פוסט קצת פילוסופי על עצמי, לשם שינוי.

זה מצחיק, פעם הייתי כותבת על עצמי כל הזמן. ואז דברים השתנו קצת וכתבתי כאן רק כשיצא לי. ועכשיו אני מושפעת ממר ג' וחזרתי להתעמק בפילוסופיה, ופתאום אני כותבת דברים פילוסופיים יותר. ועכשיו בא לי קצת לכתוב פילוסופי על עצמי.

אני קוראת פוסטים ישנים פה בבלוג, ואני קוראת על כעס ורצון לנקמה ודברים כאלה. אני קוראת פוסטים של ילדה שהתרגזה מהר, שלא שלטה בעצמה (ילדה, מה לעשות), של מישהי שרק חיכתה ליום שבו היא תשיג את הנקמה שלה ותפגע בכל מי שפגע בה.

ואז אני נזכרת בכל מה שלמדתי מרורק ומווינאנד. בעוד שרורק התעלם מהחברה והמשיך הלאה, ווינאנד שאף "להראות לכולם". הוא רצה לתבוע את העיר שהוא חשב שהוא צריך לשלוט בה. הוא רצה את הנקמה שלו על כל הימים שבהם הוא נאלץ לעבוד בשביל אנשים הרבה פחות מוכשרים ממנו.

ווינאנד לא נועד להיות אדם מתווך. הוא נועד להיות אדם יוצר, פשוט בגלל הראש שלו והיכולות שלו והאמונה שלו ביכולות של עצמו. ובכל זאת, הוא פנה לדרך הלא נכונה - נתן לכעס שלו להכתיב את החיים שלו והגיע למצב שבו הוא הופך לגרוע באנשים המתווכים. הוא יכול היה להיות כמו רורק, כוכב זוהר, ובכל זאת הגיע למקום הלא נכון.

כמה קרובה הייתי לשם? מאוד. הייתי מגיעה לרורק בלי לקרוא את "כמעיין המתגבר"? לא בטוח בכלל.

וזה מה שמסוכן כל כך. זה מה שמחזק כל הזמן את המחשבה שלי שהיגיון טוב יותר מכל רגש שהוא. זה כזה בזבוז כשמישהו שנועד להיות יוצר הופך לאדם מתווך. וקל מאוד להגיע לשם.

אבל אני מאמינה שזאת מלחמה ששווה להילחם אותה. וכמובן ששווה לנצח.

אן.

במהלך התהליך שלי עם מר ג' (אני חייבת להפסיק לכתוב עליו, אבל מה לעשות שהוא עד כדי כך מעורב בחיים שלי?) הוא שלח אותי לקרוא את "כמעיין המתגבר", של איין ראנד.

ראנד - נשאיר לרגע את האובייקטיביזם ואת הרעיונות הפילוסופיים שהיא מעלה בצד, ונחזור אליהם עוד רגע - היא כותבת מצוינת. בספר הזה (של 550 עמודים בערך, לא ארוך) היא מספרת את סיפורם של הווארד רורק ופיטר קיטינג, שני אדריכלים שמסיימים את לימודיהם ויוצאים לעבוד בניו יורק. רורק וקיטינג הם ההפכים הגמורים- רורק עצמאי, הולך בעקבות אמונותיו, מנצל את הכוחות שבו ומאמין באינדיבידואליזם, בעוד שקיטינג זקוק לחברה, מאמין בדברים שהחברה מטיפה להם ועושה הכל לפי דעת החברה.

בעצם, הספר מגולל את סיפור חייהם במשך כמה עשרות שנים. מה קורה לקיטינג, התחברותו אל טוהי ואל פרנקון, נישואיו, ומה קורה לרורק- חוסר הקבלה של החברה אל מול מאמציהם של רורק וקמרון, פגישתו עם דומיניק, בנייניו המיוחדים וידידיו השונים. הוא מגיע לשיא - לטעמי, לפחות - בנאום של רורק בבית המשפט, אבל עליו אני לא יכולה לספר עוד מבלי להרוס לגמרי את הספר למי שעוד לא קרא אותו.

