I Can't let it go. I Can't let them go.

נכון שזה פשוט מדהים עד כמה דבר אחד קטן יכול להשפיע עלינו? עד כמה זיכרון אחד, בין אם הוא יקר לנו או בין אם זו היתה סתם בדיחה בין חברים, משהו פשוט וקליל ששכחנו רגע אחרי, יכול להשפיע עלינו. עד כמה מחשבה אחת יכולה לשגע.

זה היופי שבזכרונות. לפעמים הצד החד שלהם ברור הרבה יותר מהקהה. לפעמים כמעט ולא מרגישים אותו.

ומה אם אותו הזיכרון דווקא היה יקר לנו? מה אם זו מזכרת אחרונה מאדם שנעלם - לא בהכרח מת, ידידיי. רק נעלם - וכעת יש סיכוי שלא יחזור? קשר שהלך והתפורר וידענו שאי אפשר להחזיק אותו?

השאלה הראשונה שתישאל היא תמיד אם יכולנו לעצור את זה. תמיד "מה אם". מה אם בכלל לא הייתי עושה את זה? ומה אם לא הייתי צופה? ומה אם לא הייתי מחליטה להשתנות, או לחלופין דווקא הייתי משתנה- תלוי במקרה עליו אנחנו מדברים?

אחר כך השאלה היא אם נוכל לשנות את זה, לתקן את זה. אולי זה נתק של ימים רק, ואפשר יהיה לאחות אותו, כמו שבר. ואולי זה נתק של חודשים כמעט, בלי דיבורים כמעט בכלל, רק לדבר מדי פעם בטון חסר כל רגש, ואז אין לנו שום דבר לעשות. או שיש לנו, ואנחנו פשוט טועים. אולי, אנחנו מקווים. אבל תקווה לא משנה כלום, נכון?

ואז אנחנו מחליטים לעשות משהו, אבל כל פעם דוחים את זה כי "הוא לא היה", או ש"הוא לא יכול, רואים את זה", או שאולי אנחנו סתם "באמצע משהו". ואז אנחנו שוב חוזרים אל אותה הנקודה, ומגלים את הזכרונות, ושוב חווים את הכאב הזה.

או שאולי... אולי בעצם לא אכפת לנו. ומה אם לצד השני כן? מה אם זה מה שיגרום לשינוי- הצד השני ולא אנחנו? ואולי אנחנו בעצם לא אוהבים שינויים, או שאנחנו רוצים לחולל שינוי אבל מאמינים שאין לנו את הכוח.

זה פשוט מדהים כמה הזכרונות הארורים יכולים לשגע בני אדם.

הם דברים שימושיים, אני לא אומרת שלא. ולמעשה, זה די כיף להיזכר בכל מיני דברים. להיזכר בצחוקים עם חברים או עם המשפחה, ובימים של כיף כשאנחנו צועדים בדרכים אפלות. השאלה היא האם זה רק מאיר את הדרכים או שזה גם מביא אפלה משלו. כל זכרון, כל פעם רצון קל להחיות דברים שכבר נעלמו וייתכן שכבר לא ישובו, כל דמות רפאים שמגיעה מהעבר וצועדת איתנו בדרך- גם לטובה וגם לרעה.

לקרוא דבר אחד שלא קראנו כבר הרבה מאוד זמן. לראות משהו שנהגנו לדבר איתו על מישהו ספציפי, לחשוב על דברים שהיינו עושים ואנחנו כבר לא. זה יכול גם להכאיב, בהחלט.

קראתי לא מזמן את השיחה ההיא. את שלושתן, למעשה, למרות שבטח יש אנשים שיגידו שאלה שתיים. צחקתי ובכיתי, אני לא יודעת מה יותר.

עברתי על דברים שהוא כתב, ודברים שאני כתבתי בתקופה ההיא. ראיתי תגובות של מישהי שנעלמה. ראיתי שרשורים עם שניהם, שניים מהאנשים שאני הכי מתגעגעת אליהם. אז זה לא שחס וחלילה קרה להם משהו, ואני מקווה שגם לא יקרה. זה פשוט שרק עם שלושה לא איבדתי קשר, למרות שהם השניים שהכי חשובים.

זה יכול להיות כואב מאוד. זה יכול להיות מתוק. זה יכול להיות שניהם. תלוי איך אנחנו מסתכלים על זה, ותלוי מה אנחנו מעדיפים- לחיות בהווה או לשקוע בעבר. כי לפעמים... לפעמים לחזור אל ימים מאושרים זה עדיף. בהחלט.

