Clara sometimes asks me if I dream.

Of course I dream, I tell her. Everybody dreams.

But what do you dream about? She'll ask.

The same thing everybody dreams about, I tell her. I dream about where I'm going.

She always laughs at that. But you're not going anywhere, you're just wandering about!

That's not true. Not anymore. I have a new destination. My journey is the same as yours; the same as anyone's. It's taken me so many years, so many lifetimes, but at last, I know where I'm going. Where I've always been going.

Home.

The long way around.

-The Day of the Doctor

I suppose one of the things I learned today is that sometimes you gotta do something you don't like - step out of you comfort zone and look at the past squarly in the eye. Nobody likes stepping out of their comfort zone, but I suppose if we never did that, we would never have been who we are.

So you see, sometimes you have to face things you didn't want to face. It doesn't have to be the murder of 2.47 billion innocent children; it only needs to be something you're terrified of, something that haunts you and never lets go. And then after you face it, after you manage to make it through, you suddenly feel lighter, as if you've been carrying such a terrible burden up until now.

And this is home.

It feels very natural to me to play this tune over and over again after major things happen. It begins very slowly, very quietly, with a hint of longing and a desire to go back to the way everything was, a hint of sadness, almost, but then it becomes so powerful and filled with hope, so very different and ready to face everything that comes up, no matter what it might be. (Would probably be fair to mention it's a part of the theme known as I Am The Doctor, so it probably makes sense.)

Because, you know, today was big. Like, really big. And I was terrified. Not because of the Major General we've had at the office (who does he think he is, bothering me in the middle of important work?), and not because of my new entrance card, and now because of settling in, but because of this tiny little phone call, this tiny little text. The closer the hour was, the more nervous I became. I was literally on the verge of either throwing up or shooting myself. I probably would have done the first if it wasn't for the cute guy at the office, who offered me to go get food and made me laugh nonstop (and has a girlfriend, unfortunately).

But you know, it wasn't that horrible. I was really nervous. And at some point, after staring at actionscript for half a day and everything, we sort of just gave up and started joking around, but I really could still feel my heartbeat, going mad like that. And it was funny, because I was free the whole day, but just when the class started, he called. And it was okay. We talked completely normally. And then... then I thanked him for calling, because the only reason I made contact was my sister, and he was surprised, as if he didn't even think about the possibility I'd (naturally to me) think he wants to erase me altogether. And we talked for a bit, and agreed on some things and disagreed on others, and... it was just what I needed.

And you see, that's home. Because yes, it was a terrifying day and a terrifying thing to do, but eventually, I did it. And I'm feeling a hell of a lot better, even though that was a huge step outta my comfort zone. And even though I like to think it's not that big a deal to me, I suppose I'm so used to changing things where nobody wants that changem that it's actually become a part of my comfort zone. Crazy, isn't it?

And I'm proud of that. Very much. I'm proud of the changes I'm leaving behind me. I'm proud of the fact I've changed things in a way people just can't forget me. I'm proud of how I do things to make myself feel better but they actually effect everybody - in an amazing new way. And I wouldn't have been here, doing those things, if I stayed in my comfort zone all the time.

And it certainly wouldn't have happened without them.

Very much to think about tonight, isn't there? But I'm happy. I really and truly am, and screw the universe. :-)

When you're a kid they tell you it's all, grow up, get a job, get married, get a house, have a kid, and that's it.

But the truth is the world is so much stranger than that.

It's so much darker.

And so much madder.

And so much better.

-Love & Monsters

אני צריכה קצת עזרה.

כל כך הרבה קורה אצלי ב, לא יודעת, 96 שעות האחרונות, ואני כבר לא כל כך בטוחה איך להתמודד עם הכל. זה פשוט... עמוס. בטווח של פחות מ-24 שעות גיליתי ש: (1) יש מצב שאני אצטרך לעבור יחידה (2) אני עוברת יחידה (3) כבר הוחלט לאן אני עוברת (4) סידרו עבורי את כל העניינים המנהלתיים, ואני מניחה שבגלל שזה היה ברביעי-חמישי, עוד לא ממש היה לי זמן לחשוב על הכל.

