קודם כל, רציתי להגיד [וזה מאתמול, כי שכחתי לשמור את הפוסטXD]-

בוקר טוב, דצמבר!D:

למרבה השעשוע, נראה שדצמבר הולך להיות החודש הכי עמוס ומעניין שהיה לי מתחילת כיתה ז'. אולי אפילו לפני. נחמד, לא?

ובחזרה לנושא.

אני חייבת לציין שזה מאוד משעשע לראות את זה קורה. כן, משגע אותי לדעת שגם אני הייתי עושה את זה פעם, אבל זה מעניין לראות את זה אצל אנשים אחרים, לך תבין למה. אולי זה פשוט כי אנחנו שונאים לראות שטויות שאנחנו עשינו, או לראות בעצמנו את המגרעות שלנו. אולי.

בכלמקרה, זה מעניין לראות איך כמעט כל אחד מגיע לשם פעם. אתה פותח בלוג, לא יודעת [וטו בי הונסט, גם לא אכפת לי] על מה, ובדרך כלל זה פשוט הנושא שהכי מעניין אותך בעולם. אצל חלק זה יהיה בלוג עיצובים, חלק בלוגי מעריצים, חלק בלוגי סיפורים, חלק בלוגים אישיים וחלק בכל נושא אחר שכרגע לא עלה בדעתי [ויש הרבה]. ואז אתה מתקדם.

ואיכשהו אתה מוצא פתאום שכל כך אכפת לך ממספר הכניסות שלך, גם אם אתה לא שם לב לזה במודע. אבל בתת מודע כן. ופתאום [ואני שומעת את זה הרבה מאחותי], אתה חושב המון על "אוף, כמעט אף אחד לא נכנס היום", או "יאי, ספיישל לכבוד 1,000 כניסות", או "למה אני טורח אם אנשים כבר כמעט ולא נכנסים לכאן?" [וגם אם עשרים נכנסים כל יום, מה שמעניין אותך זה שפעם נכנסו שלושים, אז באמת, כמעט אף אחד לא נכנס].

עכשיו, אל תבינו לא נכון, אני מבינה את זה. ואני מניחה שגם אני עוקבת מדי פעם אחרי מספר הכניסות שלי והכל. כי זה נחמד לדעת שאתה לא מדבר אל עצמך ושיש שם אנשים שבאמת קוראים ומתעניינים והכל, בדיוק כמו שאתה קורא בלוגים מסוימים מדי פעם ולאחרים נכנס כל יומיים. זה באמת נחמד לדעת דבר כזה. אבל יש דבר כזה יותר מדי תשומת לב לפרטים האלו.

ואז, [שוב, מניסיון אישי ומאותה אחות שדיברתי עליה קודם], נמאס לי מהבלוג הזה, ולאט לאט אתה נוטש. ואז יומיים אחרי זה אתה פותח עוד אחד, או מצטרף לעוד אחד, או דברים כאלו, והכל מתחיל מההתחלה.

עכשיו כשאני חושבת על זה, אני מניחה שלא כולם ככה. ולמעשה אף פעם לא טענתי שכולם ככה. רק ציינתי שיש את האנשים האלו שהעיסוק בכניסות הופך לאובססיה שלהם, אנשים שאם אין להם מספר כניסות מסוים ליום, בשלב מסוים בכלל לא מעניין אותם להמשיך. זה מה שמשגע אותי.

שוב, עד הבלוג הזה אני רק רוצה לציין שהייתי עושה את זה כל הזמן. אבל אולי אז עוד לא הבנתי שזה כמעט בכלל לא משנה, שהכניסות זה בעיקר פרט שנועד לעזור לנו, לגרום לנו להגיד, "הא, תראו כמה נחמד. יש אנשים איפשהו במדינה הקטנטונת שלנו שקוראים את זה. יש פה אנשים שזה באמת מעניין אותם". [וכנ"ל תגובות, אגב]. למצוא מישהו שלמעשה מדבר בשפה שלנו, מישהו לדבר איתו על דברים שאף אחד אחר לא מבין.

זה מקשר אותי לפרק "Private Lives" שהיה בהאוס, על איזה בלוגרית, אבל זה כבר סיפור אחר. על זה אפשר לכתוב פוסט שלם לגמרי, ככה שנראה לי מיותר לתמצת את זה ככה לכמה שורות כאן.

