אהבתי את התאריך.

בכל מקרה, אתמול הייתי במשמרת ערב (כנראה אחרונה לשלושת החודשים הקרובים), ויש שני אירועים שאני רוצה לחלוק.

התחלנו (נהג (=חובש, ראש צוות) ואני) את המשמרת שקט. בדקנו אמבולנס והלכתי להמשיך להתכונן למבחן במתמטיקה שיש לי מחר. באיזשהו שלב קראו לאט"ן שלנו, אז הוא יצא ואנחנו נשארנו לבד בתחנה. אחרי איזה רבע שעה קראו גם לנו, אז עלינו לאמבולנס. מה מסתבר? האט"ן ביקש סיוע בהחייאה שהם היו בה.

בחיים לא חשבתי שאני אתחיל משמרת בהחייאה.

בקיצור, הגענו למקום. הצוות (AKA הפראמדיק והנהג) היה עסוק במתן נוזלים לוריד מצד אחד, בעיסויים מצד שני (מזל שהיו שם עוד אנשים שיכלו לעשות עיסויים...) ובהנשמות מצד שלישי. כשאנחנו הגענו הפראמדיק הכין תרופות (אני מניחה שאדרנלין, אבל אני לא יודעת) וכל כמה דקות בדק את המוניטור לראות אם יש חזרה של דופק. על החולה היה שרוול לחץ דם, הוא היה לאחר אינטובציה ולפני פתיחת וריד שני, אחרי שהוא קיבל סליין לוריד הראשון.

כשהגענו אליהם ראיתי שהפראמדיק עצר הנשמות בשביל להכין איזו תרופה- ובצדק. שאלתי אם להחליף אותו בהנשמות, הוא נתן לי לעשות את זה. הנהג שאיתי החליף את אחד האנשים בעיסויים. הפראמדיק עבר לפתוח וריד שני בשביל להכניס תרופות בזמן שאנחנו המשכנו בהנשמות ועיסויים. אני חושבת שלאורך כמעט כל הזמן שהיינו שם הנשמתי.

באיזשהו שלב חזר דופק. עצרנו עיסויים והחולה קיבל עוד אדרנלין. הוא החזיק עם ברדיקרדיה למשך כמה דקות ואז איבדנו דופק וחזרנו לעיסויים. הוא קיבל עוד תרופות, נערכו עוד עיסויים, ובסופו של דבר הוא חזר עם טכיקרדיה, אני מניחה שבגלל האדרנלין. האט"ן פינה אותו ובפעם האחרונה ששמענו מהם החולה היה יציב ובדרך לבית החולים הקרוב.

זאת היתה ההחייאה המוצלחת הראשונה שלי. אמנם לא ראיתי את החולה מגיב, אבל ראיתי אק"ג של אדם שיש לו דופק, ראיתי פעילות חשמלית, והייתי גאה בזה. זאת הרגשה נהדרת, להחזיר מישהו לחיים. העבודה שאנחנו עושים במד"א היא כזאת מדהימה, שפשוט אי אפשר לתאר את זה.

האירוע השני היה המקרה האחרון שלנו באותה המשמרת. הגענו לחבורה של עובדים זרים שאחד מהם הקיא. הוא לא כל כך הגיב ואני לא סגורה על מה היה מצבו. בדקנו אותו מהר ואז העלינו אותו לאמבולנס והתחלנו לנסוע לבית חולים. בעודנו בדרך החברים שלו התעקשו שניסע לבילינסון ולא לאסף הרופא, כי הם טוענים שהוא כבר היה שם וכלום לא השתנה. הנהג התווכח איתם, בסופו של דבר הבין שהוא לא יצליח לשנות את דעתם והודיע למוקד שאנחנו משנים כיוון. שתי דקות אחרי כן הוא כבר היה עם הממל"מ בטלפון ועצר בצד הדרך. אחרי כמה דקות הוא ניתק והודיע לחברים שלו שאנחנו לא נוסעים לבילינסון- אנחנו נוסעים לקפלן (גם לזה בקושי קיבלנו אישור) או בכלל לא.

