קל להגיד שאני אתרחק מזה ומזה ומזה. בגלל שזה היה לי חשוב כל כך עשיתי את זה בכל זאת בסוף.

קל להגיד שאני אחכה עם זה עד סוף השבוע.

קל להגיד שאני אלמד למבחן ואעבור אותו בשלום.

קל להגיד שאני אעשה את עבודת הקיץ בזמן - עוד לא גמרתי אותה, וכבר כמעט אוקטובר.

קל להגיד שאני אעשה דברים בזמן ואצליח לעשות את זה כמעט לבד.

קל להגיד שאני אשנה את דרכי הפעולה שלי, את חלקן לפחות, ואצליח לעשות גם את זה כמעט לבד.

קל להגיד שאני אדאג לעשות דברים - ולשכוח אותם בסוף.

קל להגיד שאני אצליח להגיע למקומות מסוימים.

קל להחליט שמהיום אני משתלטת על המוח שלי ואנחנו מתרכזים בנושא אחד כל פעם, עד שגומרים אותו.

קל להגיד שאני אגמור את זה בתוך שנה או שנתיים - כשבעצם אני מתקדמת פעם בשבועיים.

קל להגיד שאני לא אעשה את זה... ובסוף לעשות אותו.

קל לבגוד בעקרונות שלך - קשה הרבה יותר לתקן אותם, גם אם אתה אומר את זה כל הזמן.

קל להגיד שאני אשנה דברים כשבכלל קשה לשנות דברים שקרובים אלייך.

קל למתוח ביקורת ולהגיד שיכולנו לעשות את זה מהר יותר - במציאות זה בדרך כלל לא נכון.

קל לדמיין סיטואציות מסוימת. קל לדמיין שדברים מסוימים יקרו כי אתה תגמור משהו שאתה עובד עליו או תעשה משהו שאתה מתכנן לעשות.

קל לחשוב על העמדת פנים שהכל בסדר. אבל זה קשה משזה נראה.

קל לדבר - אבל קשה מאוד לעשות. מאוד.

אן.

"I think people, in the face of constant battle, at some point you get tired, and you just go 'I can't anymore.'"

(Torri Higginson, "The Real Weir").

And you just can't believe how correct it is, How right she is. And she is.

At some point, you're getting tired of this. At some point, you're just tired of all that fighting, tired of that long war that doesn't end. At some point you just don't care anymore, you just let go and going on with whatever it was that you fought against.

You're doing this for hours, days, weeks. Even months, if you have the power to keep fighting for that long. And that's a lot of time. That's really a long time, time that looks even longer then it is sometimes. And after that long... You just can't take it anymore, doesn't matter how strong or smart or good you are.

And then comes that moment, when you just give up, and screw everyone else. So sometimes you're trying to justify that, but sometimes you're just too tired of all those days to care about it. And so you don't even know what's going on with you, or you do know, but you don't care enough about it to try and change it. Or, like in the situation they were talking about ("The Real World", 3X06), you're just playing along with whatever it is, even if you know it doesn't make any sense or you don't want to. But you do. And it's not because you think you can deceive them or something. Just 'Cause you're too tired to care.

It is a constant battle. It became some... part of my life, I suppose, in the last four or five months. It did became a terrible, constant battle, battle that I did fought hard in the first days, or even couple of weeks. And I was about to give up, to stop fighting, to just going to a worse and worse places... And I know I wouldn't even care about it.

Then... Then "The Real World". Watching that one again, seeing her giving up and stop fighting, and then, thanks to one little thing, fighting again and this time doesn't give up... Making it back to that war, which isn't over yet, and fighting although it was so hard... And then back to the real world, to Atlantis. Being there with her and telling her not to give up, not to surrender and give those nanites what they want...

It helps you, seeing that she decided to start fighting again, to help herself and get back to the place where she belongs, It does help.

