הנה משהו שאני לא מבינה- למה אנשים לא לומדים היום פשוט בשביל ללמוד?

סביבי כולם עסוקים בבגרויות. מה שלא צריך למבחן/בגרות/וואטאבר - לא מעניין. הם לא רוצים להבין, הם רק רוצים לדעת איך לעבור את המבחן. לא מעניין אותם איך העולם שבו הם חיים פועל או איך הוא אמור להיראות- מה שחשוב הוא לעבור את המבחן. אחרי הבגרות גם ככה כולם שוכחים את הכל - אז למה לטרוח?

אני מבינה שזה לא משתנה בעתיד. הבנתי שאנשים בעיקר לומדים דברים בשביל מקצוע, לא בשביל עניין. זה משהו שאני אוהבת במר ג' וב- MIG- הם לומדים בשביל ללמוד. אבל אנשים עדיין בוחרים בתארים שיביאו להם יותר כסף, מקצוע טוב יותר וכו'. יש אנשים שבכלל לא אכפת להם ללמוד משהו שלא מעניין אותם, כל עוד הם יצליחו בהמשך.

ונשאלת השאלה- למה?

מתי שכחנו שללמוד זה החלק הכי מעניין של העולם? מתי בני האדם שכחו שלמידה זאת הסיבה היחידה להמשיך בחיים האלה, כדי ללמוד, להבין ולדעת עוד? מתי בני האדם שכחו שבלי שנלמד משהו לכל החיים, אין טעם לבני האדם בעולם הזה?

קיבלנו מתנה- מתנת המוח החושב והלומד. אנחנו לומדים ומעבירים הלאה לדורות הבאים, בונים מגדלים שיוכלו להגיע לרקיע (מחשבתית, כמובן) באמצעות העברת ידע והמשכיות של מחקרים. אנחנו מסוגלים להגיע רחוק כל כך - ועדיין, כולם שוכחים. כולם מעדיפים לשכוח דברים, כי הם לא חשובים. חשוב יותר לדעת מי היו כל החברים/חברות שלך, מאשר לדעת למה הפלסטינאים טועים כשהם אומרים שזאת אשמתנו שאין להם מדינה.

ואני לא מבינה איך זה יכול להיות.

אן.

היי,

אני חושבת שאני מבינה איך הרגשת כשדיברת איתי לפני שהצלחנו לעשות את הסוויץ' הזה.

זה מתסכל. אלוהים, כמה שזה מתסכל. לראות בנאדם שיכול להגיע כל כך רחוק ורק הכאב שלו מונע ממנו לעשות את זה - זה מתסכל. לראות מישהו סובל זה כואב, ולראות את שניהם ביחד זה מטריף. אני רואה אנשים שיכולים להגיע לחיים טובים, להיות מאושרים, וחלק גדול ממה שמונע מהם לעשות את זה זה הפגיעה שהם חשים.

מניסיון (אני לא אספר עכשיו, בגלל שזה נוגד את מה שהסכמנו, אבל אני מוכנה לעשות את זה... לא בטוחה למה), כאב עוצר. הוא מונע ממך לפעול אם רק אתה נותן לו, משתק. ביליתי שנתיים ככה- בגלל זה חלק מהסקפטיות שלי לגבי אושר. אני מניחה שגם לך כאב פעם ואתה מכיר את זה.

אבל זה לא צריך לעצור. זה כואב, מותר לתת לזה לכאוב, אבל אסור לתת לזה לשתק ליותר מדי זמן. אתה מבין למה אני מתכוונת? אני בטוחה שאתה מבין.

בסופו של דבר, אנחנו קובעים איך אנחנו מרגישים ואיך אנחנו חיים. חשבתי שזה נסיבתי, ולא רק לפי ההחלטה שלנו, אבל החלק הנסיבתי פחות גדול משחשבתי.

אני אסביר את זה עם ציטוט מסידהארתא: "Most people, Kamala, are like a falling leaf, which is blown and is turning around through the air, and wavers, and tumbles to the ground. But others, a few, are like stars, they go on a fixed course, no wind reaches then, in themselves they have their law and their course. ..."