זה הבסיס של הספר. זה נראה ספר ככל הספרים - עד שמגיעים לפילוסופיה של הספר ולעומק שלו מבחינה רעיונית. וכמובן, להעצמה האישית שהוא יוצר, תאמינו או לא, אצל כל אדם שקורא אותו.

לפני שהתחלתי את הספר מר ג' אמר לי שהרבה מוצאים בספר העצמה אישית, אבל רוב האנשים לא מבינים אותו. הוא אמר לי שהסיבה שאני איהנה כל כך מהספר היא שאני מבינה אותו, כי אני מכירה את הדברים שמוצגים שם מהחיים שלי. הוא יודע (בקצרה) על מה שעברתי במחוננים, והוא מכיר אותי כל כך טוב (אנחנו דומים כל כך שזה מפחיד) שהוא יודע שאני תמיד הייתי שונה ובודדה, ותמיד אהיה כזאת. מיוחדת, הוא אמר. ובדיוק בגלל זה אני איהנה כל כך מהספר.

אז כמובן שהוא צדק.

איין ראנד קידשה את האינדיבידואליזם. הפילוסופיה שלה, האובייקטיביזם, מדברת על זה שבכל אדם יש כוחות והוא קובע את החיים שלו. היא מדברת על זה שהמטרה הסופית של כל אדם היא להיות מאושר, והוא צריך לפעול על מנת להגיע למטרה הזאת, ולא משנה מה קורה לו בדרך. ולא פחות חשוב - היא מדברת על זה שעל כל אדם לחיות את חייו ביחס לעצמו בלבד, ולא ביחס לחברה (בספר ראנד מדגישה את רעיון האינדיבידואליזם אל מול הקולקטיביזם). היא מדברת על זה שאדם צריך לעשות מה שהוא רואה לנכון, לפעול לפי הדעות והאמונות שלו, ומעל הכל לחשוב בצורה עצמאית.

נשמע גדול, מסובך ודי מטורף, אני יודעת. אבל בתור מישהי שחיה את זה (פחות או יותר - יותר לגבי החלק של החשיבה העצמאית והניתוק מהחברה, פחות לגבי האושר) כבר כמה שנים (היי, אני אפילו לא בת 17), אני חייבת להגיד שזה אפשרי. וזה לא רק אפשרי - זה עושה טוב.

אם להמשיך את הפוסט שלי מאתמול, המטרה של כל אדם היא להיות מאושר, וכל אדם שואף תמיד להגיע לשם. אנחנו משקיעים כדי שנוכל לעשות את מה שאנחנו אוהבים. אנחנו עובדים כדי שיהיה לנו כסף לבזבז על דברים שאנחנו נהנים מהם. אנחנו עושים כל כך הרבה במישור הפיזי כדי להגיע לאושר, ובכל זאת מרבית האנשים לא מוצאים אותו.

למה? תנחשו.

רוב האנשים לא מתמקדים בעצמם במישור הרוחני. זה נשמע לרוב האנשים טיפשי, אבל זה פשוט כי הם לא מצליחים להבין כמה זה חיוני על מנת להגיע לאושר. ויותר מזה- הם כל כך ממוקדים בחברה, במה שהחברה חושבת עליהם, במה שהחברה אומרת שנכון ובהתנהגות שלהם ביחס לחברה, שהם לא מסוגלים לחשוב על עצמם נטו. זאת אומרת, הם מסוגלים, רק לא בלי הדחיפה הזאת בכיוון הנכון.

זה בדיוק מה שהספר הזה מראה בצורה יפה כל כך. קיטינג, שמוערץ על ידי החברה בתחילת הספר, מוצא את עצמו אט אט מתדרדר לאומללות. רורק, שעבר דרך קשה מאוד (תקראו ותבינו) לאורך הספר, בסופו של דבר מגיע להערכה על ידי החברה. אבל גם כשהוא מוערך על ידי החברה וגם כשלא - לא אכפת לו. לא משנה לו מה החברה חושבת עליו. אם לצטט אותו, הוא "מוצא לקוחות בשביל לבנות, ולא בונה בשביל לקוחות". ובסופו של דבר, למרות הקשיים - הוא מאושר.