So thanks to them, and thanks to SG... I did managed to fight for another... I don't know, a month? Maybe two. So I did made it to the "Gate", I suppose I can use that metaphor, can't I? But then, because of one really, but really, stupid thing I did, because of one time that someone just said something or... I don't know. I don't care. I didn't finish that battle anyway. But the point is that now... now it's even harder.

And you look back and see that this battle was something I did almost every day in the last few months. And I have to admit, that even with their help, even with that precious help... It's just too hard. And I just don't think I can keep fighting. I just don't think I can keep going on, trying and doing all I can to get rid of those damn bastards. [Again, metaphor, if someone didn't understand].

I don't know. I truly don't know. All I do know now is that I'm tired of it, that I'm not sure I can keep fighting, even with Elizabeth and Sam's help. Even with my Stargate.

I just don't know.

I never thought that I'm even close to them - And I'm talking about their strength - but I did hope that I will make it back to the real world. With their help I actually thought I have a chance after I almost gave up at the first time. Now... now I'm just not so sure.

Ann.

אין לי מושג למה המשפט הזה עדיין תקוע במוחי. סביר מאוד להניח שהוא יישאר חרוט שם עוד הרבה זמן.

"It's one of the great tragedies of life- Something always... Something always changes".

זאת באמת טרגדיה, לא?

אני מתכוונת, בטוח יש בזה משהו טוב, בכל הקטע הזה של השינויים. אבל איך שהוא תמיד יש בזה גם צד רע, רע מאוד.

ואולי זאת רק אני, שונאת שינויים שכמוני. אולי בגלל זה אני מבינה כל כך את המשפט הזה, אולי בגלל זה הוא חרוט ככה במוח שלי.

לא משנה מה קורה, לא משנה מה אנחנו רוצים או לא רוצים, לא משנה מה דעתנו בנושא, משהו תמיד משתנה. תמיד. וכמעט כל דבר משתנה בסופו של דבר. וזה מרגיז, במידה מסוימת, להבין את זה. להבין שזה בכלל לא משנה אם אנחנו אוהבים את זה או לא- היקום ממשיך, ולמרבה הצער איתנו. כאן אין "איתנו או בלעדינו", אלא אם אנחנו מתים, כמובן. אבל זה כבר סיפור אחר.

משהו תמיד משתנה. משהו תמיד נעלם, חומק מבין אצבעותינו. בדיוק כמו הזמן. אבל אחרי הכל, אני מניחה שהזמן אחראי לזה, לא? שום דבר לא יכול להישאר בלי כל שינוי במשך זמן ארוך. שום דבר.

ולמעשה, גם אנחנו סתם עוד דבר שמשתנה. כן, יש לנו מוח, ואנחנו מרגישים דברים, ואנחנו בסופו של דבר חיים והכל, אבל גם אצלנו דברים משתנים, וגם אנחנו משתנים, ובסופו של דבר היקום ממשיך הלאה, למרות כל השינויים האלו. האם זה אמור לומר לנו משהו?

לא יודעת. אולי.

הציטוט, אגב, של האוס. מהפרק "Honeymoon", הפרק האחרון של העונה הראשונה.

זה נאמר בהקשר אחר, אבל אני מאמינה שגם הוא אמר את זה בכוונה של לומר עוד. בין היתר גם כי גם הוא שונא שינויים, כפי שצויין יותר מפעם אחת במהלך הסדרה.

כבר ציינתי שבחופש האחרון היה לי מנהג מעולה לצטט אנשים חכמים?

ובסופו של דבר, אם נשווה משהו יום אחד לאיך שהוא היה לפני זמן מה, ואפילו לא נדבר על חודשים רבים כל כך או שנים או כאלה, נראה שהוא השתנה. הכל משתנה. הכל נע סביבנו, ודברים ממשיכים להשתנות בסביבה הזו.