הם התווכחו, דנו ביניהם ובסופו של דבר החליטו קפלן. בדרך הם נתנו לו לדבר עם הקבלן שלהם, ובסופו של דבר סגרנו על קפלן.

אנחנו עוד רגע בקפלן, והם מתקשרים למנהלת שלהם או משהו, שמתחילה לצעוק על הנהג שאיך הוא מעז להביא אותם לקפלן ומה הוא עושה ושיסע לבילינסון. עצרנו בכניסה לקפלן והודענו להם שאו שהם עפים מהאמבולנס שלנו ומגיעים לבילינסון לבד, או שנכנסים לקפלן. אנחנו לא אוטובוס ואנחנו לא מתכוונים להחזיר אותם את כל הדרך הביתה.

הם ניסו להתווכח (בשלב הזה כבר כמעט תפסתי את הדפיברילטור למקרה שיהיו מכות. מאוחר יותר חשבתי על זה שאם היה מתחיל משהו הייתי יכולה לנסות לדקור עם הוונפלון, אבל לא נראה לי שזה היה עובד), עיכבו אותנו ובסוף החליטו שהם נוסעים לבילינסון. הורדנו אותם בכניסה לקפלן (מטומטמים לגמרי האנשים האלה), צילמנו את תעודת השוהה של החולה ונסענו.

ואני אומרת: המצב קשה אם אנשים חושבים שהם יכולים לדבר ככה אל האנשים שמצילים את החיים שלהם. המצב קשה אם אנשים חושבים שמותר להכות אנשי צוות של מד"א או לקלל אותם או לצעוק עליהם. אנחנו עושים את העבודה שלנו - עבודה שכמעט כל האנשים במדינה הזאת לא מוכנים לעשות. תחשבו לרגע מה היה קורה אם מד"א היו שובתים ליום אחד. כמה אנשים היו מתים? כמה אנשים היו נפגעים מעבר לכל יכולת לטפל בהם?

לפני שאתם מרשים לעצמכם להתנהג ככה אל צוות מד"א, תשתמשו בדבר הזה שיש לכם בתוך הקופסא. כן, כן, המוח שלכם.

אן.

מה שלומך? איך פסח?

אני מחייכת כשאני חושבת על זה שהפסח שלך בטח דומה לפסח של MIG... שכתב לי שהוא עדיין לא סגור בנוגע לתפקידיו כשר הבידור והחינוך בשבוע הבא, אז הוא יחזור אליי בנוגע למתי אנחנו קובעים. אני מחייכת כשאני חושבת על זה שיצא לך להיות עם המשפחה שלך קצת יותר ולעבור שבועיים שבהם תוכל לנוח קצת. זאת לא תהיה מנוחה כמו בחנוכה, אבל זאת מנוחה.

ראיתי את השריטה שהיתה על הפנים שלך ביום רביעי, ושאלתי את עצמי אם הכל בסדר. רציתי לשאול אותך איך זה קרה, אבל זה לא משהו שהייתי שואלת כל מורה אחר שלי, אז ויתרתי. למרות שאני עדיין קצת דואגת ומקווה שהכל בסדר.

שני עניינים על הפרק היום- הדרך הנכונה להתקרב לאנשים וסבא (או פסח בלעדיו, תבחר).

היינו אצל סבתא אתמול, ודיברו על פסח. סבתא אמרה שלוחצים עליה לבוא לסדר השנה, למרות שהיא לא רצתה, ואני תהיתי לעצמי אם אני עושה את הדבר הנכון בזה שאני הולכת לסדר. עבר לי עוד משהו בראש, אולי אני אספר לך את זה בהזדמנות, אבל זאת היתה המחשבה שעליה אני רוצה לדבר כרגע.

אתה לא מהבורחים. לפחות לא היום. אני לא יודעת איך היית כשהיית בגילי, אבל היום אני יודעת שאתה לא בורח מדברים. לפחות, זה הרושם שנוצר לי ממך עד השבועיים האחרונים, ואני מקווה שאני לא טועה כשאני עדיין מאמינה ברושם הזה. אני חושבת על מה שאתה היית עושה - כי זה הפך להיות המצפן שלי לא פחות מהמצפן הפנימי שלי - ותוהה אם אני מסוגלת לעשות את זה או לא.

