אני אמורה לעשות משהו פרודוקטיבי עם עצמי לשם שינוי, אבל עד שהכדורים יתחילו להשפיע ואני ארגיש טיפה יותר טוב (אני שונאת להיות חולה, אין לך מושג אפילו כמה), חשבתי שאני קצת אחשוב איתך כמו שצריך לשם שינוי, בניגוד לכל המכתבים האחרונים שלי שהיו כאלה קצרצרים וממוקדים בנושאים ספציפיים.

יום חמישי היה לנו שיעור אחרון באישיות. זה היה לי קצת עצוב, אבל נראה לי שעיקר הקושי נבע מכל היום המטורף הזה שעבר עליי. קיבלתי פרויקט משלי (סופסוף!), הייתי חולה, מצאתי את עצמי נאבקת באנשים - כמעט פיזית(!) ואני עדיין שוקלת אם להגיש תלונה על זה, הרגשתי שהרסתי לעצמי את אחת ממערכות היחסים היציבות היחידות שאכפת לי מהן, התאכזבתי מאנשים אחרים שחיבבתי (לא בהכרח בצדק) והייתי צריכה להתמודד עם כל הקטע הזה שאתה יוצא לחופש עכשיו ושעברה שנה שלמה מאז שהיית שלנו. אני לא בטוחה מה היה הכי קשה מכל הדברים האלה.

אני רואה אותך מולי, מסתכל עליי ברוגע ואומר לי לנשום עמוק ולהתחיל מההתחלה. אז אני אתחיל מההתחלה - תחילת השבוע, אני חושבת. המפקדת שלי לא היתה חלק מהשבוע והמשרד היה ריק בערך באותו הזמן, ככה שבשני-שלישי וקצת בראשון היה לי זמן לעבוד כמו שצריך. בראשון זה היה סטטיסטיקה, בשני-שלישי אישיות (אין לי כוח לסטטיסטיכס כבר!). בראשון קצת הצקתי לתלתיסט כדי שילמד אותי לעשות משהו מגניב שהוא עשה והוא הציק לי בחזרה וזה היה נורא מצחיק, ואז בשני ניצלתי את ההזדמנות גם כדי להסתכל קצת על המבנה של דברים שהוא עשה, מה שלימד אותי קצת על שיטת העבודה. הסקתי כמה מסקנות ושלחתי לו שאלה קצת יותר ספציפית מ"איך עשית את ___? O:".

אחרי זה היינו אצל אתה-יודע-מי, ובדרך עברנו בחנות גיטרות מדהימה כזאת (*_*). ברור שהייתי חייבת להיכנס וברור ששלחתי תמונה לאחותי, אבל אני יודעת שגם הוא מנגן (והתאהב בחשמלית שלי. אף פעם לא יצא לי להראות לך אותה, נכון? אפילו שלמדתי את Californication בשבילך.) אז שלחתי גם לו את אותה התמונה... והוא קרא אותה אתמול וזה קצת הורס את הפואנטה של הסיפור שלי. אבל לא משנה, בקיצור, הוא לא קרא אותה, ולמרות שאני רגילה שהוא קורא ועונה אחרי יומיים (קשה, החיים האמיתיים. גם אתה ו-MIG הייתם עושים לי את זה; גם ה-BFF ואני... הקיצר, קורה לכולם), זה התחיל קצת להלחיץ אותי שהגזמתי. שקט, אני יודעת שאני מגזימה! (כן, כאילו שאי פעם הצלחתי להשתיק אותך.)

ואתה יודע, זה היה פשוט... מפחיד. כי אני לא מאלה שיוצרים קשרים כל יומיים והכל. ונכון שאני מרגישה בבית במקום החדש ושיש לי חברים שם ושאנחנו הולכות להציק לאנשים במשרדים אחרים כל היום, אבל זה עדיין בדרך כלל ברמה הבסיסית. אני לא רואה את עצמי יוצאת לאנשהו עם רובם מעבר לארוחת צהריים בעזריאלי או משהו. ומעט האנשים שאני כן מתחברת אליהם באמת... הם יקרים לי. וזה נורא הלחיץ אותי שעשיתי משהו לא בסדר שכמעט שהתנצלתי (אבל עצרתי את עצמי כי באיזשהו שלב MIG אמר לי להפסיק לעשות את זה. וזה גרם לי לבכות שהוא אמר את זה, אבל הוא צדק). וביום חמישי זה משום מה היה אפילו עוד יותר קשה.