העניין הוא לנסות להגיע לכוכבים, היציבים. לא לתת לכל מהלומה לפגוע בנו ולמוטט אותנו. אני מכירה את הרכבת-הרים-של-רגשות הזאת, והכי קל ליפול לשם, אבל מה שנכון זה להחליט איך יתנהלו החיים שלך באמצעות שליטה עצמית מסוימת. כמו שאמרת לי פעם- לא מדובר בלהיות עצור כמו רובוט, אלא בלהבין איך לשלוט ברגשות ולמצות את החיים.  

ועכשיו כשאני מבינה את כל זה, כל כך מטריף אותי שאנשים אחרים לא רואים את זה... בדיוק כמו כל השיחות האחרות שהיו לנו על דברים שאנשים לא מבינים. וזה מתסכל לראות מישהו שאכפת לך ממנו עושה את הטעויות האלה שאתה עשית ולדעת שאין לך שום דבר לעשות מלבד לחזור על אותם דברים שוב ושוב. ואני כל כך מבינה פתאום איך הרגשת...

אבל איך לא מתעייפים מזה? איך לא מגיעים ל"לצעוק" (כי בכל זאת, חלק מזה אינטרנטי)?

אגב, הציטוט מסידהארתא כל הזמן מזכיר לי אותך...

ולא ידעתי שגם קהלת אמר שמרבה דעת מרבה מכאוב. בכלל, יש לי הרבה דברים להגיד על הטון של קהלת (רק התחלנו)- הבעיה בזה שהוא כל כך פסימי, ההבנה איך הוא הגיע לשם ועדיין המחשבה שזה לא נכון. למרות שמחזוריות באמת משעממת.

בקיצור, רק רציתי לספר שאני חושבת שאני מבינה איך אתה מרגיש.

שיהיה סופ"ש מדהים ורגוע,

אן.

קייס סטאדי:

מישהו אומר משהו, בלי כוונה לפגוע באף אחד. ילדה בת 14 נפגעת. מה היא בטוחה שהיא?

קורבן.

איך זה שאנשים בטוחים שהם קורבנות?

שמתי לב שזה קורה בעיקר עם בני נוער. משהו קורה והם ישר מגדירים את עצמם כקורבנות, ישר בטוחים שכולם נגדם ושהם המסכנים שצריך לטפל בהם. ואז מישהו צריך להיות שם, להזין את הצורך שלהם בתשומת לב ולהבטיח להם שהכל יהיה בסדר.

ולמה, בעצם?

האם אתה קורבן או לא זאת החלטה של כל אדם בפני עצמו. קורבן אומר שאתה מסכן, שאתה צריך עזרה מאנשים ושאתה לא יכול לעמוד לבד על הרגליים. אם אתה מחליט שאתה קורבן, אתה בעצם אומר בזה שאתה לא מסוגל להתמודד עם החיים לבד. נכון, לפעמים קשה להתמודד איתם, אבל עדיין, בכל אדם יש את הכוח להתמודד עם החיים שלו.

ואז אנשים בוחרים להגדיר את עצמם כקורבנות.

ואני פשוט לא מצליחה להבין למה.

ואם לצטט את האוס- "Climb out of your holes, people!"

אן.

אז אתמול בלילה ראיתי את המטריקס בפעם הראשונה. סרט קצת מבלבל בהתחלה, קצת הזוי בכמה נקודות, אבל בעיקר עם רעיון מעניין ופילוסופיות מעניינות עוד יותר. 

1. בני אדם והאמת-

בני אדם לא אוהבים לגלות את האמת. הם לא אוהבים לראות את האמת, לא כשכל החיים שלהם הם מורגלים לדברים אחרים. בני אדם לא אוהבים שמגלים להם שהם הולכים בדרך לא נכונה, או שמה שהם מכירים לא אמיתי, או כל דבר אחר שהוא. אם לצטט את מר ג' מהשיחה שלנו בנושא הזה, "רוב העולם הורגל לחשוב בצורה מסוימת וכל מה שאת תגידי עלול לפגוע באופוריה".