ואז אני חושבת על יום שני בערב ושואלת את עצמי מה אתה עשית כשאיבדת את הסב השני שלך, בערך כשהיית בגילי, אמרת? אני שואלת את עצמי מה עשית, אם מצאת אז את הכוחות להמשיך כרגיל גם בערבים המיוחדים של השנה, או שעזבת הכל וניסית להתעלם מהעובדה שהוא אינו. אני תוהה אם עשית את מה שאני עשיתי בסיבוב הקודם או שעשית מה שאני עושה עכשיו.

והאמת? אין לי מושג מה התשובה. אני גם לא יכולה לשאול אותך. אני יודעת שמר ג' של היום לא היה בורח מזה, אלא ממשיך בחייו כרגיל עם כמה מדקרות של עצב מדי פעם. אני זוכרת שאמרת לי שזאת התקופה הכי קשה, מהניסיון שלך, ושאתה מבין למה אני נצמדת לדברים שלו כי גם אתה היית עושה את זה. אני זוכרת שדיברנו על זה יותר מפעם אחת... אבל אני לא מצליחה להיזכר אם אי פעם דיברנו על מה שאתה עשית.

בסופו של דבר, אני מניחה שזה לא משנה. היית מייעץ לי עכשיו לעשות מה שטוב לי ולהיות שלמה עם ההחלטה שלי. ואז הייתי אומרת לך שאני לא יודעת מה לעשות, כי אני לא בטוחה אם אני רוצה לברוח או לנסות להתמודד. היית שואל אותי אם הבריחה תעזור לי, והייתי חושבת על זה ואומרת שאולי, כי זה ייתן לי עוד כמה חודשים להסתגל לזה. אבל האמת היא שפתאום אני בכלל לא בטוחה שהחודשים האלה ישנו משהו, ואני לא יכולה לברוח לכל החיים. אני גם לא רוצה. אתה גרמת לי להאמין שמה שנכון הוא להתמודד, ואני פתאום חושבת על זה שבכל מקרה זה לא ישנה הרבה. ואז הייתי קמה ואומרת שאתה צודק ואולי כדאי ללכת, ומקסימום אני יכולה לעלות הביתה אם אני אצטרך, כי זה אצל דוד שלי שגר בקומה למטה. והיית קם ומחייך ואומר שכל עוד אני שלמה עם ההחלטה שלי, זה בסדר.

אני לא מצליחה לרסן את עצמי לפעמים, אתה יודע? מה שהראית לי נראה לי כל כך ברור פתאום, ונראה לי כל כך לא נכון להמשיך בדרך שבה אני הייתי ושבה נמצאים כל כך הרבה אנשים... ואז אנשים ממשיכים להתבוסס בתוך האומללות שלהם ואני רוצה להוציא אותם משם, ואני לא כל כך בטוחה איך. אז אני מנסה בעדינות... אבל זה לא הולך, ומתחיל להימאס לי.

ואני מוצאת את עצמי שואלת- איך אפשר לעשות מה שאתה עשית? להמשיך ולעשות את זה בעדינות (אמנם היתה לי תחושה ש"צעקת עליי" באחד המיילים שלך, אבל זה הכל), בלי הפסקה, עד שהם מבינים? ורוב האנשים הם לא כמוני, הם לא מבינים דברים רציונלית. לוקח להם הרבה יותר זמן והם מאמינים עוד פחות ממני. ואיך אתה עושה את זה?

דיברנו (טוב, נו, אני דיברתי עם דמות שלך, מעולם לא באמת דיברנו על זה) כבר על הסבלנות המדהימה שלך ועל העובדה שחלק מזה כנראה גנטי... אבל יש בזה עוד משהו. דיברנו (שוב...) גם על זה שאתה כנראה נשאר בשליטה של המוח הרציונלי כל הזמן, וככה אתה מרשה לעצמך להביע רגשות בלי בעיה, כי אתה יודע שאתה כל הזמן בשליטה על הרגשות שלך ולא ההפך. ואני שואלת את עצמי אם ילדה בגילי יכולה להגיע אלייך בזמן קצר כל כך, או שידרש גם לזה זמן.