ואז כל היום היו אצלנו אנשים במשרד. אם זה היה מקום גדול אז ניחא, אבל זה משרד די קטן וגם ככה כשיש בו יותר מחמישה אנשים (בערך כולנו) הוא מתחיל להרגיש עמוס, אז כשעוד אנשים באים זה נהיה סיוט. ואז הם מדברים חזק כי לא שומעים אף אחד וכולם עוד יותר מגבירים את הטונים ואני עם כאב הראש שלי (Being sick sucks) כמעט יצאתי מדעתי שם. מה שכן, בצהריים ראינו האוס והיינו לגמרי לבד, אז זה היה ממש כיף. ואז קיבלתי את הפרויקט שלי, אז SK (אני מכירה לך אנשים חדשים מהמשרד שלי עכשיו) ישבה איתי לעזור לי להבין מאיפה מתחילים פה והכל, כי שיטת העבודה שונה בכל מקום. אני טיפה מאוכזבת שלא יוצא לי לעשות את החשיבה לבד - אבל זה הראשון אז נראה מה יהיה בהמשך. (אני מחבבת אותה אבל! לא חיבבתי אותה בהתחלה, אבל זה כי עשיתי את הטעות של להקשיב לאחרים שוב.)

כולם יצאו די מאוחר באותו היום, אז בגדול אני נשארתי אחרונה קצת אחרי חמש (שזה מתי שאנחנו אמורים לצאת, אבל שקט). ואז מישהי באה ורצתה לעשות משהו באחד המחשבים, ואמרתי לה שלא כי אני יוצאת עוד מעט אז היא קראה לאיזו מופרעת שניסתה לפתוח את הדלת בכוח ולהפריע לי לנעול אותה כדי להיכנס בכוח למשרד ולמפקדת שלה שהתקשרה לצעוק עליי (מי שם עליה? כולה סג"מית). וזה היה ממש מעצבן. כמובן שדיווחתי למפקדת שלי (שד"א, כשאמרתי לה שהן כל הזמן באות יום לפני זה היא אמרה שנעיף אותן ושהיא תצעק על מי שאחראי לזה כי זה לא לעניין) והכל, אבל זה ממש הרגיז אותי. הקטע המעצבן זה שעוד התכוונתי להישאר עוד קצת במשרד כי גם ככה היה לי שיעור בקמפוס רמת אביב אחרי זה אז לא היה טעם שאני אחזור הביתה, וזה סתם הכריח אותי לצאת מוקדם ולפספס את האוטובוס.

הגעתי לאוניברסיטה, ישבתי בספרייה, עבדתי קצת (סטטיסטיכס), ראיתי קצת לומדות שהם עשו (יש לי עתיד די מובטח, הייתי אומרת, אבל זה סיפור ארוך), והלכתי לשיעור. ואז ידידה הגיעה אחרי שהיא לא ענתה לנו כל השבוע בנוגע לשאלה האם אנחנו נפגשים ללמוד, והידיד השני הגיע עם איזו חברה מהבסיס שגם לומדת את זה, מה שממש גרם לי להרגיש לבד. זה קצת כמו שע' אז הביא מישהי שתעזור לו ונפגעתי מזה; זה מטופש, אני יודעת, אבל איך שהוא כל פעם שאני חושבת שאני מוצאת אנשים שאולי יותר קרובים אליי ומגלה שזה לא לגמרי נכון זה פוגע בי מחדש. אני מניחה שאולי זה גם בגלל שממש חיבבתי אותו וחשבתי שזה יכול היה להמשיך לכיוון קצת אחר מ-just friends.

