אתה חושב שיהיה איזשהו מקום שאני ארגיש בו בבית?

כשנסעתי הביתה היום הבנתי כמה אני שונאת את מה שקורה כרגע במקום שבו אני נמצאת. אני לא אוהבת להיות שם בימים האחרונים כי זה כבר לא מרגיש כמו הבית שזה היה עד עכשיו. זה כבר לא מרגיש כאילו אני מוקפת באנשים בוגרים ומגובשים שאני נהנית לדבר איתם... כנראה כי זה כבר לא כל כך נכון. ובגלל זה החדשה כל כך משגעת אותי.

כשאני הגעתי לפה הדברים היו אחרים. היו שני אנשים שבינתיים כבר השתחררו. ובצורה לא כל כך מפתיעה אבל קצת מציקה, הם היו האנשים שהכי התחברתי אליהם. ויש עוד מישהו, אבל לפעמים זה מרגיש כאילו אנחנו כל כך לא משמעותיים יותר שזה בכלל לא משנה. כי אתה יודע איך זה, מגיעים אנשים צעירים וילדותיים והכל, כי הם צריכים לגדול ולהתבגר בעצמם, ולאט לאט אתה מגלה שכל האנשים שחיבבת כבר הלכו.

ואני שונאת את זה.

אני שונאת את זה כי זה גורם לי להרגיש כל כך בודדה כרגע. אני חושבת שזה היה המקום הראשון שבאמת הרגשתי בו טוב עם בני הגיל שלי מאז היסודי, וזה... אתה יודע, זה משמעותי. חשבתי על כמה שאני כבר לא עם בני הגיל שלי בכלל, בין האוניברסיטה לפרויקט הסודי שלי לכל זה, על כמה שאני בורחת מהילדותיות שאני לא אוהבת וכמה שאני מנסה למצוא לי אנשים שאני מחבבת בגילאים בוגרים יותר (וכן, גם על כמה שאמרת שצה"ל יעשה לי טוב כי אני אתמודד עם אנשים בוגרים יותר, כמו שאני אוהבת), וזה מרגיש... רע. כי זה היה כיף להיות מסוגלת ליהנות מהדברים האלה עם אנשים בגילי. וזאת הרי היתה כל המטרה.

אבל עכשיו הם הלכו ואני כבר לא בטוחה מה הפואנטה.

אם בכלל יש כזאת.

כי איזה פואנטה כבר יכולה להיות? אני כל הזמן חושבת לעצמי שאתה מצאת בסוף את המקום הזה שאתה מרגיש בו בבית - אבל כמה זמן זה לקח? כמה מאמצים ושינויים ועבודה וניסיונות? שנינו הרי יודעים כמה זה קשה וכמה זה כואב כל פעם שזה לא מצליח. אז איזה מין פואנטה כבר יכולה להיות לזה?

אולי אני פשוט עייפה. אולי אני פשוט מתגעגעת לבסמ"ח ולבנות. אולי אני פשוט צריכה לנסות לצאת מפה ולברוח לחו"ל כדי לחזור ולמצוא בית כמוך. אולי אני פשוט עייפה מלהרגיש שאני מנותקת מהמקומות והאנשים שאני באמת אוהבת. אולי אני פשוט מתגעגעת לזה שהיה לי כיף ללכת למקום הזה כל יום, למרות הצבא ולמרות המפקדת ולמרות הכל.

הלוואי שהייתי יוצאת להדרכה. זה היה עושה אותי כל כך מאושרת. לפחות שם יש אנשים שאני מחבבת.

אם כי לך תדע מה יהיה שם שנה הבאה.

ככה זה יהיה לנצח, או שבאיזשהו שלב זה מפסיק להרגיש כמו בריחה מכל הילדים האלה שמציפים כל מקום באיזשהו שלב, כשאתה כבר נהיה ותיק מספיק בשביל שרוב מי שהכרת כבר לא יהיה שם?

אולי אני צריכה לצאת למסע כמו סידהארתא. לפעמים נראה לי ששנינו צריכים את זה.

אוף. אני שונאת את הפסימיות של המכתב הזה אבל אני כל כך עייפה שכבר לא אכפת לי. אני מתגעגעת לשני המקומות האלה שאהבתי. אני מתגעגעת לזה שטוב לי במקום שבו אני נמצאת.

אני מתגעגעת אלייך.

אבל זה כבר סיפור אחר וזה לחלוטין לא מה שמציק לי כרגע.