בכל מקרה, הייתי חייבת לציין שזה מעניין לראות את זה. ולציין שאני חושבת שזה שגוי להתייחס לזה כל כך, אבל... אולי אנשים כאן פשוט חייבים מישהו לדבר איתו. למרות שאני מאמינה שאם פתחת בלוג כלשהו, עשית את זה כי זה מעניין אותך, לא בשביל שאנשים ייכנסו, ואתה צריך להפסיק כשיימאס לך או כשלא יהיה לך זמן, לא כתלות בתגובות וכניסות של אנשים.

אבל לא יודעת. אולי.

חג חנוכה שמח לכולם.

אן.

אני חייבת רק להוסיף ציטוט קטן מהאוס, מהפרק המדובר, שנזכרתי בו לפני רגע-

Taylor: This thing that you do, it's not about connection anymore. It's about an audience. It's a performance, and you've got one eye on the number of hits. You've turned our lives into their entertainment.

אז חשבתי שאם כבר דנו בכניסות ובכמה שזה חשוב לאנשים מסוימים... זאת פשוט הדרך הכי טובה לתמצת את זה. לא?

מדהים כמה מהר מצבי רוח יכולים להשתנות בגלל דבר אחד. [במקרה הזה זה בגלל שאני מטומטמת, אבל זאת לא הנקודה].

מדהים איך המוח שלנו פועל. מדהים איך זה שאם שני דברים קרו פעם ברצף, והאחד מהם היה פשוט נוראי, כל פעם שנעשה את השני נחשוב על הראשון. או שהוא היה ממש שמח ונצחק וכל השטויות האלה, ברור. פשוט אין לי מצב רוח לדון כרגע באפשרות הזאת.

מה שמדהים באמת זה החלק הזה במוח שאחראי על רגשות. מדהים איך רגע אחד אתה צוחק כמו מטורף ממשהו, ובפעם הבאה שאתה צוחק, כמה דקות אחרי זה, זה תוך כדי בכי, או שעתיים אחרי זה מתוך טירוף מוחלט. לא זוכרת אם כתבתי את זה כאן פעם, אבל פשוט יש את המצבים האלה ש"אני לא בטוחה אם אני צוחקת מטירוף או בוכה כי אני עדיין שפויה". בהחלט.

ומשהו אחד שמזכיר לך דבר אחד, שממשיך לדבר אחר, ש...

לא יודעת, פשוט אי אפשר לחשוב על זה אחרת. לנסות לחשוב על זה אחרת במצב הזה- וכולנו נתחרפן. אני בטוחה בזה.

אבל רגשות... [הבנאדם הבא שאומר לי שזה הכל כימי חוטף סדרה של בעיטות. ברצינות.] רגשות זה משהו מעניין. זה מה שגורם לנו להתנהג כמו שאנחנו מתנהגים. כי, בחייכם, כמה פעמים באמת עושים דברים מהראש ולא מהלב?

אולי רק בנאדם עם שליטה עצמית מדהימה יכול לעשות את זה. אבל כמו שגיליתי בעצמי, גם המסיכה הזאת יכולה להיסדק לפעמים.

לא יודעת. אולי זה מה שמשך אותי כל כך לפסיכוהיסטוריה [נדמהלי] של אסימוב. להבין את האנשים, להבין איך הם חושבים, להבין את הרגשות שלהם... להיות מסוגל לקרוא את הרגשות של אחרים, אבל יותר מזה- את הרגשות והמחשבות של עצמך. ואני שואפת להגיע לשם כבר כל כך הרבה זמן...

הלוואי... הלוואי שדברים היו אחרים.

ואני מניחה שהדיון בנושא פסיכוהיסטוריה יחכה ליום אחר, כי המסך נעשה לי מטושטש מדי. אני מניחה שזה ייפסק בקרוב, וכשזה ייפסק... כשזה ייפסק אפשר יהיה לחזור לכתוב.

עד אז, להת'.

אן.

נמאס.