ואני באמת באמת באמת לא יודעת איך אני מתמודדת עם הכל. היום חייכתי רוב היום ובאמת שהיה לי נחמד (מלבד כל הזבל הזה של טופס טיולים, שבחיי שכבר נמאס לי לעשות אותו), ובשישי היה ממש כיף (משהו בעבודה של אמא), אבל אני מרגישה קצת שכרגע אני פועלת על אוטומט ואין לי ממש מושג אמיתי מה קורה איתי. הייתי רוצה לבוא לדבר איתך בשישי, כי עכשיו אני כבר באמת עובדת, אבל ראיתי שאתה עסוק, אז אני מניחה שאני אדחה את זה לשבוע הבא.

אוקיי, אז מההתחלה. כמו שכתבתי לך בשישי לפני שבועיים (הזמן עובר מהר כשנהנים), קצת קלטתי לאיזו רמה הדרדרתי והתחלתי לתפוס את עצמי. בשישי היה ממש כיף, בשבת קצת נחתי ומיום ראשון כבר התחלתי להביא איתי חומר לבסיס. האמת שהיה ממש כיף. היו אצלנו קורסיסטים נחמדים אז הם דיברו איתי וקשקשנו קצת על ענייני אוניברסיטה ותואר וכו'. היו לי שיחות ארוכות במיוחד עם אחד מהם - ממש חמוד - שנורא הזכיר לי אותנו מבחינת חלק מהדעות שלנו (מלבד זה שהוא כלכלן, מן הסתם). גם ע' ממדור מחשב בא לבקר ודיברנו סתם ככה וזה היה כיף כי אני ממש מחבבת אותו.

אני מתגעגעת אליו ואל הבנים של מדור מחשב.

בכל אופן, ברביעי בצהריים כשהגעתי המפקד שלי דאז אמר לי שיש איזושהי בעיה קצת לא ברורה עם הסיווג האזרחי שלי ושיכול להיות שאני אצטרך לעבור יחידה. קודם כל הייתי מרוצה מזה שהוא אמר לי - בניגוד לאן של לפני שנתיים, שהיתה מתרגזת ובוכה ו"אוף למה זה קורה עכשיו" וכאלה (היית שם) - ואז אמרנו שלפחות ננסה למחרת לסיים את הלומדה שהתחלתי כדי שיהיה לי איזשהו משהו שהוא שלי, למקרה שאני באמת אצטרך לעבור.

בערך שעתיים אחרי זה השלישה שלנו הודיעה לי שאני עוברת בוודאות. היא היתה ממש גועלית, אבל לא משנה. בקיצור, אפילו לא יצא לי להיפרד מאנשים שם (כולל הבנים של מדור מחשב, וזה הקטע שהכי מעצבן אותי, כי אני ממש אוהבת אותם), כי עד שגיליתי את זה כולם כבר הלכו ובכל מקרה לא כל כך ידעתי איך להגיד את זה.

ואתה יודע, דיברתי עם המפקד שלי אחה"צ ועם המק"ס שלי (לשעבר, ואם הייתי יכולה לציין את השם שלה זה היה חוסך הרבה מילים מיותרות), והיא הבטיחה שהם יתעקשו על זה שאני אהיה כותל"ת אבל שגם אני צריכה (fine by me) והכל, וסגרנו שנדבר למחרת. אז בחמישי בבוקר הגעתי לקריה (בחיי שזה הבסיס הכי ג'ובניקי ביקום) וישר שלחו אותי לאיזה ראיון (ולא היה לי מושג מה קורה איתי כי אף אחד לא ממש טרח לעדכן אותי), ובסופו של דבר גיליתי שכבר סגרו לאן אני מגיעה ושהכל כבר סוכם וסודר ואף אחד מהאנשים שדאגו לי לא באמת ידע את זה (צה"ל הזוי, אני יודעת)... בקיצור, היה יום מטורף והזוי ולצערי ארוך יותר משהוא היה אמור להיות (תודות לשלישה הגועלית שם, בניגוד לשליש החמוד שלנו). ואני לא יודעת, מצד אחד אני שמחה שאני כבר לא שם, כי אני יכולה סופסוף להתפתח קצת מבחינה מקצועית והכל, ומן הסתם יותר טוב לי בקריה והכל, אבל מצד שני פתאום הכל משתנה לי ואני לא יודעת מאיפה להתחיל בכלל. כאילו, כן היו שם אנשים שאהבתי (מעט מאוד, אבל עדיין), וזה כן היה נהדר להיות חיילת במשרה חלקית כי יכולתי להתמקד בלימודים שלי (כמה חבל שלא ניצלתי את זה כמו שצריך), וכן התרגשתי לראות איך אני מפתחת משהו כזה מהיסוד ומשנה שם דברים... ואני פשוט לא כל כך יודעת עדיין איך להתמודד עם זה.

