 כינוי:
The Oncoming Storm גיל: 29 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2024
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
למה אנשים כל כך מתקשים להבין את המשמעות של המשפט "אל תתעסקו איתי"?
טוב, אם הם לא לומדים בדרך הקלה - זה יהיה בדרך הקשה. לא אכפת לי ללכלך את הידיים. אני יודעת גם להיות פוליטיקאית.
| |
The Imitation Game is the Real Life
Watching The Imitation Game was like watching my own life.
Yes, of course, these aren't the fourties, and I'm nowhere near the place Alan was, but in so many ways, it was like watching my bloody life playing in front of me. All that would have happened had things been different. All that could have happened and all that might just happen.
Very few actors manage to make me cry. It's hard to touch my heart usually, simply because one usually needs to get to my brain first, and most people can't and never would be able to. He's always said that we're looking for people like us, and I guess the same way, we look for things that reach out to the deepest parts of our soul. Some pepole only need a physical sight; others an emotional. For emotionally-stupid-and-analytically-geniuses like me, you need to go through the brain first.
I know it might sound like I'm analysing that brain-wise, just was always, but the truth is I'm still too much shocked to be able to even begin to understand what I'm feeling right now. All I know is the tears in my eyes and the words I'm typing.
And Benedict... I don't know why, but Ben is one of those few who manage to make me tear up. Something about the eyes, maybe, which show just how vulnerable his character is. I've loved Sherlock exactly for that, because he reminded me of me. So screwed up and compicated, so cold emotionally, except for John, on the one hand, and so brilliant on the other. Somewhat of a radical version of the original Holmes, but I guess that's exactly what I loved about him, or that picture of Benedict as Sherlock wouldn't have kept hunting me for long enough to make me keep watching and get hooked.
And Alan... in so many ways, he's the exact same thing. So smart and yet barely has any social abilities whatsoever. Does things for the puzzles; not for the people. Only he isn't quite the same, is he. He hadn't chosen to be that person. He hadn't decided to be an outcast, to be different, to keep away from society. He hadn't just gotten up one day and said, "Okay, mankind is unbelievably stupid and I see no reason for having any interaction with them." A man like that would never have become a professor in college. A man like that finds his own little place and disappears. A man like that doeosn't choose to try and win the war, but leaves once he'd solved the puzzle.
And if I ever had a doubt about how screwed up human beings are, about how twisted their little minds are, about how they're always so busy focusing on their own little lives and their own little worlds; if I ever thought that maybe, just maybe, the way humans are willing to do everything to protect themselves is a cute, childlike trait, then I take that back. Because I've been there. Oh, yes I have. For years. I've seen how much humans are willing to destory to make themselves happy. How did Alan say that? "Do you know why people like violence? Because it feels good."
So yes, I'm not Alan Turing. But I know exactly how he feels. Never being accepted for who you are. Always having people trying to change you, in whatever way they can. Losing the person you love more than anything. Trying to find a way back to some sort of sanity, back to being who and what you are and being able to enjoy that. Having to lie to everyone on daily basis. Having to handle the company of idiots at all times. Not being able to do the one thing you want to do more than anything else. So maybe back then it was being gay and being forced to take medical treatment, which might just be the most twisted thing in the world, and not just being alone and abused and possibly autistic and not fitting anywhere, but human beings haven't changed much since. That freedom they value and praise so much is nothing more than an act. And chances are, if Alan Turing was alive today, he'd have still committed suicide - just probably not for the exact same reasons.
And I understand him. God, how much I understand him. And since the very second he started crying there, in front of 'Christopher', I couldn't stop crying or talk to anyone else. Honestly, I'd have given up a lot to be able to be there.
"Don't make people into heroes, John. Heores don't exist, and if they did, I wouldn't be one of them."
Undoubtedly, Ben and the rest did an amazing job there. Totally deserving these 8 Oscar noms, simply for that. And that's all I can say right now.
| |
היי אתה.
חזרתי לקרוא את הרומח.