כי בסופו של דבר, אני רוצה להיות כמוך. כמו שאמרתי לפסיכולוגית שלי בפגישה האחרונה שלנו, אתה האדם האידיאלי בעיני, ברוב התחומים לפחות. והסבלנות שלך והיכולת שלך לשלוט בעצמך הם דברים מדהימים שאני שואפת להגיע אליהם. אבל האם זה כל מה שזה, או שיש שם עוד? אולי היה משהו בקשר שלנו, משהו בכמה שהזכרתי לך את עצמך, שגרם לך לפעול חזק יותר משהיית פועל בדרך כלל?

או שזה יהיר ונאיבי להאמין בזה?

איך אתה מתנהג עם אנשים אחרים? אני מדמיינת אותך אותו הדבר. מהקצת שסיפרת לי, ממה שראיתי בכיתה, אני מדמיינת אותך בדיוק באותה הדרך. ועדיין, אמרת שאתה רואה בי פוטנציאל. זה לא גרם לשינוי מסוים בהתנהגות שלך? או שאתה רואה בי פוטנציאל כי אתה רואה בכולם פוטנציאל?

הלוואי שהיית יכול לענות על זה.

שיהיה חג שמח,

אן.

הנה שאלה: למה אנשים חושבים שתמיד דברים צריכים ללכת בדרך שלהם?

היינו אצל סבתא שלי היום. היא סיפרה שהמשפחה (מלבדנו) לוחצת עליה להשתתף בסדר השנה, למרות שהיא אמרה שהיא לא תשתתף כי אחרי סבא זה קצת... קשה. (אני מבינה אותה. הייתי על סף לעשות את זה בעצמי. אני עדיין חושבת לעשות את זה). בקיצור, מסתבר שכולם לוחצים עליה, והיא מרגישה שאין לה ברירה אלא להגיע. 

מה שגורם לי לתהות- למה אנשים חושבים שתמיד מגיע להם לקבל את מה שהם רוצים?

אולי נראה לאנשים שהם סובלים כל כך, שתמיד מגיע להם לקבל את ה״מעט״ שהם מבקשים. מגיע להם כי החיים מענים אותם (אני עוד אתחיל לרחם עליהם), מגיע להם כי הם תמיד צודקים, מגיע להם כי השד יודע למה. 

אז הנה משהו, וסליחה על ההטפה: אתם לא אומללים אלא אם אתם מחליטים שאתם, ואתם בטח שלא צודקים כל הזמן. רוג׳רס אמר שאף אדם לא יכול להבין אדם אחר לגמרי, והוא צודק- החוויה של כל אדם היא סובייקטיבית. אתם לא יכולים להבין אדם אחר ב-100%, ובטח ובטח שאין לכם זכות לשפוט אדם אחר על החלטות שלו שאינן פוגעות בסביבה (קרי, ההחלטה אם להשתתף בסדר פסח או לא, לא ההחלטה אם להכות מישהו או לא). לא מגיע לאף אחד מכם שום דבר במיוחד, ותאמינו לי שאף אחד לא צריך לפצות אתכם. 

יש לסיפור הזה עוד מימד- המימד של המאפשרים. כל אלה שנותנים לאותם אנשים את מה שהם רוצים, נכנעים מכל סיבה שהיא (ולא מעניין אותי למה). הם הבעיה השניה במצב הזה שנוצר- הם מאפשרים את ההתנהגות הילדותית, שאומרת שלאותם אנשים מגיע הכל כי ככה וככה. ברגע שהם נותנים לאנשים ללחוץ עליהם עד שהם מקבלים את מה שהם רוצים, הם רק מחזקים את המעמד הזה בעיני אנשים אחרים. ואז מה הפלא שאנשים מתנהגים ככה?