נמאס שאנשים כאן חושבים שהם יודעים הכל. נמאס ש"אני תמיד צודק ואם אתה לא מסכים איתי אתה טועה". נמאס מלחתוך בכביש ולגרום לתאונות דרכים בזו אחר זו. נמאס מהמזג הארור והמטופש של כל בן אדם שני שחי כאן. נמאס מכמה שאנשים רדודים, מהטלוויזיה הנוראית ומהמוזיקה הזוועתית.

נמאס.

כי כמובן שאם אתה חותך את ההוא בכביש, עכשיו אתם תתחילו להחליף קללות במשך שעתיים ולנסוע במקביל - לא משנה לאן כל אחד מכם התכוון לנסוע - ולחתוך אחד את השני כל הזמן בתור נקמה. ובסוף תגרמו לתאונת דרכים - אבל למי אכפת מזה?

וכמובן שאם אני אומר משהו ואני עוד לא הגעתי לגיל צבא, אז אני טועה. כמובן שהמבוגרים תמיד צודקים. באמת, מה לימדו אותנו בגן?

ולא לשכוח את זה שאנחנו [ובאנחנו הכוונה לאנשים שחיים כאן, לא בקטע של מדענים ושטויות כאלה. מובן שהם לא ישראלים מלאים] לא מבינים כלום בחצי מהתחומים שאנחנו מתעסקים בהם, אבל אם אנחנו אמרנו- אנחנו צודקים. ולא נדון בכך שכל מערכת שלישית כושלת בארץ הזאת, ושמערכת החינוך לא מסוגלת להתמודד עם בני נוער, ושכל שר ומפכ"ל ו-וואטאבר שלישי מואשם בתקיפות מיניות או בהסתרת כספים או בכל דבר אחר. כמובן.

ובאמת, אתם לא מבינים שכל האלימות שיש ברחובות ובבתי הספר ובמועדונים ובכל מקום אחר זה טוב? אתם לא מבינים שכולנו צריכים להיות אלימים? אחרי הכל, אף אחד לא עושה כלום בנוגע לזה - או ליתר דיוק, לא מספיק, ואף אחד לא טורח לשנות את זה - ומעבר לזה, לא דנו בזה שהמבוגרים יודעים תמיד מה הם עושים ותמיד צודקים לפני חמש דקות? והם אלו שחותכים בכבישים, ומקללים אחד את השני ואין להם שום בעיה לגרום לתאונת דרכים רק בשביל להוכיח שהם צודקים. אז מה זה אמור ללמד אותנו?

וזה ידוע פשוט שהשטויות שאנחנו רואים בטלוויזיה זה הדברים הכי עמוקים בגלקסיה, והמוזיקה שאנחנו שומעים היא הכי טובה בעולם. עזבו המוזיקה שאנחנו שומעים- המוזיקה שיש בשתיים וחצי חנויות דיסקים שעדיין קיימות בארץ. אתם קוראים לזה מוזיקה?

נמאס גם מזה שלאנשים כאן אכפת רק מעצמם. אנחנו יודעים להיות יופי של מדינה כשזה מגיע לשחרור שבויים ודברים כאלה- רבע בעד, שמינית נגד ולשאר בכלל לא אכפת. "מה? למה שזה ישנה לי? זה קורה להם, לא לי. לא כאן - שם. אז שיסתדרו בעצמם".

הכי מצחיק זה שמחנכים אותנו לאכפתיות ושטויות כאלה. לא שמישהו באמת מקשיב לזה [מלבד אנשים שכבר היו כאלה מלכתחילה], אבל זה באמת נחמד להקשיב למורים מקשקשים על משהו כלשהו ולחלום בהקיץ בינתיים.

והמורים... לא, אני אפילו לא אתחיל לדבר על מערכת החינוך כאן. זה דבר אחר לגמרי.

שכחתי, אגב, להזכיר את העובדה שברגע שאתה מצליח משהו- אנשים מיד חייבים להתנכל אלייך, לעקוב אחרייך לכל מקום, להרוס לך לגמרי את החיים ולא משנה מה באמת קורה בהם. אבל אני לא יודעת, אני מניחה שזה קורה גם במדינות אחרות. פשוט כאן זה או להלל מישהו ולנשק את האדמה שעליה הוא דורך או להשמיץ אותו. כמובן.