כרגיל,

אני.

בך ובי, בנו. ה'בנו' הזה שתמיד יהיה מתחת לכל האחרים.

היה לי ריב עם המטפל ההוא היום, שגורם לי טיפה להתחיל לתהות אם אולי עשיתי את ההחלטה הנכונה כשהתקשרתי אליו. זאת אומרת, זאת לא הפעם הראשונה שאני תוהה את זה, אבל איכשהו בהרבה מהמקרים זה קשור אלייך. או יותר נכון, אלייך ואליי. מר ג' ואן, השניים שהצליחו ליצור איזשהו קשר מוזר שאף אחד סביבם לא מצליח להבין.

היה לי את זה גם עם MIG, אתה יודע? לא בפעם הראשונה, אלא מאוחר יותר, ויותר מפעם אחת. ואני סומכת עליו, יותר מכמעט כל אחד אחר בחיים שלי. וזה עדיין אחד הדברים הבודדים שהתעקשתי שהוא לא מבין לאורך כל הדרך, וכשזה היה עולה, הוא עדיין התעקש שזה רק נראה לי ככה. אבל הוא לא הסתכל על מה זה, אלא על איך אתה ואני מסתכלים על זה. לא משנה שגם שם הוא טעה לפעמים.

ונמאס לי מזה.

נמאס לי מזה שאני צריכה להסביר לאנשים שוב ושוב ושוב שאתה והקשר שלנו מחוץ לתחום. לא אכפת לי אם זה מטפל, אם זה מישהו בצבא, אם זה מישהו באוניברסיטה או אם זה החבר הכי טוב שלי (שד"א, מעולם לא עשה את זה ובחיים לא יעשה את זה). או אחיך, לצורך העניין. או אמא או כל אלה שבטוחים שאתה הסיבה שאני בוכה כל פעם שממש ממש קשה לי ושזה מה שאני צריכה לטפל בו.

כי אתה לא הבעיה שלי; החיים שלי הם הבעיה שלי. אתה פשוט במקרה (או שלא, מה שבא לך) היית שם להציל אותי.

ואני אגיד לך מה, אני בשלב הזה שבו מותר לפקפק בהכל. לתהות, לחקור, להבין. לא ברמה שבה הייתי כשמצאת אותי והתווכחת איתי חודשים לפני שהסכמתי להפסיק לחשוב ולהתחיל לעשות, אלא בצורה אחרת יותר, שנשענת יותר על רגש ואינטואיציה ופעולה והמציאות כמו שאני מכירה אותה. נשענת יותר על החלקים שבי שאני בטוחה בהם. התחלתי לכתוב משפט נוסף של הסבר כשפתאום קלטתי שזה לא משנה בכלל כי אתה יודע למה אני מתכוונת.

אבל בך אסור לפקפק.

בנו אסור לפקפק.

"זה קורה לכולם," הם מתעקשים ואני מתעקשת בחזרה שלא. "זה קורה לאנשים יותר מפעם אחת. זה יקרה שוב. את סתם מייחדת את זה כי זה מנגנון הגנה."

ונמאס לי. נמאס לי שאני צריכה לחזור ולהגיד שמה שיש בינינו זה יותר מהבנה, אלא משהו עמוק יותר, שרק שני אנשים שחווים את אותם חיים דרך אותן העיניים עוברים, משהו כמעט קרוב לתאומים אבל לא בדיוק. איזושהי אכפתיות הדדית עמוקה ואהבה (לא רומנטית, גאדדמט! נמאס לי להגיד גם את זה) ותחושה של היכרות כזאת שגורמת לך להרגיש שהבנאדם שאתה מדבר איתו הוא חלק ממך, ממש חלק מהנפש שלך, עוד לפני שבכלל הכרתם. זה יותר מסתם להכיר ולזהות ולהבין - זה מה שגורם לזה שאני קוראת אותך ואתה קורא אותי בכזאת קלות שזה כמעט מפחיד.

תמיד קראת אותי בקלות מדהימה, אבל זה כבר לא מפתיע בכלל.

וכמו שאתה רואה דברים שאני מחביאה מעצמי אני רואה דברים שאתה מחביא בעצמך. כמו שאתה יודע להגיד אם אני שמחה או עצובה או שכואב לי כשאף אחד אחר לא יכול, אני רואה מתי אתה עייף ומתי אין לך מצב רוח, ומתי אתה רגוע ומאושר ועצמך. וכמו שאתה קוטע את הדברים שלי כי אתה יודע מה אני הולכת להגיד, גם אני קוטעת את שלך ומשלימה את מה שרצית להגיד. זה כבר לא נקרא הכרות; לא ברמה הזאת. זה הרבה, הרבה יותר עמוק מזה.