ואני יודעת שזה בסדר ושזה לוקח זמן ושאני צריכה להכיר קצת את המקום החדש, אבל אני באמת מרגישה קצת כאילו אני על טייס אוטומטי ואני לא באמת בשלב של ההפנמה כרגע. אני שומעת אותך אומר לי להפסיק לחשוב ופשוט לחיות את זה, להפסיק קצת לנתח כי אני מגזימה ולא יצא מזה שום דבר טוב, לא הפעם לפחות, אבל יש בי חלק שקצת לא מסוגל להפסיק כי אני יודעת שלא באמת עיכלתי את זה. זה לוקח קצת זמן, אני יודעת, אבל עדיין...

ואתה יודע, זה קטעים הזויים. זה דברים שקורים רק לי, שאנשים בדרגים הגבוהים מעורבים בשיחות עד אמצע הלילה כדי למצוא לי מקום טוב, ושאני נתקלת במפקד בסמ"ח ואנחנו מדברים כי הוא מזהה אותי אחרי כל הבלגן שעשיתי בקורס... ואני מניחה שפשוט עדיין לא הפנמתי את כל מה שאני יכולה לעשות, אתה יודע? קצת כתבתי את זה בצורה אוטומטית, אבל פתאום אני מבינה עכשיו שאולי בגלל זה כל הסיפור הזה מוזר לי. כי אני שכמעט הגיעה לשיחה עם מפקד בסמ"ח כי היה לה ולחברות שלה רע בקורס ואני שביקשה מהמק"ס שלי לשעבר להגיע למקום שבו היא מוצבת כדי שהיא תשנה דברים כי היא רצתה לעשות את התפקיד שלה ואני שמשנה לאנשים סדרי עולם והכל... זה נראה לי מוזר, למרות שאני מכירה את עצמי, כי תמיד חשבתי שבמערכת כמו צה"ל אני לא באמת יכולה לעשות דברים כאלה. וזה גם זה שעברתי למקום חדש מהר כל כך ובאמת לא יצא לי להיפרד מאנשים שם שאני אוהבת (וזה לא קל, והיום אני כבר רואה את זה), וזה גם זה, ופתאום... פתאום אני מרגישה כאילו כל היקום משתנה סביבי למרות שבתכלס אני אותה אן ומה שהשתנה זה רק היחידה שלי.

ואני צוחקת ואומרת ש"אם כבר יש חברים אז לפחות שיהיו במקומות הנכונים" והכל, אבל אני חושבת שזה באמת מוזר לי. והיום נקלטתי ביחידה החדשה (פחות או יותר) והייתי עם אנשים שהיה לי ממש כיף איתם... ואני לא יודעת, זה כאילו שפתאום הכל משונה כזה כי אני לא מרגישה שזאת אני. אתה יודע למה אני מתכוונת?

ברור שאתה יודע, גם אמרת לי להתרגל לזה לפני שנה ומשהו.

מה אני עושה עם עצמי, תגיד לי? איך אני פשוט "מפנימה את זה"?

מקווה מאוד שיצא לי להגיע אלייך שבוע הבא כי אני קצת משתגעת פה,

אן.