אבל מה שבאמת מרגיז אותי זה ההתנהגות של אנשים כאן. שאנשים יודעים רק מה טוב בשבילם [גם זה כמעט אף פעם לא, אבל הם חושבים שכן - אז מי אני שאתווכח? שיהרגו את עצמם. אני רק אהנה מזה], אבל אך ורק בשבילם, לא בשביל אף אחד אחר, והאמת היא שגם בכלל לא אכפת להם מזה. שאנשים כאן יעשו הכל בשביל להוכיח שהם צודקים, גם אם זה אומר לדרוס כמה אנשים בדרך, להטיל שלוש פצצות אטום ולגרום לתאונה שתגרום להרס של בלוק בניינים שלם. [למי אכפת? העיקר שהם צודקים]. שאנשים מתעלמים מכל דבר שסותר את דעתם, מתעלמים מכל בנאדם שלא הגיע לגיל שלהם עדיין [אלא אם הם מורים, ואז הם סתם מתייחסים אליהם זוועה], ובכללי ממש "שיא הנחמדות".

כן, כזה הוא המצב במדינת ישראל היום. אולי הוד מעלתם שחיים בחברה העליונה או משהו לא מרגישים את זה, אבל אנחנו כן. לעזאזל עם "אנחנו" במדינה שלא אכפת לה מאף אחד- אני כן. ולי זה נמאס.

אז וואלה, תאמינו לי שכבר לא אכפת לי. תבינו כשאני אומרת שנמאס לי לחיות במקום הזה, שמצדי אני אתחיל להעמיד אנשים בשורות ולירות בהם. היה לי משהו לא מציאותי נגד האמריקאים, אני מודה, אבל כאן זה מאוד מציאותי. כי לי נמאס לחיות במדינה כזאת. לי נמאס לחיות במדינה שבה כל בן אדם דואג רק לעצמו, ואם הוא יחריב בדרך את כל המדינה... למי אכפת?

אז זהו, שלי.

הכי מצחיק זה שיש כל כך הרבה מה לעשות... ואף אחד לא עושה כלום.

מה זה, גאה במדינה הזאת. חה.

ואל תבינו לא נכון- עד לפני שעה הייתי גאה לחיות כאן, להיות חלק מהמדינה שלנו ומהעם שלנו.

עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה. [אני מניחה שכן. כנראה].

אן.

אוקיי, לפני הכל, ארבעה דברים [שלושה משוחזרים והאחרון תוספת של הרגע]-

א. אני כבר ארבעה ימים מנסה לכתוב פוסט ועוד לא הספקתי לעשות את זה. בכלמקרה, אני חושבת שכבר הספקתי לשכוח את רוב הרעיונות המעניינים שהיו לי. באסה. (מסקנות=>לכתוב את הרעיונות ולסדר את הזמן כמו שצריך).

ב. ביום רביעי (ה-20.10.10) היה יומולדת לג'ק אוניל3> (סטארגייט SG1, למי שלא יודע. ומי שיגיד לי שאולי התכוונתי לריק/RDA/ריצ'ארד דין אנדרסון אני אחנוק אותו, כי היומולדת שלו הוא ב-23 בינואר).

ג. שחכתי. לאמשנה.

ד. הפוסט הזה הוא, ברובו, שחזור של הפוסט המקורי. לקח לי שעה וחצי לכתוב את מה שכתבתי מההוא, ולקח לי עוד בערך שעה לשחזר אותו. (ועוד חצי שעה לגמור אותו, אבל זאת לא הפואנטה). בכלמקרה, אישית, אני מאמינה שהוא יצא פחות טוב ברוב הדברים. אבל בעצם, זה כבר לא משנה, לא?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פרק 13 בעונה השביעית של סטארגייט SG1. גרייס. "Grace". (ולא, אני די בטוחה שהכוונה כאן היא לא ל"חסד", גם אם באנגלית זה יוצא כפל משמעויות יפה שמתקשר לפרק... הממ... לאמשנה, זה כתוב בהמשך).