תראה לי כמה עוד אנשים מנהלים שיחה של שעה בעשר דקות.

ונמאס לי להגיד את זה כל הזמן. נמאס לי להגיד שאין לי דרך להסביר את זה, שזה משהו שוויתרתי על להסביר, כי בסופו של דבר כל פעם שניסיתי זה רק גרם יותר נזק (וזה נגרם מהפאקים שאספתי לאורך הדרך, וזה באמת מה שאני רוצה לטפל בו). כי אי אפשר להסביר כל דבר בצורה רציונלית; זה בדיוק הפואנטה של החיים. להבין מתי הרציונל הוא הדבר החיובי ומתי הרגש ומתי האינטואיציה ומתי כולם. זה אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי ממך, ואחד הדברים הכי משמעותיים שלמדתי ממך.

אבל לך תסביר את זה לאנשים שכל העיסוק שלהם זה ברציונליזציה.

גאד, אני כבר עייפה מהשטות הזאת.

מה רציתי להגיד לך עוד? אה, התחלתי (וסיימתי) סדרה חדשה - זה כזה טינייג'רי, אבל טינייג' מעניין, עם פילוסופיה מאחוריה. על מי אתה אם אין לך אף זיכרון; כמה אתה באמת יכול לאהוב או בכלל להרגיש ככה; איך שהמטרה לא תמיד מקדשת את האמצעים... בעיניי זה היה מרתק, גם כי זה היה כתוב טוב וזה היה ממש מוצלח, וגם כי אלה מחשבות מעניינות. את הראשון עוד קראתי בעברית מהספרייה אבל את השני והשלישי באייפון, וסימנתי לי שם כמה ציטוטים שיש לי תחושה חזקה שתאהב.

אני אספר לך עוד משהו - אני טסה לוונקובר שנה הבאה. וונקובר אהובתי. יש כנס ממש מגניב שאני רוצה להגיע אליו, ונראה לי שאני אוסיף כמה ימים לטייל בעיר עצמה. עם קצת (או הרבה) מזל, אני גם אצליח להגיע ל-UBC וקצת לראות את המקום שאני מתכננת ללמוד בו. התחלתי להסתכל קצת על מקומות אחרים והכל, אתה יודע - בעיקר על פרופסורים והכל - אבל קשה לי לדמיין את עצמי לא שם. בכל אופן, נראה מה יהיה.

פיזיולוגית בחודש הבא! עוד בערך שלושה שבועות. אני כל כך מתרגשת. אני פחות מתרגשת לקראת הציון בסטטיסטיקה, אבל... מילא. אמרתי לאמא שבין אם זה עובר ובין אם לא, אני משאירה את זה לאחרי הצבא, כי זה די ברור שזה לא משהו שאני יכולה להתמודד איתו כרגע. וגם אם זה יוסיף לי עוד סמסטר ללימודים (בבקשה לא...) אני עדיין מעדיפה את זה.

אבל דברים, בגדול, די מוצלחים, ולמרות שאני עדיין לא כל כך אוהבת להיות פה, יש לי מספיק סיבות לחייך.

וזה מה שהכי חשוב.

חג שמח, יצור. אני רוצה לבוא לראות אותך לפני שאני טסה ללונדון, אבל מקסימום בינואר אני אגיע.

אן.

איך עובר הקיץ עד עכשיו? (צוחקת) כן, גם לי ממש חם. אני שונאת את מזג האוויר הזה. אבל ל' אוהבת אותו, לא ברור לי איך. עוד יהיה נעים יותר, אתה יודע. (צוחקת שוב) זה גם מה שאמרת בשנה שעברה! ואפילו אתה הלכת עם ארוך מאיזשהו שלב. לפחות לך יוצא ללכת לבריכה!

אני... בסדר, אני מניחה. עובר עליי הרבה כרגע. יש בי חלק שקצת התחיל לספור לאחור את הזמן עד שמתחילה שנת הלימודים ואני אוכל לראות אותך שוב. כן, כזה הרבה.