הסרט הזה מראה את זה יפה כל כך. אותם אנשים שלקחו את הכדור האדום מצאו את עצמם בעולם האמיתי, שבו אין כמעט כלום, רק מכונות ובני אדם שמגודלים לצורך אנרגיה. אבל בשבילם זה לא היה העולם האמיתי- בשבילם זה היה איזה סיוט, כי לא יכול להיות שזה העולם האמיתי. הם העדיפו לשקוע באשליה, בין היתר כי היא היתה נוחה יותר, מאשר לפעול באמת. בהתחלה, לפחות. רובם התעוררו אחרי זה, הבינו שלא הכל כמו שהוא נראה ושהמציאות היא לא בדיוק מה שהם מכירים, אבל עדיין היה אחד שהעדיף את האשליה על פני המציאות הקשה.

העניין הוא שכל זה קרה בגלל שבני אדם מורגלים לחשוב בצורה מסוימת, ללכת בדרך מסוימת. רוב בני האדם מקובעים- הם יודעים שזאת המציאות ושמה שחשוב זה להצליח. במקרה של המטריקס, הם גילו שזאת לא המציאות, והיה להם מאוד קשה להבין את זה. במקרה של החיים האמיתיים (לא שאני שוללת את קיום המטריקס, מי יודע מה באמת קורה), הם מורגלים לא להשתמש בראש בצורה טובה, לא לחשוב רציונלית ולא לנסות להבין את עצמם. אף אחד לא לימד אותם כל מיני מיומנויות (זה, בין היתר, מה שמטריף אותי בכיתה הרגילה מול כיתת המחוננים), אז הם לא חושבים על ללמוד אותם. הם לא חושבים על לנסות, פשוט כי אף אחד לא לימד אותם לחשוב על זה. הם לא רואים בעיות שאנשים חיצוניים יכולים לראות, פשוט כי אף אחד לא לימד אותם להסתכל על כל הזוויות. הם לא חושבים על ניתוח עצמי וכוחות עצמיים, כי אף אחד לא אמר להם שהם צריכים.

ויותר מכל- הם לא אוהבים לגלות את כל מה שאמרתי כרגע, כי קשה להם להתמודד עם זה שזה נכון. קשה להם להתמודד עם זה שהם עושים טעויות שעלולות להיות גורליות, או שהם הולכים בדרך שתעשה להם יותר בעיות בעתיד. הם לא רוצים לראות את זה, פשוט כי זה כואב מדי והרבה יותר קל להעמיד פנים שהאנשים כמוני, שאומרים את הדברים האלה, הם מטורפים.

אבל אני חושבת שזה שווה את זה.

2. ללכת בדרך או להכיר אותה-

Morpheus: Neo, sooner or later you're going to realize just as I did that there's a difference between knowing the path and walking the path.

להכיר את הדרך וללכת בדרך זה לא אותו הדבר. זאת עובדה- הרבה אנשים יכולים להכיר את הדרך, לראות אותה ואולי אפילו לחשוב על לצעוד בה. אולי אפילו הם יכולים להבין את הדרך, למרות שאת זה גם הרבה אנשים שהולכים בה לא מסוגלים לעשות לפעמים.

אבל ללכת בדרך זה לא אותו הדבר.

אם הם רואים את הדרך בכלל, כשאנשים רואים אותה - ולא משנה איזו דרך זאת כרגע - הם רואים אותה כחיצוניים. הם רואים בעיקר את הקשיים שבה, אם לא רק. הם רואים עד כמה הדרך יכולה להיות קשה, עד כמה ללכת בדרך עלול לפגוע בהם, עד כמה זה מסוכן לנסות ללכת בדרך הזאת. ואז הם בדרך כלל יבחרו בדרך אחרת, שהיא קלה יותר, נחמדה יותר ודורשת פחות חשיבה ואומץ. העניין הוא, שהדרך השנייה, שכולם אוהבים כל כך? היא גם כמעט תמיד פחות מתגמלת.