בכלמקרה, הפרק מתחיל כפרק סטארגייט טיפוסי. ואז מתקיפים את הפרומתיאוס, וסם נשארת לבדה על הפרומתיאוס לאחר שהיא מאבדת את הכרתה. כאילו שזה לא מספיק, הפרומתיאוס תקועה בענן גז מוזר כלשהו בחלל, וסם נפגעה בראשה וסביר להניח שהיא סובלת מזעזוע מוח (לא בטוחה אם זה נאמר או לא). למרבה ההפתעה, זה לא מה שעניין אותי כשראיתי את הפרק הפעם. גם, למרבה ההפתעה הגדולה אף יותר, הג'קרטר בפרק לא היה מה שעניין אותי הפעם (למרות שזאת הסיבה העיקרית למה כמעט גרמתי למחשב שלי להתאבד והכל בשביל לראות את הפרק הזה). לא. מה שעניין אותי בפרק היה הקטע המעניין של הפרק, מה שעושה אותו מיוחד. סם מתחילה להזות.

אני מסכימה שבדרך כלל לא הייתי קוראת לזה "מיוחד" או "מעניין", אבל במקרה הזה זה כן. טיאלק, דניאל, ג'ייקוב (אבא שלה) וג'ק קופצים לבקר, כל אחד בנפרד (מלבד בסוף, כשהצוות שלה מגיע כולו) ובסדר הזה בדיוק, ומדברים איתה על דברים שונים. השיחות האלו באמת מעניינות, אל תבינו לא נכון, ונעות בין "המשמעויות הסוקרטיות של להתווכח עם עצמך והכל" לבין האושר שמעבר לפינה ומשפחה-עבודה-חברים. מה שמעניין במיוחד בשיחות האלו זה ההשפעה שלהן על סם, שלמרות שמדברת, למעשה, עם ההזיות שלה, יודעת שלמעשה היא יכלה באותה מידה לדבר אל אותם האנשים במציאות. ההבדל היחיד הוא שסביר להניח שהם לא היו יודעים מה בדיוק חולף במוחה, אבל זאת לא הנקודה. זה פשוט בדיוק מה שהם היו אומרים לה.

אבל בנוסף לכל הדמויות החשובות האלו, אחת ההזיות שלה היא ילדה קטנה בשם גרייס. דניאל טוען שלמעשה, הענן שבו הפרומתיאוס נמצאת הוא חי וגרייס היא ההתגלמות של הענן, אבל אף אחד לא אישש או הפריך את ההשערה, ככה שזה נשאר פתוח. שהצופים יחליטו מה שהם ירצו. בכלמקרה, גרייס היא, ברובה, התגלמות של ילדה קטנה. ברוב הסצינות שלה מה שהיא עושה זה לשיר את "בוא נצנץ", ובאחת הסצינות הבודדות שבהן סם באמת מדברת איתה, היא אפילו מספרת שאמא שלה נהגה לשיר לזה את זה. זאת הנקודה הראשונה המעניינת בפגישות של גרייס וסם.

מאוחר יותר בפרק גרייס מתחילה להפריח בועות סבון, ובשלב מסוים מציעה לסם, שצופה בה, לעשות זאת גם. סם אומרת שלא, ובזמן שגרייס ממשיכה היא מספרת שכשהיא היתה ילדה קטנה היא נהגה לשאול את עצמה איך זה יכול להיות שבועות סבון קיימות. היא מתחילה להסביר שמאוחר יותר היא גילתה שזה קשור למשהו שנקרא מתח-פנים, כשגרייס עוצרת אותה באומרה שזה משעמם. ואז היא נותנת לסם את הדברים של העשיית בועות סבון, וסם, לאחר היסוס קל, מפריחה כמה בועות סבון בעצמה ומחייכת, אני חושבת. זאת הנקודה השניה המעניינת בפגישות האלו, ולמעשה הנקודה המרכזית וזו שבאמת גרמה לי לחשוב על כל הנושא מלכתחילה.

אנחנו מתבגרים. אנחנו מתבגרים כל הזמן. ויחד עם ההתבגרות הזאת אנחנו משתנים, רואים את העולם בצורה אחרת. אבל זה לא רק שאנחנו משתנים בגלל דברים קטנים, קורים גם הדברים הגדולים באמת. ואותם דברים גדולים גורמים לנו להיסגר, להתרחק מאנשים אחרים. האמת שאני חייבת לציין שבתור שיטה בשביל להימנע מלהיפגע שוב, זאת שיטה מטופשת מבחינה מסוימת (ואני אומרת את זה מניסיון, אבל זה כבר סיפור אחר). אבל זה לא העניין.