התשובה פשוטה גם במקרה הזה- stop enabling. זה עד כדי כך פשוט. זה לא קל לעשות לאנשים שהם לא כמוני, רגילים ללכת נגד הזרם, אבל זה לא נורא כמו שזה נראה. והנה, לא חייבים להתחיל בגדול. תתחילו בלהגיד לא בנוגע למשהו עקרוני לכם. זאת התחלה, וזאת ההתחלה הנכונה.  

אני מציירת את זה כאן בצורה מאוד שחור-לבן כזאת. החיים לא בדיוק כאלה, ויש אפור בקשת, אבל אנשים עדיין מתנהגים גם ככה וגם ככה, וזה משגע. איך זה שאנשים בטוחים שככה אמור העולם להתנהל? איך זה שהם לא רואים שזאת לא הדרך הנכונה, שלא ככה זה אמור לקרות?

תתחשבו על זה. אני יודעת שחלק ינסו להסביר למה כן מגיע להם, או שזה לא כמו שזה נראה, או דברים כאלה, וחלק יהנהנו ואז יחזרו לסורם. ומעט יהנהנו ויגידו שזה נכון ובאמת יתכוונו לזה... אבל תנסו לחשוב על זה ברצינות. 

אן.

וואו, לכתוב פוסט מהאייפוד באתר הרגיל זה סיוט. 

יש משהו מקסים בנאיביות. במחשבה של ילדים, שלא כל כך יודעים איך דברים מתנהלים באמת אבל בכל זאת בטוחים שהם יודעים הכל. בדרך המחשבה שאנחנו יכולים לעשות הכל, בלי להתחשב בבעיות שהפעולות שלנו עלולות להציג. יש בזה משהו יפיפה, אפילו.

הייתי אתמול בקמחא שנייה השנה. כנראה שהייתי כל כך טובה שלשום, שמ' נתן לי קבוצה של חדשים, ארבעה מתוך השישה-שבעה היחידים שהיו אתמול שעוד לא עשו קמחא. בניגוד לקבוצה מיום רביעי, להם היה קצת קשה יותר להתרגל לזה שבת נוער גדולה מהם בשנה היא ראש הצוות שלהם (הם שיגעו אותי בחלק מהמקרים, אבל אין מה לעשות). אבל היו להם כמה רעיונות חמודים, כמה מחשבות תמימות כאלה של ילדים שרק עכשיו סיימו קורס ועוד אין להם מושג איך דברים קורים במד"א באמת. הם לא יודעים עדיין שברוב המשמרות אין אקשן והחייאות וכאלה. הם לא יודעים שמשמרת זה דבר מעייף בטירוף, שיכול להיות גם משעמם (על המשמרת שבה ישבנו 7 שעות בתחנה כבר סיפרתי?), ואין להם מושג כמה זה קשה לראות אנשים בוכים לך כי אתה היחיד שיש להם. הם עוד לא מבינים שרובם לא יזכו לעשות קור אט"ן, ושרובם לא יזכו לצאת גם לתאר"ן. והכי משעשע זה שהם בטוחים שהם היחידים מסוגם, וכל בני הנוער היחידים הם רגועים- רק הם עשו צרות למדריכים שלהם.

וזה משעשע. זה משעשע, וזה מקסים. זה מקסים איך שהם בטוחים שהם יודעים יותר טוב ממני מה זה מד"א ואיך דברים הולכים, וזה מקסים איך שהם בטוחים שהם, יו נואו, One of a kind. 

אני מניחה שמה שכל כך מקסים בזה (ואני רואה את זה גם אצל מר ג' ודניאל לפעמים, בנטייה שלהם להאמין בטוב שבאנשים) זה שמדובר בדברים שרוב האנשים שכחו. אני, לפחות, שכחתי. מדובר במשהו שמזכיר לי את העבר שלי, את איך שאני הייתי (לפני שנה, נגיד, אם מדובר במד"א) ואת הדברים שאני הייתי אומרת וחושבת. אני זוכרת איך פעם האמנתי בטוב שיש באנשים... וזה גורם לי לחייך, המחשבה על עולם שנראה פשוט יותר או טוב יותר.