ולמעשה, מעצבן כמה שזה, אין לנו שום דבר לעשות נגד זה. אין לנו שום דבר לעשות נגד הטרגדיה הזאת, שום דבר מלבד להקפיא את הזמן. אבל אז גם אנחנו לא נחוש את זה, לא ניהנה מזה. וזה בכל מקרה לא אפשרי, עדיין לא. ככה שבסופו של דבר כל מה שאנחנו כן יכולים לעשות זה לקבל את השינויים ולהמשיך הלאה, לקבל את העובדה שבאמת אין שום דבר שנוכל לעשות נגד זה.

אבל זה כל כך נכון. זה כל כך נכון, שזה פשוט לא ייאמן.

"It's one of the great tragedies of life- Something always... Something always changes".

אן.

Wish you were Here.

הפינק פלויד. קניתי אותו אתמול. זה פשוט לא ייאמן כמה שהוא תואם את המצברוח שלי כרגע.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

מעניין לראות איך כל העולם שלנו עובד על כסף. זה פשוט מדהים איך שאנחנו צריכים את הכסף בשביל כל דבר. בסופו של דבר אפילו בשביל לנשום נצטרך כסף.

זה פשוט מדהים כמה פתטי זה. זה פשוט מדהים איך כל דבר שאנחנו עושים קשור בכסף.

אני אפילו יכולה לראות את הקריקטורה, ת'אמת. העולם היפיפה שלנו, הרוס לגמרי, כששטר של מאה דולר עוטף אותו. נכון שזה נראה פשוט נוראי?

אני אפילו לא יודעת למה זה קפץ לי לראש. אולי בגלל הפרק שראיתי היום, אולי זה סתם בגלל שחשבתי על זה לא פעם בזמן האחרון. מה שכן, אני די בטוחה שזה קשור לעובדה שזה הדבר היחיד שאנשים חושבים עליו. הכל היום נעשה משיקולים כלכליים. הכל היום קשור איכשהו לשטרות הנוראיים האלו, או למטבעות הקטנים המצלצלים האלו.

זה מרגיז שבשביל לזוז אנחנו צריכים כסף. זה מרגיז שבשביל לאכול ולשתות ולחיות אנחנו צריכים כסף. זה מרגיז שבשביל להיות בני אדם אנחנו צריכים כסף.

ולא, אני לא מדברת על לקנות אוכל, או לשלם שכר דירה או משכנתא וכל השטויות האלו. לא. אני מדברת על זה שכל דבר היום קשור לדבר המעצבן הזה. הכל נעשה משיקולים של כסף היום, כבר כמעט בכלל לא משיקולים של בני אדם או איכות הסביבה או דברים כאלו.

זה משעשע. זה משעשע וזה פתטי. והאירוניה שבזה מדהימה, כי פעם זה היה הדבר הכי טוב שהאדם המציא. אחד מהם לפחות.

אבל בעצם, כל דבר זה ככה אם הוא יוצא משליטה, נכון?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

זה גם הדבר הזה שאנשים לא יכולים להגיד מה דעתם בנושאים מסוימים. זה משגע פשוט.

אני מגיעה לבית הספר, לכיתה, ורואה שהם מדברים על משהו. לא יודעת על מה, לא מעניין אותי על מה. זה רדוד כל כך שזה מדהים. בכל מקרה, הם עושים דברים שמרבית המתבגרים הממוצעים, במיוחד המחוננים, עושים. הנקודה היא שיש ביניהם כמה שסביר להניח שלא היו עושים את זה. כן, לחלקם היה מוח פעם.

ולמה הם עושים את זה? בדיוק מאותה הסיבה שילדים מעשנים היום או צורכים סמים. הם עושים מה שכולם עושים.

זה יכול לשגע לפעמים, אתם יודעים?

העובדה שלאף אחד מהם אין מספיק... מה, ביטחון עצמי? לא, אני לא חושבת שזה זה. רצון. זה העניין. כוח רצון. לאף אחד מהם אין מספיק מזה בשביל לעמוד ולהתנגד. או, אתם יודעים מה, לא להתנגד- סתם להתרחק ולעשות מה שנראה לו נכון.

מטריף.

אן.