I miss you, Guys. I really do.

אן.

כבר סוף השנה. כבר כמעט יוני, ועוד חודש ושמונה ימים נגמרת השנה.

כבר רואים את הסוף באופק. רואים את הבריכה שלצד הדרך, שבה ננוח בחודשיים ועשרת הימים הקרובים, ואז נמשיך ללכת. וככה שוב ושוב, עד שיגמרו שתיים עשרה שנים.

כבר רואים את הסוף של שש שנים. שש שנים שחלקן של כעס ושנאה וחלקן לא.

ואולי זאת לא באמת היתה שנאה?

הגיע הזמן לעבור הלאה. זה החודש האחרון, ואחרי זה כבר לא נראה אותו. זתומרת, סביר להניח שכן, אבל לא בשיעורים וכאלה.

אז אולי הגיע הזמן לסלוח?

סליחה זאת מילה גדולה. סליחה זאת מילה שאומרת שבאמת עברת משהו, שבאמת התגברת על פגיעה שמישהו פגע בך ואתה יכול באמת לסלוח לו על מה שהוא עשה לך. זאת מילה של שיקום, של עתיד טוב יותר.

זאת לא מילה שקל להשתמש בה. יש את המקרים האלה שבהם הסליחה לא באמת משנה, נכון, אבל המקרים הקשים, שבהם קשה לסלוח, ובסוף כן סולחים? אלה המקרים שבהם זה כואב להשתמש במילה הזאת. כואב, בגלל שאותו אדם פגע בנו וגרם לנו לכאב עצום. ולפעמים... לפעמים אנחנו לא סולחים, כי אנחנו לא בטוחים מה זה אומר עלינו, או שאנחנו לא מוכנים להמשיך הלאה מול אותו אדם.

מילה בעייתית משהו, לא?

אני חושבת שאני אסלח. נראה לי... שזה הצעד הנכון.

אן.

הכל מתחיל ונגמר ביחס.

מצחיק לומר את זה אחרי כל הפעמים שבהם אמרו לי את זה ולכאורה לא התייחסתי. דגש על לכאורה.

זה לא בקטע של "לא אכפת". זה בקטע של "די כבר. תעזבו אותי בשקט. אני לא מפגרת ואני בהחלט יודעת מה אני עושה".

טוב, אולי לא. אבל עדיין.

זה משעשע, לראות מה קורה כשמתייחסים אלייך בצורות שונות. זאת אומרת, זה תלוי. תלוי איך. הכל מתחיל ונגמר בזה.

אבל יחס נובע לפעמים מהבנה. בדרך כלל.

אם אתה לא מבין מישהו, איך תוכל להתייחס אליו בצורה הוגנת?

זה קצת כמו בימי הביניים. חח.

יחס יכול להשתנות. להשתפר או להיעשות גרוע יותר. אי אפשר לדעת. אפשר רק לנסות ולקוות לטוב.

נראה. אולי נצליח לחשוב על זה מחר, בראש צלול.

נראה.

אן.

הייתי פעמיים באירופה. פעמיים- פריס ולונדון, לפי הסדר הזה אפילו.

ומעולם לא ראיתי דבר עלוב שכזה.

ילד הולך באמצע הכביש, והנהג, שלא מסוגל להמתין, ואוכל תוך כדי נהיגה בגשם, צופר לו. אז הילד צועק, והאיש צועק ומתחיל לקלל. ובדיעבד, זה עלוב. האם זה מראה לנו כמה המדינה שלנו מדורדרת?

בדיעבד, כן. אתם שמים לב אלינו היום? תקועים על האלקטרוניקה, לא מסוגלים לעשות עבודה קטנה כמו שצריך (ראו דוגמא- לפני משהו כמו שלוש או ארבע שנים התחילו לבנות תחנת רכבת בקצה העיר. עד היום עוד לא סיימו אותה. באירופה זה היה לוקח אולי שנתיים. אולי), חסרי סבלנות, מגעילים, אכפתיים כלפי עצמנו בלבד, ועוד מתלוננים לעולם. הדבר היחיד שאנחנו כן יכולים לעשות זה להילחם, לעמוד על שלנו, להגן על הארץ הזאת.

אבל לרוע המזל, זה לא מספיק.

ברצינות.

זה פשוט עצוב ומרגיז שאכן יש דברים כאלו.

ואני בכלל לא אתחיל לדבר על הממשלה. זה יחכה למחר.

ואני עדיין די מדוכדכת.

רייסט.

אן.