אומרים שככל שמתבגרים נקודת המבט נעשית... לטס סיי, פסימית יותר. היא נעשית ריאלית יותר, אבל חלק מזה זה גם יותר פסימיות. חוסר אמון באנשים, בקבוצות, בחיים, בכל דבר שהוא. הרבה אנשים פשוט ממשיכים לחיות כי הם חושבים שאין להם ברירה, או השד-יודע-למה - והאמת שזה גם לא רלוונטי. מה שחשוב הוא שהנאיביות של הילדים נעלמת.

ואז יש שני סוגים של אנשים- אלה שבאמת נאיביים (בדר"כ ילדים, זאת אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת אותם), ואלה שהם ריאליים, אבל עדיין שומרים על חלק מהתכונות של הילדים.

את הסוג הראשון אני אוהבת כשמדובר בילדים, אבל אני חושבת שזה טיפשי כשמדובר בבוגרים. אני לא חושבת שבחיים יש מקום לנאיביות אמיתית- לא בחיים האמיתיים. או שלפחות, אם יש נאיביות, אז רק לזמן קצר (נגיד, החניכים החדשים במד"א, שעוד ילמדו איך דברים באמת קורים). אבל אצל ילדים, כמו רוב הדברים אצלם, זה מקסים. זה מעורר געגועים.

ויש את האנשים האלה שתמיד עוזרים, תמיד מאמינים באנשים, נותנים אמון (לא מיד ולא בכולם, אבל נותנים אמון), רואים עתיד ורוד יותר. אבל מצד שני, הם עדיין רואים את המציאות (דניאל למד בסוף...), והם עדיין יודעים מה עלול לקרות ומה יהיו התוצאות אם זה יקרה. ואז יש בזה משהו... מסקרן. מעניין. מקסים כזה. משהו שגורם לי לתהות אם גם אני יכולה להגיע לשם. אני רואה את זה המון עם מר ג', ואני כל הזמן תוהה איך הוא מסוגל להיות נאיבי כל כך לפעמים (אהמהעבודהבאזרחותאהמ), ואיך הוא בכל זאת ריאלי, יציב ו... טוב.

ואז זה גורם לי לשאול את עצמי אם גם אני יכולה להיות קצת פחות ריאלית וקצת יותר נאיבית לפעמים. כי יש בזה משהו קל. אני לא בטוחה שזה הדבר הנכון, אני עדיין חושבת שאין לזה מקום בחיים, אבל אולי לתת לאנשים יותר קרדיט...

אז כשנתקלתי בנאיביות הזאת בפעם הראשונה במד"א, בקמחא ביום רביעי, מצאתי את זה מקסים, והאמת שדי משעשע. ואז החלטתי שאני רוצה להיות מדריכה.

כן, אני יודעת, זאת עבודה מתישה, זה לא קל, יש חניכים בעייתיים, יש מלא שבכלל לא יעברו את המבחנים, יש. אבל העבודה הזאת מול בני נוער שעדיין לא סגורים על מה שהם רצו לעשות, שיש להם דעות ורעיונות, שיש להם את הנאיביות המיוחדת הזאת שלהם... יש בזה משהו מקסים. ופתאום אני מבינה מה ש' ומר ג' (הזכרתי אותו יותר מדי פעמים היום?) מוצאים בהוראה/הדרכה. יש משהו מיוחד, מרענן, בלעבוד עם בני נוער שחדשים בתחום ובעצם עדיין די חדשים בחיים. נכון שאני לא גדולה מהם בהרבה - אבל ההתבגרות הנפשית שלי היא מה שמשנה, ושם זה שונה בצורה מטורפת.

אז כן, בא לי להדריך.

אן.

עריכה:

הייתי בבלוג הראשון שלי עכשיו... הנאיביות חוגגת. ילדה שרוצה לשנות ולא בטוחה איך, שמנסה לחשוב ולא בטוחה איך, שמנסה לעשות דברים ולא בטוחה איך. זה מקסים, האמת.