מעטות הפעמים בהן אני מוצאת עצמי ללא מילים. כבר אמרתי לך את זה, יותר מפעם אחת. ובכל זאת, מרבית הפעמים שבהן זה קורה קשורות, מסתבר, בך ובאחיך. אני מניחה שאחרי התובנה שהיתה לי אתמול (ושתישאר, חוששתני, רק במחברת שלי של משחקי הכס, כמו כמה מכתבים אחרים שמצוינים פה), זה לא כל כך מפתיע.

היו לי לא מעט קשיים בשבוע האחרון, ברמה שכמעט עצרתי אתמול בביה"ס כדי לדבר איתך בדרך חזרה מהבסיס (מה שהיה מאוד מוקדם כי מסתבר שאני לא היחידה שהגיעה לאיזושהי נקודת שבירה). אני יודעת חלקית ממה הם נבעו, ואני לא אדבר על זה כאן, אבל אני כן רוצה להבהיר שהכל התעצם מעצם העובדה שכל כך רע לי במקום שבו אני נמצאת. זה כבר לא רק מהבחינה המקצועית - זה מהבחינה האישית. לא טוב לי שם. אני לא אוהבת את האנשים, ובוא נודה בזה - הם גם לא ממש אוהבים אותי. המפקד שלי... לא באמת ראוי להיות מפקד, פשוט כי הוא לא מבין מה זה מפקד טוב ואיך לעבוד עם אנשים. אבל יש הרבה כאלה בצה"ל, אני יודעת.

אתה מבין, זאת אותה הבעיה שוב. ולא אכפת לי - אני גאה בזה שקראתי למק"ס (לשעבר) שלי וביקשתי ממנה עזרה, ואני גאה בזה שאני מארגנת שם הפיכות. מן הסתם האנשים שנמצאים שם כרגע לא מרוצים מזה - ובמיוחד המפקד שלי, שמרגיש צורך אובססיבי להוכיח ש"הוא הבוס". אתה מכיר אותי, זה לא מזיז לי בשיט, אבל... גברים + הצורה הקבועה של סג"מת נפוצה... לא נגמר טוב. אני בטוחה שאתה יודע את זה. אבל בקיצור, מפה לשם הם לא מחבבים אותי, וזה הגיע לרמה שאני יושבת חצי שעה ובוכה ואף אחד אפילו לא שואל אם אני בסדר.

אז לא טוב לי שם.

ואז השבוע האחרון היה סיוטי כבר ברמה אחרת, ואתמול עם התובנה שלי והכל פתאום הבנתי כמה נמוך באמת נתתי למקום הזה ולאנשים האלה לדרדר אותי.

ואולי בשביל זה הייתי צריכה את זה - בדיוק כמו שהדיכאון אחרי ההיפומאניה גרם לי להבין לאיזה מצב מסוכן הגעתי. כי כשאתה שם אתה לא רואה את זה. אבל כשמשהו משתנה, הכל פתאום נהיה ברור יותר ואתה מבין באיזה מצב באמת היית. (ההיפומאניה היתה נהדרת, אבל היא תמיד תסתיים בדיכאון, וזאת הסיבה היחידה שאני לא רוצה לחוות את זה שוב.)

ואתה יודע... האמת שאם נעזוב רגע את המשרד ואת צה"ל והשטות הזאת, אין סיבה שלא יהיה לי טוב. אני לומדת שני קורסים שאני ממש נהנית מהם - אישיות (אהבת חיי) ופילוסופיה של הנפש (גם זאת; יש לי יותר מדי אהבות) - וקורס שאני לא כל כך נהנית ממנו, אבל זה סטטיסטיכס, אז זה חובה (וזה מוביל לשיטות מחקר! אני אוהבת את שיטות). חידשתי קשר עם שתי ידידות מביה"ס, יצרתי קשר בעולם החיצוני עם מישהו מהטוויטר שאני ממש מחבבת, גיליתי שהקבוצה שלי של אישיות מלאה בגיקים וחידשתי קשר עם ידידה מתקופת מבוא (וואו, איזה עתיק זה נראה). אני טסה לשיקגו בקיץ וחברה טובה שלי מגיעה לישראל לשבועיים, ואני פוגשת את כל הבנות של הקורס ביולי (שלב = חזרה לבסמ"ח לשבוע). חזרתי לצייר(!!!) ולכתוב קטעים מקוריים... טוב לי. אז אני לא יודעת למה הייתי בכזה דיכאון בזמן האחרון, אבל אולי בשביל זה הייתי צריכה את השבוע האחרון - כדי להראות לי שצדקת, ואני באמת דרמטית יתר על המידה.