לא, אני לא יודעת. כאילו, אני מניחה שזה פשוט כי הכל קורה ביחד וזה קצת מורכב לי להתמודד עם הכל בלי לפרק את זה. ל', והצבא (חרטוט אחד גדול, בינינו), וא', ו-AK, והשריטות שלי שאני צריכה לטפל בהן, ואתה יודע, הכל קצת מתערבל ביחד ואני ממש צריכה לנקות את הראש (שיקגו עוד 3.5 שבועות3>). ויש ימים שהכל בסדר ואני כולי צוחקת ואופטימית ומחייכת והכל ויש ימים שאני רוצה להתקשר אלייך ולבכות לך בטלפון ושתרגיע אותי כמו שרק אתה יכול.

ואני יודעת שאני קצת מגזימה, אתה לא צריך לתת לי את המבט הזה, אבל אתה תמיד תהיה היחיד שמגיע אליי ככה.

העניין הוא שאני מרגישה קצת מוזר. סיימתי את הבחינה האחרונה שלי ביום חמישי (היא היתה נהדרת, דרך אגב, בניגוד לסטטיסטיכס ואישיות. ואני יודעת שכשאני אגיד לך את זה אתה תגיד לי "מה פתאום, השתגעת? למה את רוצה לגשת שוב?" או משהו בסגנון, אבל אני שונאת את העובדה שיש לי ציון שמתחיל ב-8 ועוד בקורס הזה - למרות שכרגע הממוצע שלי עדיין 95), ועכשיו יש לי קצת זמן להדביק לאט לאט את הסיכומים של החומר בפילוסופיה ולחזור על סטטיסטיכס (אני אעשה את זה שוב בפברואר, כי אני בחו"ל במועד ב' של הסמסטר הנוכחי). וזה בדיוק מה שמוזר - פתאום יש לי סמסטר שלם שאני לא לומדת בו ואני יכולה לעשות מיליון ואחד דברים אחרים. וחשבתי שהצלחתי למלא אותו בדברים שוב (אנחנו נוראיים, אתה ואני), אבל עושה רושם שלא כל כך.

והקטע זה שזה טוב! זוכר מה אמרתי לך אז, שממתי ימים בביה"ס הם רגועים, ואמרת לי שלפעמים הם צריכים להיות? אז כן, אין ספק בזה בכלל. אבל איכשהו עושה רושם שאתה ואני לא כל כך יודעים איך להתמודד עם זה, או שלא היינו מוצאים את עצמנו עסוקים בדברים בלי הפסקה.

וזה לא שאין לי מה לעשות, אתה יודע? יש לי פד גרפי חדש ומהמם (הדבר היפיפה הזה, שקיבלתי בהנחה כי אני סטודנטית) ומאתמול סופסוף יש לי זמן לשחק איתו. אני לומדת לעצב וליצור אנימציות בתלת מימד (תודות לקצת עזרה של AK), וזה כנראה יהיה הדבר הראשון שאני אראה לך כשאני אראה אותך שוב, ואני מתעסקת קצת ב-C# ובניית אתרים וכאלה, ויש לי זמן לכתוב ולצייר סופסוף(!!!), ויש לי מיני-קורס סייבר שמתחיל עוד שבועיים... יש מספיק מה לעשות.

אבל זה עדיין מרגיש ממש מוזר שיש סמסטר שלם שאני לא לומדת בו.

אה, ויש את הצה"ל הזה.

לא, אני יודעת. תראה, האמת היא שצה"ל הוא האחרון שמטריד אותי כרגע. מה שבעיקר מטריד אותי זה המפקדת שלי. היא לא מבינה כלום והיא לא מבינה שהיא לא מבינה כלום, והיא מתנהגת כמו בהמה, כנראה כי זה מה שהיא, ואני לא סובלת אותה. אני לא סובלת את הלהיות שם. וזאת הבעיה - כי אני אוהבת להיות בקבוצה הקטנה שלנו ואני אוהבת להיות עם חלק מהאנשים בקומה, אבל היא פחות או יותר הסיוט של כולנו. וזה מילא, אבל זה בא על חשבון המקצוע שלי.

והיא עדיין לא הבינה שאני אהפוך לה את העולם על הראש אם היא תכריח אותי.