אני לא אומרת שאצל כולם זה ככה. אני לא אומרת שכולנו מתרחקים מאנשים וכולנו נעשים סגורים לגמרי ומרוחקים. לא. אני אומרת שבעצם, מה שקורה הוא שעם כל דבר שקורה לנו, אנחנו סוגרים עוד חלק קטן מפני העולם. עוד חלק ועוד חלק, בהתחלה את החלקים הרגישים יותר ואם זאת באמת שרשרת של דברים נוראיים גם סתם חלקים רגילים שעד היום כולם יכלו לראות, לא רק הקרובים אלייך. יכול להיות שבכל זאת יופיעו אנשים שאפשר יהיה לסמוך עליהם יותר, יכול להיות שבאמת יהיו אנשים שלהם אפשר יהיה לגלות דברים, שאיתם אפשר יהיה לדבר (אהמאסג'יוואןאהמ), אבל גם זה בדרך כלל לוקח זמן. ובזמן הזה אנחנו מתרחקים מהאנשים שהכירו אותנו הכי טוב עד היום... ומעצמנו.

זאת הבעיה העיקרית איתנו. אנחנו משכנעים את עצמנו שאנחנו מאושרים לגמרי, שהכל לגמרי בסדר איתנו. (אולי יש אנשים שבאמת הכל בסדר איתם, אבל זה ממש נדיר). אבל אנחנו לא מאושרים לגמרי. תעצרו רגע ותחשבו על זה- לא היו ימים שבהם חשבתם על הילדות שלכם? על מי שהייתם פעם? על הילדים המאושרים וחסרי הדאגות ההם? כמובן שהיו. וכשדברים מזכירים לך את זה, זה אפילו קשה יותר.

ואז אנחנו נזכרים. כמובן שזה מעלה חיוך, להיזכר בימים ההם, לראות שוב את הילדים שהיינו פעם, ואת הילדים שלמעשה סביר להניח שאיבדנו בדרך לאיפה שאנחנו היום. אבל זה גם גורם לעצב כלשהו, לרצון מסוים לחזור לימים ההם, ואם באמת התרחש אירוע נוראי כלשהו, משבר כלשהו, לימים שלפני המשבר. ואנחנו לא יכולים לעשות עם זה כלום, כי חזרה בזמן עוד לא הומצאה, אז אנחנו פשוט נשארים איפה שאנחנו.

ומניסיון, זה רק גורם לך להיות אומלל עוד יותר, במיוחד אם אתה מסוג האנשים (כמוני) שאוהב "לחיות" בעבר.

אבל האמת היא שזאת טעות. וזה באמת מה שהבנתי מהפרק. זתומרת, הדבר העיקרי שהבנתי מהצפייה השניה שלי בפרק. אנחנו לא צריכים לחזור לעבר. אנחנו לא יכולים לחזור לעבר. ולמעשה, אולי נדמה לנו שהסביבה שלנו היא זו שהשתנתה בצורה דרסטית, אבל זה לא נכון. כי אנחנו אלו שהשתנינו. ואת זה אפשר לשנות. בסך הכל כל מה שצריך לעשות זה - ואני אשתמש ברעיון שרייסט העלה פעם לצורך ההסבר. הוא דיבר על זה שאצלנו הבית אפל והדלת נעולה, בעוד שאצל קרמון הכל פתוח ומואר והוא נותן לאנשים להיכנס והכל. מובן? - לפתוח קצת את הווילונות ולהרשות לעצמנו להשתחרר. להרשות לעצמנו לשחרר דברים כמו שליטה עצמית מפעם לפעם, להפסיק לחשוב כל הזמן על העבודה ועל כמה שדברים חייבים להיות מושלמים וכמה שאנחנו רוצים, להפסיק להתעמק בעבר. פשוט לתת לעצמנו להשתחרר, להיות עצמנו שוב, להיות אותם ילדים מאושרים שהיינו פעם.

