אני לא מרגישה שלמה.

אני לא יודעת למה.

אני רק יודעת שאחרי התרוממות הרוח של אתמול חייבת לבוא נפילה.

והיא באה.

אני מרגישה שדברים חסרים, שהם נעלמים.

וזה נורא.

אתם יודעים מה מכעיס אותי?

שיש אנשים שכבר לא אכפת להם מהרצח הזה, מהרצח הנוראי הזה.

יצחק רבין ז"ל היה אדם נהדר ומנהיג נהדר, והוא יכול היה להביא אותנו למקום טוב יותר. הוא יכול היה לחיות את החיים שלו, להנות.

וזה פשוט נוראי.

ורק לכבד את זכרו, להזכיר לאנשים מי הוא היה ומה קרה, זה כל מה שצריך, לדעתי.

אבל באמת, כבר לא אכפת?

אתמול, למשל. לפני שנתיים עוד היו תוכניות בנושא בערב שלפני, למיטב זכרוני. היום- ערב שידורים רגיל כל כך שכמעט אפשר לשכוח שהיום זה היום.

אני פשוט לא מבינה אנשים.

ולבןאדם ההוא מגיע עונש מוות, עונש מוות מגיע לו. הכל בגלל קבוצה מטורפת של אנשים מטורפים עוד יותר, קיצוניים.

אני פשוט כועסת. וכואבת. זה פשוט עצוב כל כך מה שקרה לו, ורק בגלל שהוא רצה שלום. שקט.

יהי זכרו ברוך.

אן.

היא חזרה. יופי.

אני שמחה, שלא תבינו לא נכון. אבל אני מרגישה מטומטמת לגמרי.

באמת.

ואני משום מה כועסת על עצמי.

למה?

אני שונאת אנשים שמעמידים פנים שהם משהו או מישהו שהם לא. גועל נפש.

רע לכם עם עצמכם?

אחלה העמדת פנים, ט'חח.

ואני כועסת. לא יודעת למה.

זה בטח שימושי לספר. נלך לכתוב.

אן.

"I've been waitin' for so long

For somethin' to arrive
For love to come along"

(Heaven)