כשאתה הולך בדרך, אתה רואה את הכל, ויותר מזה, אתה חווה את הכל. אתה מסוגל להבין את הטוב ואת הרע, לראות את כל האפשרויות שעומדות בפנייך ולהגיע למצב טוב יותר מול עצמך. כשאתה הולך בדרך של החשיבה וההבנה וההתעמקות, אתה מסוגל לראות כל כך הרבה... שזה בלתי אפשרי לתיאור רק במילים. ואתה מסוגל לא רק לראות - אלא גם להבין, בצורה הכי עמוקה שיש.

ונכון, זה קשה. זה לא קל לצעוד בדרך הזאת. זאת דרך מסובכת, זאת דרך קשה וזאת דרך שיכולה לפגוע. והיא גם פוגעת. אבל את התרוממות הרוח שחשים כשהולכים בדרך הזאת, את ההרגשה הטובה ואת האושר שמחכה בסופו של דבר... את זה אי אפשר להשיג בכל מקום אחר.

3. אפשרי ובלתי אפשרי-

כבר כתבתי על זה פוסט, אבל אני אכתוב את זה שוב.

אחד הדברים היפים במטריקס זה שכל מה שחשבנו שהוא בלתי אפשרי קורה שם ונראה הגיוני. טוב, אולי לא הכל, אבל הרוב. האנשים שיצאו מהמטריקס וחוזרים לשם שוב והסוכנים הם חזקים יותר, מהירים יותר, יכולים לעוות את המציאות... בקיצור, הם עושים כמעט כל מה שנראה לנו בלתי אפשרי בעולם שאנחנו מכירים היום.

ושוב, זה גורם לי לתהות כמה ממה שאנחנו חושבים שהוא בלתי אפשרי הוא באמת בלתי אפשרי.

הרבה ממה שאנחנו חושבים שהוא בלתי אפשרי הוא אפשרי. אני לא מדברת על מהירות וכוח ולקפוץ בין בניינים במרחק של מאה מטר אחד מהשני, אלא על דברים פשוטים יותר. לדוגמא, אדם רוצה ללמוד שני דברים במקביל, ממש באותן השעות. וכולם אומרים לו שזה בלתי אפשרי, כי זה באמת נראה קצת בלתי אפשרי. אבל ברגע שהוא מאמין שזה אפשרי, הוא מוצא את הדרך, ואפילו מצליח לעשות את זה.

וממה הכל מתחיל, גם בחיים וגם במטריקס? מאמונה.

בשביל להצליח לעבור בקפיצה אחת מרחק של מאה מטר, ניאו צריך להאמין שהוא מסוגל לעשות את זה. לא רק להאמין, לדעת שהוא מסוגל לעשות את זה.

וזה בדיוק אותו הדבר גם בחיים. חלק מהדברים שאנשים אומרים שהם בלתי אפשריים יכולים להיות אפשריים, אם רק נאמין שאנחנו יכולים. אם אנחנו מאמינים שאנחנו יכולים, אם אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים לצעוד בדרך הזאת ולעשות את הדברים המטורפים שכולם אומרים שהם בלתי אפשריים - אנחנו יכולים. כי הרבה ממה שאנחנו מגדירים כאפשרי או בלתי אפשרי נמצא במוח. הרבה נובע ממה שהסביבה חושבת (אין מה לעשות, עושה רושם שאנשים לא יודעים להתנתק מהסביבה), והרבה נובע ממה שאנחנו חושבים. ברגע שאנחנו חושבים... לא, ברגע שאנחנו יודעים שאנחנו מסוגלים לעשות משהו... חוקי הפיזיקה הם הדבר היחיד שיכול לעצור בעדנו.

למרות שבתוך המטריקס גם זה לא תמיד נכון. אבל זה לא העניין.

4. הדברים שאדם צריך לשמוע-

כשניאו הגיע אל הנביאה, היא סיפרה לו שהוא לא האחד. הוא לא יהיה זה שיהרוס את המטריקס ויציל את בני האדם. היא כן אמרה לו שהוא ייאלץ לבחור בין החיים שלו לחיים של מורפיוס בעתיד.

כמובן שבסופו של דבר ניאו הוא האחד (איזה אמריקאים יעשו סרט של שעתיים על האדם הלא נכון?), אבל מה שקורה הוא שהוא אכן צריך לבחור בין החיים שלו לחיים של מורפיוס, והוא מחליט להציל את מורפיוס ולסכן את החיים שלו. ככה בעצם הוא לומד שהוא כן האחד ושהוא זה שישחרר את בני האדם וכל זה.