העניין הוא שצריך לחשוב על זה בצורה הגיונית. ברגע שחושבים בצורה הגיונית טהורה, ברגע שעוזבים את כל השטויות בצד ומסתכלים על מה שנכון ומה שלא נכון, מבינים את זה מיד. זה לוקח זמן, כן, וזה קשה למי שלא רגיל לזה כמוני, אבל זה שווה את זה. וזה עוד משהו שהאובייקטיביזם מדגיש בצורה יפה כל כך.

אז כמובן שמבחינתי לקרוא את הספר הזה ולדעת שאני הולכת בדרך האדם היוצר ולא בדרך האדם המתווך היתה העצמה אישית מטורפת. כמובן שנהניתי מכל דקה. כמובן שאני עדיין לא רורק - זה תהליך של שנים - אבל אני צועדת בכיוון הנכון, וזאת התחלה. וכן, מהרגע שהתחלתי לפעול למען האושר ולמען שינוי של עצמי, טוב לי יותר. קשה להאמין, אבל כל זה אפשרי.

אני רוצה רק לסיים בציטוט של רורק.

""באתי לכאן כדי לומר שאיני מכיר בזכותו של איש, ולו על רגע אחד מחיי. גם לא על שבריר כלשהו מרוחי ומכוחי, ולא על הישג כלשהו מהישגיי. ולא משנה מי הם התובעים, מה רב מספרם ועד כמה חשובים הצרכים שלהם.

"רציתי לבוא לכאן כדי לומר שאני לא אדם שחי למען אחרים.

"הדבר היה צריך להיאמר. העולם הולך ונכחד באורגיה של הקרבה עצמית.

"רציתי לבוא לכאן ולומר ששלמות עבודתו היוצרת של האדם חשובה יותר מכל פעולת צדקה. ואלו שאינם מבינים זאת הם האנשים שהורסים את העולם. ... "

אן.

אני צריכה לפרסם כאן יום אחד את החיבור שכתבתי לתחרות בעקבות הספר.

בדיוק על זה אני מדברת.

אם יש משהו אחד שהבנתי מהחיים שלי ומ"כמעיין המתגבר" זה שאנחנו לא שבריריים כמו שאנחנו רואים את עצמנו. מאז ומתמיד האמנתי שדיכאון וכאב זאת לא סיבה לברוח מהעולם ולהרוס את החיים שלך (אלכוהול, סמים, לא משנה באיזו דרך) - פשוט כי זה אפשרי להמשיך לחיות גם כשכואב. אבל להרבה אנשים - ולא רק נוער, למרות שבעיקר - קשה לראות את זה.

ואני יכולה גם להגיד למה, אפילו לפני שהמשכתי את ההעמקה שלי בתחום הפסיכולוגיה.

יש לזה כמה סיבות. מעל הכל, אנשים לא מאמינים שיש בהם כוחות. הם לא חושבים שהם מסוגלים להתמודד עם מה שהחיים זורקים עליהם - אם זה זלזול מהסביבה או התעללות או איבוד אדם קרוב. הם חושבים שהם חלשים ומתמקדים בצדדים החלשים שלהם, פשוט כי זה מה שמלמדים אותם לעשות. אם לצטט את מר ג', אנשים מתמקדים בחולשות שלהם בלי להבין שהדרך היחידה להתמודד עם החולשות שלהם היא באמצעות החוזקות שלהם. ואחרי הכל, איך אפשר לשנות את הצדדים החלשים שבך אם אתה מאמין שאתה חלש ולא מסוגל לזה?