אני יודעת, דיברנו עליו ממש בקטנה פעם, אבל זאת היתה אחת הסדרות הרציניות הראשונות שקראתי, אחת מסדרות הפנטזיה הראשונות שלי, ואולי הכי חשוב - אחת הסדרות הראשונות שבאמת השפיעה עליי. היא היתה האהובה עליי, ולמרות שסדרות מסוימות הכירו לי את האנשים שהכי יקרים לי בכל העולם, היא תמיד תישאר האהובה - או לפחות אחת מהן. אתה מכיר את הרומח; אני לא צריכה לספר לך על הקסם שלה.
בכל אופן, באחד מהירידים של שבוע הספר קניתי את הטרילוגיה (בשבוע הספר האחרון גם קניתי את הרשומות האבודות - אין לך מושג איזה סיוט זה היה למצוא את מעמקי הגמדים בספרייה בפעם הראשונה), ואיכשהו יצא שלמרות שקראתי את הסדרה הזאת כבר מיליון פעם, בעותקים שלי עוד לא יצא לי לגעת אפילו פעם אחת. בסופ״ש עשיתי קצת סדר ומצאתי איזשהו קטע לא גמור על רייסט, ומפה לשם התחשק לי להתחיל לקרוא אותה שוב.
אתה מכיר אותי, אני לא באמת מסוגלת להגיד לא.
ומפה לשם, מצאתי את עצמי באיזשהו שוק היום.
זוכר שדיברנו על הרוע וציטטת איזשהו משפט של רייסט? אז כנראה הייתי צריכה להזכיר את זה אז (אני מניחה שלא תופתע), אבל רייסט תמיד היה אחד הדמויות האהובות עליי. הוא וסער. תמיד הרגשתי כל כך קרובה לרייסטלין, כל כך מבינה, וזה התחזק במיוחד אחרי שקראתי את הספר של וייס עליו (נו, ברח לי השם). וסער... סער תמיד היה מי שרציתי להיות. קסם לי הרעיון הזה של האבירים, אסט סולארוס אות׳ מיתאס, וכל זה. כל זה, מן הסתם, היה הרבה לפני שהתפרקתי והפכתי לבנאדם שאתה מצאת וטיפחת ותיקנת חתיכה אחרי חתיכה. מאז, כאמור, לא ממש יצא לי לגעת בסדרות האלה.
ואני יודעת... אני יודעת שאתה תגיד שאני פוגעת בעצמי בכוונה, ואולי זה נכון, אולי אני באמת חושבת יותר מדי כי האומללות הזאת מרגיש לי טבעית למרות שכבר למדתי לשנוא אותה (דני פינק אמר ש״שנאה הוא רגש חזק מדי בשביל לבזבז על מישהו שלא אוהבים.״ מה אתה אומר? למה זה הופך אותי?), אבל אולי זה בגלל שאני עייפה, אבל באמת שאני כבר לא מצליחה לעצור את עצמי. ברור שכילדה, מתבגרת בתחילת תהליך ההתבגרות והמעט שבא אחרי זה ראיתי את הכל בצורה קצת חד מימדית ונמשכתי, בצורה טבעית, לסער האביר המדהים, וברור שהחיים לא באמת נראים ככה, אבל תגיד לי דבר אחד: אם ניסיתי כל כך להגיע לרורק ולא לוינאנד, אם ניסיתי להתנתק מהפוליטיקה ולהיות יותר כמוך, אם הייתי מוכנה לתת כל כך הרבה בשביל להדריך ולהגיב עם אנשים ובאמת להיות הבנאדם שאני גאה להפוך אליו... איך זה יכול להיות שפתאום אני מרגישה כמו רייסט שוב, מנותקת ורחוקה, מבינה בני אדם ובזה לשטויות שלהם, ולא פחות חשוב, מוכנה להגיד כמעט הכל בשביל להשיג את המטרה שלי?
איפה אני, תגיד לי?
גאד, הלוואי שיכולתי לדבר איתך.
אן
איזה מוזר זה להקליד ולפרסם מכתב אלייך פתאום. כל הקורס אני כבר עושה את זה ביד כי אין לי זמן. הזוי משהו, אה?
| |
מרגיש כאילו זאת הפעם הראשונה שאני בבית מזה חודש
השבועות האלה היו יותר מטורפים משאני יכולה בכלל להסביר.