וזה גרם לי לחשוב - כמה באמת אנחנו שומעים את מה שאנחנו צריכים לשמוע?

אני תמיד האמנתי שצריך לספר לכל אדם את האמת. תמיד האמנתי שבנאדם צריך לשמוע את האמת - גם אם היא קשה וקשה להתמודד איתה. עדיף לאנשים לדעת את האמת מאשר לחיות בעולם של אשליות. (זה קצת מחזיר אותי לסעיף הראשון ולזה שאנשים לא אוהבים לגלות את האמת, אבל אני עדיין חושבת שזה הדבר הנכון ואני עדיין פועלת לפי זה.)

והנה בא הסרט, ובו הנביאה לא סיפרה לו את האמת. לא רק שהיא לא סיפרה לו את האמת, באיזשהו מקום היא שיקרה לו. נכון שאפשר להגיד שבאותו הזמן הוא לא בדיוק היה האחד, כי הוא עדיין לא הצליח לתפוס את הכל, אבל עדיין, זה שקר. ובכל זאת, זה מה שהוא היה צריך לשמוע בשביל להפוך לאחד, בשביל לעשות את השינוי בחיים שלו ובדרך המחשבה שלו ולהפוך להיות האדם שיציל את העולם.

והנה מחשבה- אולי אנחנו לא תמיד צריכים לשמוע את האמת? אולי לפעמים צריכים לשקר לנו כדי להביא אותנו למקום שבו נוכל לעשות טוב ויהיה לנו טוב?

ברור שלנו קשה יותר לדעת מתי לעשות את זה, כי אנחנו לא רואים את העתיד (לא יעזור, אני עדיין לא מאמינה שזה בכלל אפשרי), אבל זאת עדיין שאלה מעניינת.

5. אמיתי ולא אמיתי-

אחד הרעיונות הכי בולטים בסרט, אני חושבת.

קל מאוד להגיד שזה העולם האמיתי וכל דבר אחר הוא לא אמיתי. אבל מה אם הם צודקים? מה אם המטריקס אמיתי וכולנו חיים בעצם בתוך המטריקס? זה הופך את המציאות הזאת לפחות אמיתית מבחינתנו?

אני לא בטוחה שהתשובה היא שכן. אני חושבת שאם אנחנו מגדירים משהו כאמיתי, אז הוא יהיה אמיתי מבחינתנו, גם אם הוא בעצם חלום, או המטריקס, או כל דבר דומה. אני חושבת שחלומות מראים את זה בצורה יפיפיה- כמה פעמים התעוררתם מחלום שהייתם בטוחים שהוא אמיתי? אז זה חלום, אבל זה יכול להיות לא פחות אמיתי מאשר המציאות.

וזה מעניין.

זה כמו בקטע שהילד לימד אותו לכופף את הכפית, כי היא בעצם לא שם. הכל תלוי במה אנחנו מגדירים כאמיתי ובמה אנחנו מגדירים כלא אמיתי. ברגע שאנחנו מגדירים משהו כאמיתי, זה לא משנה אם הוא באמת קרה או שלא. הוא אמיתי בשבילנו, וזה מה שחשוב.

אני תוהה איך זה. זה משהו שנשמע מעניין לחקור.

הערה:

בהמשך לדברים שכתבתי קודם, אני מאמינה שמורפיוס צודק ברמה הפילוסופית. אני חושבת שגם אם אנחנו לא חיים בתוך המטריקס, רוב בני האדם כן חיים בכלא מחשבתי כלשהו. אני חושבת שרוב בני האדם מגבילים את עצמם כי הם מפחדים לצעוד קדימה ולנסות להשתחרר מההגבלות שהם שמו על עצמם.

זה הגיוני שזה מפחיד. זה באמת יכול לכאוב. אבל זה שווה את זה. וכל מה שצריך זה לשחרר את המחשבה.

אן.

עריכה:

אם כבר מדברים על המטריקס- כדאי לקרוא את זה.