשכנע אנשים לעזור לנו או לרחם עלינו בקלות, אני לא מוצאת הרבה במנגנון הזה. אפשר להגיד שהוא משמש הגנה כדי שאנשים יעזרו לנו כשכואב לנו (קלוש, אני יודעת, במיוחד כשהרבה אנשים מנצלים את זה ולא מנסים לעזור), אבל לי נראה שהוא נראה יותר כחולשה מאשר כמנגנון הגנה.
ואז פתאום אני חושבת לעצמי (כן, אני מנהלת דיון בראש שלי תוך כדי הכתיבה)- אולי זה בעצם בא לדחוף אותנו לעשות החלטות אינטואיטיביות, ולא בהכרח את ההחלטות הרציונליות? ההחלטות האינטואיטיביות מתבררות לפעמים כהחלטות טובות יותר מאשר החלטות רציונליות. כמובן שבסופו של דבר, זה מנגנון שפוגע בנו יותר משהוא עוזר לנו, אבל זה לא יהיה המנגנון היחיד שעושה את זה, לא? תסתכלו על כעס ותבינו על מה אני מדברת.
בכל אופן, אני חושבת שזה משהו שיהיה מעניין לבדוק. כי משום מה בכל פעם שכואב לנו אנחנו עושים את הטעויות האלה, ואנחנו אף פעם לא לומדים. אולי אנחנו לא יכולים ללמוד מפעם לפעם - אולי זה תמיד יהיה ככה בשביל כולנו, אפילו הרציונליים שבינינו. כאב זה אחד הרגשות הכי קשים שיש - אולי מעולם לא תוכנתנו (insert Matrix refernce here) לעקוף אותו. אולי אנחנו לא אמורים להצליח לעקוף את זה, כי זה נועד להראות לנו שגם אנחנו יכולים לעשות טעויות, או שבעצם זה בא להגביל אותנו, להראות לנו שאנחנו עדיין בני אדם ולא רובוטים.
אבל אז אני חושבת על זה שיש אנשים שמצליחים לעקוף את זה. או לפחות, להקטין את ההשפעה של זה. אני חושבת, לפחות, אני לא בטוחה - אבל חייבים להיות אנשים שמצליחים לעבור את זה בלי לעשות טעויות, או לפחות בלי לעשות יותר מדי טעויות.
ונשאלת השאלה- מי האנשים האלה? האם בכלל יש אנשים כאלה?
אני חייבת לחקור את זה במהלך התואר שלי בפסיכולוגיה.
אן.
| |
שינוי עצמי.
I used to believe that people like me aren't meant to be happy. I used to believe in today's society, there's absolutely no way people like me, who are so different than most people on the planet, can find any sort of happiness, especially with the problems I have.
I was miserable. My moods kept changing like crazy, I couldn't be stable for one frikkin day. It's amazing how many times I hurt the people I love because of that. It made me think that maybe the last thing I need is people's company.
During September I met this incredible man called Mr. G. It took him a while but eventually he managed to make it to me. When he finally did I told him about how unstable and miserable I am, and how hopeless I think I am. He told me in my age he had some of my thought as well. He didn't think he was hopeless, but he, too, wondered about life, about right and wrong, about happiness and how one, as different as he is, can find happiness in this society.
He reached a few conclusions, which he desperately tried to convince me to believe to. He understood that all people have strength in them and just like him, they can do anything to make their lives better. He told me this very smart thing: "In life you have three options- help happiness come with your actions, stand out of the way, or get in the way of happiness. Stop getting in the way of happiness, and your life will immediately change".
I told him I can't be happy. "How can I be happy," I asked, "When I'm so alone? When I'm surrounded by idiots who don't get me? When the only thing I want is to run away from everything? When I can't be stable?"
He sat down with me on numerous occasions and told me that it's all up to me. If I choose to look at everyone like idiots, I'll never find someone who might be like me and is hiding underneath the cloak of being like everyone else. He understood, but he also told me that a crucial part of life is dealing with it, not running from it. He told me that I have so many strength, and I keep concentrating on my weaknesses - that way I will never be happy, nor will I see my strength. And one of the most important thing about life is to change what you can and accept what you can't, because that's who you are. "You're not happy with things about yourself? Fine," He said to me one day. "It's time to try and change it."
It took me a couple of months but eventually I listened to him. I got up in the morning and every day found something to smile about. I did a chart of my weaknesses VS my strengths and began working on changing things I don't like about me while focusing on my strengths. I began exploring myself and my life. Step by step, I changed who I am.
And I'm okay right now. Not to say I'm 100% happy, because happiness isn't about being happy all the time but about accepting who you are, but most of the time I'm happy. I haven't had any major breakdown since. I'm still crying every now and then when it gets really hard, but that's getting rarer and rarer. Buy all means, I'm actually close to happiness.
If I could do it, you definitely can. Take this story as an inspiration. Read "The Fountainhead" by Ayn Rand and take this as an inspiration. There's nothing that you can't deal with in your life- you've friends, family, a home, a job, people you love, conventions that you love etc. Anything you don't like you CAN change. But this has to come from you. And the first step is believing in yourself.