ואז יש את ל'. כן, אני יודעת, חפרתי לך על זה שהיא מגיעה ואיזה כיף והכל, אבל יש מישהי שלישית - נקרא לה מ' לצורך העניין - והיא בכוונה לא רוצה אותי שם. זה לא מפתיע, בינינו - זאת הסיבה שהתנתקתי ממנה מלכתחילה - אבל זה עדיין מציק. היא כל כך שקועה ברחמים העצמיים שלה וכל השטויות האלה, ובאיזשהו שלב הבנתי שזה רק מושך אותי למטה והתנתקתי, אבל עכשיו כשל' פה... אתה יודע, באיזשהו מקום אין לי הרבה ברירות. ל' מספרת לי על התוכניות, אבל היא לא מוכנה להגיד כלום, וכאמור, אני די בטוחה שזה מכוון למרות שהיא טוענת שלא. ומצד אחד אני ממש רוצה להיות עם ל' אבל מצד שני אני לא רוצה להרוס לה את החופשה. אז עושה רושם שאני אהיה איתה הרבה פחות משרציתי.

הצד החיובי של זה הוא שגם ככה אין לי יותר מדי ימי חופש יותר, אז לפחות ככה אני שומרת עליהם.

אבל מחר אני אתקשר לביטוח ולמטפל ההוא (כן, עדיין לא עשיתי את זה, אני נוראית, אני יודעת), ואני אראה אם כבר סידרו לי את ההרשאות בבנק ואם כן אני אתקשר גם לקורס ואסדר את עניין התשלום. אני גם אמשיך את האנימציה בתלת שהתחלתי לעשות (שהיא הרבה יותר מגניבה משל AK~) ואז אשלח לו סרטון נורמלי של זה P:

בתכל'ס, עיקר מה שאני צריכה לעשות קשור לצה"ל, אני מניחה. אני צריכה לעצב ולהדפיס תמונה (או שתיים) לשיקגו ולהדפיס את כל הכרטיסים והכל, אבל הכרטיסים יכולים לחכות קצת. התמונות לא.

ובגדול זהו, אני חושבת. כאילו, בעיקר יש לי לטפל בדברים פנימיים, שריטות ישנות, אתה יודע. אני מרגישה קצת בודדה, אבל אולי שבוע הבא אני אצא שוב עם ל' (ראינו סרט אתמול והסתובבנו עד אחת עשרה וחצי, מה שגרם לזה שהלכתי לישון אחרי שתיים עשרה, מה שגרם לזה שישנתי כל היום - אין לי מושג איך אתה מתפקד עם כל כך מעט שינה), ושבוע אחרי זה עם ע' או עם AK... נראה מה יהיה. אני מניחה שאני מרגישה בודדה פשוט כי יש סביבי יותר מדי אנשים שממוקדים בעצמם ולא מסתכלים על אחרים.

אבל יהיה בסדר, אתה יודע?

בכל אופן, הטלפונים של מחר הכי חשובים. וצריך גם לבדוק אם החתימו לנו את הטפסים, ואם כן הכל יהיה מצוין.

נראה לי שאני אוותר אבל על לנסוע לצפון ליומיים עם ל' - גם כי מ' לא כל כך משאירה לי ימים או אפילו מדברת איתי על זה בכלל - וגם כי אין לי לא כסף ולא ימים. חבל. אבל אני אראה אותה אם אני אטוס לפראג שנה הבאה ובכל מקרה ב-AT9. רואה איך הכל מסתדר?

אני מקווה רק שההחלטה להמשיך ללמוד היתה נכונה. אני מאמינה שכן.

שמור על עצמך, יקירי.

אן.

1. ללמוד למבחן בפילוסופיה ולעבור אותו טוב.

2. להתקשר למטפל ההוא (מחר)

3. לראות אם אני אצליח למצוא מקום נחמד בצפון לאיזה יומיים (סופ"ש)

4. לעבוד על הדרקון שלי ואז לשלוח ל-AK סרטון עם האמירה שאילו הייתי מכוונת לשם בחיים לא הייתי פונה אליו ככה (סופ"ש)

5. להמשיך לעבוד על הקונספטים שלי (שבוע הבא בעיקר)

6. ל' - היה ממש ממש ממש כיף היום. באמת שכן. פשוט צריך לסדר את שאר הדברים, כי נראה לי שזה מה שהורס לי.

7. לארגן דברים לשיקגו.

7. הגיוס של א'. (אני מנסה להדחיק וזה לא עובד)

8. לארגן דברים לשיקגו.

9. קורס סייבר~

10. שיקגו

11. שהעולם יילך להזדיין אחרי זה. אני אבוא לראות אותו בתחילת השנה ונחליט מה יהיה אז.