בנוסף לזה, אם לשאול את מונחי "האדם היוצר" ו"האדם המתווך" מאיין ראנד, רוב האנשים שקועים עמוק בדרמות של האדם המתווך. חלק גדול מהזמן הם מגדירים את עצמם לפי הסביבה - אם הם מוזרים או רגילים, לדוגמא. הם כל כך רגילים לחשוב על עצמם ביחס לסביבה שהם לא מסוגלים לראות את עצמם בדרך אחרת - האם הם נראים לעצמם נכונים או לא. אמת, חלק מהאנשים יודעים שהם לא מתאימים לחברה, אבל גם אז הם מודדים את עצמם מול החברה- בזה שהם מחליטים שהם מוזרים. מזה שהם מוזרים נובע, כמובן, שיש להם בעיות.

ואם יש להם בעיות, והם לא רואים את הצדדים החזקים שלהם, מה יוצא מזה?

דיכאון. סמים, אלכוהול, פגיעה פיזית או סתם דיכאון. Pick one.

ובדיוק כמו שכתב ארפג'יו וכתבתי בפוסטים קודמים שלי - אנחנו שולטים באושר שלנו. ברגע שאנחנו מתמקדים בצדדים החזקים שלנו ופועלים לשנות את הדברים שמפריעים לנו, ברגע שאנחנו נשארים אופטימיים וחזקים ומאמינים בעצמנו, אנחנו יכולים להיות מאושרים. באמת.

אבל אתם יודעים מה הבעיה? הבעיה היא - אמרתי את זה ואני אגיד את זה שוב - שאנשים לא חושבים. אני יודעת, אנשים לא אוהבים לשמוע את זה, גם אני לא כל כך אהבתי את זה כשגיליתי את זה, אבל זה נכון. אנשים כל כך ממוקדים בלפעול לפי מה שמחנכים אותם, שהם לא עוצרים לרגע לחשוב. כמה אנשים יש שפתאום באמצע החיים מחליטים למצוא את עצמם? זה בגלל שהם לא עשו את זה כשהם היו בני נוער, כשעוד היה להם קל יחסית לעשות את זה. אנשים כל כך עסוקים כל הזמן בחומרי ובזה שהם לא מסוגלים שהם לא מבינים שהם יכולים לעשות לעצמם דברים מדהימים. דברים טובים. 

רק צריך להסתכל על רורק בשביל להבין את זה - לראות את הכוח שלו, את העמידה שלו מול החברה וחוסר האכפתיות שלו ממה שאומרים עליו. את ההתאוששות שלו מכל דבר רע שקורה לו.

הוא לא מיוחד. בסופו של דבר, כולנו יכולים להיות כאלה. אם רק נחשוב, נאמין בעצמנו ונתמקד בדברים הטובים שבנו ובשינוי, אפשר לעשות הכל.

קצת פשטני, אבל מילא. אני מקווה שהפואנטה מובנת.

אן.

(אפשר להגיד גם שהפוסט הזה בא בהמשך לזה)

בהמשך לצורך של אנשים להיות מוערכים על ידי החברה- 

אוקיי, הסיפור הזה הגיע לי עד כאן.

בארץ ישראל יש מספר סוגים שונים של אוכלוסיות. יש את הערבים, על כל הזרמים שבהם. יש את הדרוזים והבדואים. יש כל מיני סוגי מיעוטים, אבל הם לא רלוונטיים לפוסט הזה. כי עיקר אוכלוסיית מדינת ישראל הם היהודים, גם אם חלק מהאנשים שיקראו את זה ינודו בראשם ויגידו שהם לא יהודים. אנחנו יהודים.

וכמו בכל דת, יש כל מיני סוגים של יהודים. יש את החילוניים, שרק נהנים מהחגים. יש את המסורתיים, ששומרים מסורת וחלק מהמצוות. יש את הדתיים, ששומרים חגים, מצוות, שבתות וכו'. ויש את החרדים, שעושים את כל זה באקסטרה, ורובם לא עובדים או מתגייסים. יש, יש ויש. ישראל, תאמינו או לא, מלאה באנשים מכל הסוגים.

ונכון, רוב החרדים מסרבים לשוויון בנטל ולא עובדים ואנחנו משלמים עליהם. נכון. אני לא אכחיש את זה. אבל מכאן ועד להגדיר כל חובש כיפה כ"אוכל חינם שלא מוכן לעבוד בשביל המדינה שלו"? מכאן ועד להגדיר כל אחד מהם כ"אדם שרוצה להשתלט על המדינה עם הערכים הדתיים שלו" כי מרבית (דגש על מרבית) החרדים רוצים שמירת לבוש הדוקה יותר? לא הגזמתם קצת?