מה שאנחנו צריכים לעשות הוא פשוט הרבה יותר משזה נראה- כל מה שצריך לעשות זה רק לקחת את הכלים מגרייס הקטנה ופשוט לנשוף, ולשחרר המוןהמון בועות סבון נוצצות ומקסימות לאוויר העולם. לשכוח מהמדע, לשכוח מכל ההסברים שמאחורי הדברים הפשוטים שבטבע, ופשוט לנשוף לצפות בהנאה בבועות הסבון הנוצצות באור השמש. כי נכון שהיא למדה להשתחרר קצת במהלך שבע השנים האחרונות, אבל זה עדיין לא מספיק. לא לגמרי. (ולמי שלא הבין, כל זה היה מטאפורה. הפואנטה אלו לא הבועות סבון אלא הרעיון שמאחוריהן, גם אם באמת בא לי ללכת לעשות בועותסבון עכשיו).

אני חושבת שהסיבה שאני מתחברת כל כך אל הפרק הזה כרגע זה לא רק העובדה שזה פרק סם, וסם היא הדמות האהובה עליי בסטארגייט (בכלל). וזאת גם לא העובדה שהפרק הוא, בחלקו הגדול ומאחורי הקלעים, פסיכולוגי ויש בו רעיונות מעניינים בהחלט. לא. אני חושבת שמה שיפה באמת בפרק הזה אלו הבחירות שסם בוחרת, הדברים שהיא מחליטה לעשות בנוגע לכל הבחירות שהזכרתי קודם לכן בשיחותיה עם הדמויות האחרות והעניין מאחורי השיחות שלה עם הילדה. העניין בלהרשות לעצמה להיות ילדה שוב, להיות מי שהיא היתה לפני שקרו לה כל מיני דברים, להפסיק להיות מישהי שבין היתה מנתחת את העולם מנקודת המבט של מדענית (ודגש על "בין היתר". היא כן למדה להשתחרר קצת במהלך שש וחצי העונות שלפני הפרק הזה).

ואני חושבת... אני חושבת שזה נכון. אני חושבת שאנחנו נעשינו אומנים בהסתרת דברים שאנחנו לא רוצים שאנשים אחרים יידעו, ושנעשינו אומנים בלנתח את העולם בצורה כל כך... מכנית, בלהתרחק כל כך מעצמנו, להיות חלק מהחברה, "אחד מהחבר'ה", שזה עצוב. ובזה אנחנו מאבדים את עצמנו, את הילדות שלנו, ויותר חשוב- את הילדותיות שנשארה בכל אחד מאיתנו. כי גם כשאנחנו מתבגרים, בכל אחד מאיתנו עדיין יש ילד כלשהו. ובכל זאת, נעשינו טובים כל כך בהסתרה שלו, עד שכמעט איבדנו אותו.

ואני יכולה להגיד מניסיוני האישי (גם אם הוא לא רב מדי), שזה נכון, ושהפרק הזה הגיע בדיוק בזמן. כי גם אני הגעתי למצב הזה של לאבד את עצמי. ואולי לזמזמם במשך יום שלם את "בוא נצנץ" זה קצת מטופש, אבל זה מחזיר אותך לילדות שלך. זה מחזיר אותך אל מקומות שבהם לא היית הרבה זמן, והפרק בכללי גורם לך לחשוב על דברים מעניינים כלשהם שסביר להניח שלא חשבת עליהם. ואז אתה מוצא פתאום מה אתה צריך לעשות, מוצא שזה נעשה קצת קל יותר לשחרר קצת, קצת קל יותר להתחיל שוב לדבר עם אנשים ולחייך יותר, גם אם אותו החיוך הספציפי הוא לא רק בגלל הפרק והגילויים, אלא גם בגלל שבאמת דיברת שוב עם מישהו שלא דיברת איתו כבר הרבה זמן. מישהו יקר, כמובן.

ושוב, אתה מגלה שאתה עצמך. והכל נובע מזה.

לא. אני לא חושבת שהצלחתי להעביר את המחשבות והתחושות המבלבלות האלו כמו שצריך אל ה"נייר", להעביר אותן כמו שרציתי להעביר אותן. אבל העניין הוא הלשחרר, לתת לעצמך להיות קצת ילדותי ופתוח שוב. לתת לעצמך להיות קרוב יותר אלייך שוב.

כן.

אן.