Believe me, it works. xoxoxoxoxoxoxo
זה משהו שכתבתי לחברה שלי (מחו"ל, בגלל זה זה באנגלית) לפני כמה שעות. היא במצב די רע בתקופה האחרונה ואני דואגת, ואני מנסה להשתמש בהשראה שמר ג' מהווה עבורי בשביל לנסות לעזור לה. לשמחתי אני לא צריכה להיות פסיכולוגית בשביל זה, רק לתת לה כמה עצות ולהיות שם כשהיא צריכה אותי. ככלל, זה נכון לכל אדם שאומלל כרגע.
אבל לא בגלל זה אני מפרסמת את זה כאן. אני עושה את זה כי כאן עלו לי לראש שני דברים:
הראשון הוא שמר ג' צודק.
אני יודעת, אני אומרת את זה הרבה ובטח אילו הוא היה קורא בבלוג שלי הוא כבר היה דופק את הראש בקיר מרוב הפעמים שאני אומרת את זה (אז אני מקווה שהוא לא. כדאי לשמור על הראש שלו), אבל זה נכון. מעבר לזה שהוא בנאדם נורא חכם וזה הגיוני שהוא צודק הרבה, יש לו גם המון ניסיון חיים. וכן, אין מה לעשות, הוא צודק.
בכל אדם יש את הכוח לשנות את עצמו ולעשות מה שטוב לו. כל אדם מסוגל לעשות את זה ברגע שהוא מתמקד בדברים הנכונים, מתמודד עם עצמו ועם העבר וההווה שלו ופועל למען שינוי עצמי. בקטע הזה אני מסכימה עם האוס שאנשים יכולים להשתנות (כמו שרואים בפרק האחרון של הסדרה).
הבעיה היחידה היא שהם לא עושים את זה.
ואז נשאלת השאלה למה, וזה הדבר השני שעבר לי בראש.
באיזשהו מקום לאורך הדרך שאלתי את מר ג' למה כולם הולכים אחרי החברה ולא אחרי מה שטוב להם, כמונו. הוא אמר לי שזה לא משהו שאפשר להסביר בצורה רציונלית כמו שאני מבקשת, אלא רק בדרך פסיכולוגית. הוא לא בדיוק הסביר למה, אני מניחה שזה קשור לזה שאנשים הם בדרך כלל חסרי ביטחון כשהם לבד, אבל הוא אמר שאין שום דרך להסביר את זה שתיראה לי ולו הגיונית.
ואני שואלת את עצמי- האם גם המקרה הזה הוא מקרה כזה? כי אני פשוט לא מצליחה להבין את ההיגיון.
אז אני מנסה לחשוב לרגע (ולשם שינוי בלי לכתוב למר ג'). למה שבני אדם לא ירצו להשתנות אם הם לא מרוצים מאיך שהם ומאיך שהחיים שלהם נראים?
יש משהו מאוד מוכר בעצמך. יכול להיות שאתה לא אוהב את עצמך, שעצמך מכעיס אותך או שחוויות עבר רודפות אותך, אבל יש משהו מאוד מוכר בעצמך, ואת זה שום דבר לא יכול לשנות. אני מניחה שבאיזשהו מקום יש פחד מסוים משינויים - זה טבעי לחלוטין, מסתבר שגם אני קצת כזאת. והרי ברור שלשנות את עצמך זה השינוי הכי גדול שיש, כי לא משנה לאן אתה הולך או עם מי, תמיד יש לך את עצמך. וברגע שאתה משנה את עצמך אתה קצת מערער את היסודות של כל מה שאתה מכיר. זה מפחיד.
אני גם חושבת שלהתחיל שינוי זה לא קל. קשה לשנות הרגלים, במיוחד כשאנשים מבוגרים וההרגלים האלה מלווים אותם כבר שנים. אני מניחה שאנשים רואים את זה כמשהו נורא מפחיד שאי אפשר לעשות בלי מאמץ ומאמינים שאין להם את הכוח לעשות אותו.
ופה הם טועים, כמובן, אבל על זה כבר דיברתי כאן אז אני לא אפתח את זה עכשיו.
אני מניחה, דרך אגב, שיש בזה גם משהו מעייף, במלחמה נגד עצמך. אבל זה לא חייב להיות נורא כמו שזה נשמע. האמת היא שזה קל יותר משזה נראה.
אז לא כדאי לתת לזה הזדמנות אם אנשים לא מרוצים? הרי הכי חשוב בחיים זה האושר.
מר ג' היה כל כך גאה בי אם הוא היה יכול לקרוא את זה. *חיוך עצוב*
אן.
| |
זה שכולם בטוחים שהיה בזה משהו רומנטי לא אומר שבאמת היה בזה משהו רומנטי, נכון? אני עדיין לא הוזה.
אני פשוט לא בטוחה איך להבהיר את זה בצורה ברורה יותר מלבד לדפוק לאנשים פטישים בראש.
אני לא מאוהבת בו. אני לא רוצה אותו בצורה הזאת. רק רציתי שהוא יהיה ידיד שלי. זה הכל. וזאת התשובה שלי גם למנהלת וגם לו וגם לכל מי שמפריע לו עם הנושא הזה בחיים האישיים שלו.
מסקנה => בני אדם הם אידיוטים.
#PissedOff# SoGonnaKillSomeone
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