אני עדיין לא מאמינה שעבר כמעט חודש מאז הפעם הראשונה שעדכנתי כאן כמו שצריך. אם להיות מדויקת יותר, עבר יותר מחודש מאז הפעם האחרונה שבה היו לי חיים. אבל בהתחשב בעובדה שאני עדיין בקורס הארור הזה, אני לא חושבת שזאת איזושהי הפתעה.
זה באמת היה חודש מטורף. כמויות של מבחנים, כמויות של שיעורים, סגירת שבת אחת (שהיתה סיוטית עקב הבנות שאיתן סגרתי, כולל מהקורס שלי), המון המון המון תרגולים ותרגילים, טריליון שעות מול מחשב, ארוחות צהריים מדהימות בבסיס, שעות עם אנשים נחמדים שאני אוהבת, שעות עם אנשים שאני פחות אוהבת, בלגן, כעס, פגישה עם הרמ"ד, סיור יחידות, אינסוף עבודות, כמה אכזבות ועוד הרבה החלטות, תקוות ותובנות.
מן הסתם אני לא ממש יכולה להגיד יותר מדי על מה שקורה מבחינה מקצועית. היו דברים כיפיים (רובם נקראים תרגולים), היו דברים קצת פחות כיפיים (רובם נקראים שיעורים). נזכרתי כמה אני שונאת את התוכנות של אדובי (CS4 וחברותיה), אבל למרבה המזל בבית יש לי את ה-CC אז אני גם יודעת שאני אוהבת את הדברים האלה. היו לי כמה ויכוחים מקצועיים רציניים, אבל אני מניחה שהכל נבע מהסכסוך הזה שהיה לנו עם הסגל. אני מאוד אוהבת את התחום ההדרכתי, ככה שהמקצוע עצמו באמת מתאים לי.
היו לי לא מעט בעיות מול הסגל בחודש ומשהו האלה. אם אלה היכולות שלי, אם אלה בעיות, אם זה הכל. היו לנו כמה חיכוכים, למרות שכנראה רובם נבעו מקצרים בתקשורת. מה שכן, החיכוכים היו מול כל הבנות - ועד סוף החודש הראשון רובנו כבר הרגשנו מתוסכלות וכועסות. היתה לנו שיחה עם ראש המדור שבה עלו לא מעט מהדברים האלה. כמעט שקבעו לי פגישה עם מפקד בסמ"ח אחרי שהגשתי תלונה; בסופו של דבר קיבלתי את הפגישה עם ראש המדור שרציתי מלכתחילה, ומאז יש שינוי מדהים לטובה. זה כנראה הדבר שאני הכי גאה בו מהחודש האחרון.
מבחינת הבנות התחלתי איזשהו סינון סופי. השבת שסגרנו לימדה אותי המון עליהן - מחלק מהן התרחקתי כבר אז. כל עניין השיבוצים שעולה עכשיו וסתם האווירה הכללית קצת מראים לי את הפנים האמיתיות של האנשים. מר ג' צדק שוב - אני עדיין מצפה ליותר מדי, וזה עדיין קצת כואב לי. יצא לי לדבר על זה קצת עם אנשים, ואין ספק ששולחן הוא שולחן - ואי אפשר לשנות אותו בצורה קיצונית מדי. בכל אופן, יש כמה בנות שאני עדיין מחבבת ויש לי אנשים שאני אוהבת שמקיפים אותי.
גם עם מר ג' ו-MIG קרה לא מעט, אבל אני עדיין לא רוצה לגעת בזה בפורום הזה.
מעבר לזה... אני לא ממש יודעת מה עוד להגיד כרגע, בהתחשב בעובדה שזה רוב מה שקורה איתי. קרה עוד לא מעט, אבל נראה לי שזה יצטרך לחכות לזמן שבו אני אהיה קצת עירנית יותר.
בכל אופן, טוב להתחיל את השנה בבית.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