אני מסכימה שזה מקומם. אני מסכימה שזה מעצבן שהמיעוט לא עושה כלום ואז עוד רוצה להחליט איך תתנהל המדינה שלנו. ואני חושבת שזה טיפשי שזה מה שהם מנסים לעשות, כי אין שום דרך שבעולם שהם יצליחו לעשות את זה - גם לא אם הם יהיו הרוב (על שמירה על זכויות מיעוטים שמעתם?). ואני חושבת שזה לא נכון שיקרו הדברים האלה, כי המדינה הזאת טובה כמו שהיא מבחינה יהדותית. ואני חושבת שזה טיפשי שילדים לא מקבלים חינוך בסיסי כי הם מאמינים.

אבל מכאן ועד לקצה השני של לשנוא את האנשים האלה? מכאן ועד לכנות כל חובש כיפה בשמות ולתעב אנשים מהעם שלך?

תגידו לי, השתגעתם?

שמעתם על הדתיים פעם? אנשים רגילים כמוכם וכמוני, פשוט מאמינים באלוהים. טוב ויפה, לכל אחד יש את הזכות להאמין במה שהוא רוצה. אני אומרת, חיה ותן לחיות. בקצרה, הם אנשים רגילים, שעובדים, לומדים וחיים כמונו. וזה שהם חובשי כיפות לא אומר שצריך לשנוא אותם. זה שהם חובשי כיפות לא אומר שאין להם את אותם הקשיים שיש לנו, בדיוק כמו שאני בטוחה שיש אנשים שאתם הייתם קוראים להם נורמליים אפילו אצל החרדים. הפלא ופלא, הם כולם אנשים. הם כולם אנשים בדיוק כמונו, וחשוב לא פחות- הם כולם יהודים בדיוק כמונו. אבל גם אם אתם מסרבים להגדיר את עצמכם יהודים - הם אנשים בדיוק כמונו. נכון שחלק מהם בעייתיים. נכון. אבל זה לא הופך את כולם למרושעים, וזה לא הופך אותם לשונים עד כדי כך שאי אפשר לגשר על פני הפערים ולבנות חברה טובה יותר.

לכל מי שיגיד שאני לא מכירה אותם - אני מכירה אותם. התחנה שבה אני מתנדבת מלאה בדתיים, והם אנשים מדהימים. לעזאזל, החבר הכי טוב שלי דתי, ואני מוכנה לסמוך עליו בכל דבר בעולם. אנחנו חושבים כל כך דומה, שאם היינו כותבים שני דברים על אותו הנושא, רק אנשים שמכירים אותנו טוב היו יכולים להבדיל. הוא אוהב לקרוא, לכתוב, לראות טלוויזיה, מד"ב ופנטזיה, לא אוהב מתמטיקה... לא נשמע כל כך שונה מתלמידים "רגילים", לא?

ותסתכלו על לפיד, שכולם מעריכים כל כך. יש לו שני רבנים לפחות - אני לא זוכרת את כל הרשימה - והוא תומך בשיוויון לא פחות מאשר רוב הישראלים. אבל כשהוא מדבר על שיוויון - הוא מדבר על שיוויון אמיתי, בלי גזענות ובלי שנאה כלפי אנשים שאנחנו לא מכירים. כי קל מאוד לשנוא קבוצות, אבל זה שכולם עושים את זה לא הופך את זה לפחות טיפשי. ונכון שלטעמי זאת לא הסיבה הנכונה, אבל אם הוא יכול וכולם מאמינים בו, לא כדאי לנסות את הדרך שלו?

תחשבו על זה. כי יש שם אנשים לא פחות דומים לנו. ואם תחשבו על זה טוב טוב, תראו שיש כאן אנשים לא פחות גרועים מאשר בצד שלהם.

אן.