והיה ממש כיף היום. Free comic book day והכל, אז למרות שאני לא בנאדם של קומיקס (אני: "I'm not a comic person" אחד הגיקים שדיברנו איתם: "אז איזה type of person את?" אני: "לא יודעת" הוא: "personality crisis?" אני: "התחדשתי אתמול בלילה, אז אני פשוט עוד לא יודעת" *צוחקים*) הלכתי לפגוש את הידיד מהטוויטר והיה ממש כיף. אפילו יצאתי עם קצת דברים של דוקטור הו וספרים (דרקוני להבת קיץ, שבצורה משעשעת דווקא היה הראשון שקראתי מהרומח, ובת בולין האחרת - איזה כיף שהיו לי שוברים לצומת מהעבודה של אמא). הדבר החשוב באמת אבל היה המפגש החברתי - בדיוק כמו אתמול בערב.

וזה היה כזה הזוי. אני נכנסת לשיעור עם חולצה של דוקטור הו והתיק שלי של מרלין (אתה זוכר את מרלין? שאלת אותי בזמנו על מה זה, ביום ההוא בכיתה י', כשנפגשנו וגיליתי שגם אתה גיק שפשוט לא רואים עליו *אהמהמורההחתיךשלי7אהמ*), ומישהי אמרה שהיא אוהבת את התיק שלי, והתחלנו לדבר קצת, ומפה לשם מצאתי את עצמי באמצע תשומת הלב כשאני מדברת איתה על מרלין, עם מישהי אחרת על דוקטור הו, עם עוד מישהו על ששאוש"ק לעומת משחקי הכס (וגם עם הראשונה), ועם התוכניתן שסיפרתי לך עליו גם קצת על דוקטור הו. ואז המנחה שלי נכנס והיה שיעור מצחיק ומדהים ומעניין כל כך, במיוחד אחרי התובנות שלי. וזה פשוט... זה היה מושלם.

אז אולי הבעיה נובעת גם מזה שאני עייפה כבר איזה חודשיים וזה משפיע על מצב הרוח שלי, אבל אני לא אתן לזה להשפיע עליי יותר - גם אם זה אומר שאני אצטרך קפה ביום. MIG לימד אותי אז לא לשתות יותר מאחד ביום - אבל שאם באמת צריכים את זה, זה בסדר. והוא צודק (כרגיל). ולמרות כל הסיפור עם יום הזיכרון והילד ההוא מהכיתה שלך (שבאמת חבל לי שזה נגמר כמו שזה נגמר, אבל אם הוא חזר לנושאים ההם אז יכול להיות שהוא לא למד מזה כלום ולא היה סיכוי שיקרה משהו, עם כמה שחשבתי שזה יכול להיות כיף), אני לא אמשיך לחייך. אתה יודע למה? כי זאת לא אשמתי. אתה אמרת לי את זה, זוכר?

ואתה צודק. זה קורה וזה קרה וזה כנראה יקרה עוד, כי boys are boys are boys, ואני חושבת שלזה התכוונת אז כשאמרת את המשפט (המנוסח בצורה אומללה כל כך) ההוא.

אבל מה שחשוב זה שאני לא נותנת לדברים הקטנים (Humans...) להשפיע עליי שוב. או כמו שאמר הדוקטור, זה שיש לי מאפיינים פיזיולוגיים משותפים עם זנים נחותים לא הופך אותי לדוד של קוף, נכון? (-;

בקיצור... תודה.

שיהיה סופ"ש נהדר (ותנסה לא להשתגע מהחום יותר מדי),

אן.

נ"ב: מה אתה קונה לל' ליומולדת? שאלה דבילית, אבל אני סתם סקרנית.