ואתה יודע, אני מנסה קצת לחשוב על כל מיני דברים כיפיים, כמו שיקגו באוגוסט, לונדון בנובמבר (עם חברה, ל-Doctor Who Festival - תקנא, יקירי), Bon Jovi באוקטובר ולונדון בינואר (לראות הצגות של שייקספיר, כי אני כזאת מגניבה), אבל לפעמים כל השטויות הקטנות האלה שהן כל כך אני ואני עדיין שונאת חוזרות, אתה יודע? העובדה שהחבר הכי טוב שלי מתגייס ביולי ואני *ככה* מלרוץ לשלישות שלנו לבקש שיוציאו לי את הפרטים לאן ולאיזה תפקיד כי הוא בעצמו לא יודע, וזה שאני ממש מתגעגעת אלייך, וזה שלא פגשתי את כותבת לך כבר מלא זמן למרות שתיכננו, והתלתיסט, ול' (שאולי בכל זאת תגיע(?!)) וכל הדברים האלה... וזה כאילו התפרץ ביום חמישי עם כל הבלגן שהיה.

ואתה יודע, טוב לי, אני נהנית, אבל עדיין... ("אני מבין", אני שומעת אותך אומר לי)

כן רציתי לספר לך שמישהי פרסמה הבוקר איזו תמונה של התאמה של סוגי אישיות (בהתבסס על השמונה של יונג, אם אתה זוכר - הוסיפו עוד מימד אז יש 16) לעבודות ובצורה משעשעת יצא שאני אמורה להיות פסיכולוגית. רואה? לא, אבל ברצינות שניה, עשיתי את המבחן שוב ויצא לי אותו סוג אישיות (INFJ), מה שאומר שאני סופסוף יציבה מבחינת האישיות שאני מפתחת. וחדשות אפילו יותר טובות? ירדתי טיפה במדד של המופנמות (שזה טוב, כי אתה זוכר איך הייתי פעם), ועליתי במדדים של האסרטיביות, הרגשות (טיפה) והאינטואיציה. אתה רואה - אני מפנימה את מה שאתה מלמד אותי.

ובאמת שבגדול הכל בסדר, פשוט... אתה יודע איך זה. תחפש על הטייפ הזה של האישיות - אני יודעת שגם אתה כזה רק מלהכיר אותך (ומהעובדה שאתה התאום שלי, אבל זה משהו אחר).

אל תשכח שאני אוהבת אותך.

ואני עוד אחזור להציק לך.

תהיה בטוח בזה.

אן.

מעטות הפעמים בהן אני מוצאת עצמי ללא מילים. כבר אמרתי לך את זה, יותר מפעם אחת. ובכל זאת, מרבית הפעמים שבהן זה קורה קשורות, מסתבר, בך ובאחיך. אני מניחה שאחרי התובנה שהיתה לי אתמול (ושתישאר, חוששתני, רק במחברת שלי של משחקי הכס, כמו כמה מכתבים אחרים שמצוינים פה), זה לא כל כך מפתיע.

היו לי לא מעט קשיים בשבוע האחרון, ברמה שכמעט עצרתי אתמול בביה"ס כדי לדבר איתך בדרך חזרה מהבסיס (מה שהיה מאוד מוקדם כי מסתבר שאני לא היחידה שהגיעה לאיזושהי נקודת שבירה). אני יודעת חלקית ממה הם נבעו, ואני לא אדבר על זה כאן, אבל אני כן רוצה להבהיר שהכל התעצם מעצם העובדה שכל כך רע לי במקום שבו אני נמצאת. זה כבר לא רק מהבחינה המקצועית - זה מהבחינה האישית. לא טוב לי שם. אני לא אוהבת את האנשים, ובוא נודה בזה - הם גם לא ממש אוהבים אותי. המפקד שלי... לא באמת ראוי להיות מפקד, פשוט כי הוא לא מבין מה זה מפקד טוב ואיך לעבוד עם אנשים. אבל יש הרבה כאלה בצה"ל, אני יודעת.

אתה מבין, זאת אותה הבעיה שוב. ולא אכפת לי - אני גאה בזה שקראתי למק"ס (לשעבר) שלי וביקשתי ממנה עזרה, ואני גאה בזה שאני מארגנת שם הפיכות. מן הסתם האנשים שנמצאים שם כרגע לא מרוצים מזה - ובמיוחד המפקד שלי, שמרגיש צורך אובססיבי להוכיח ש"הוא הבוס". אתה מכיר אותי, זה לא מזיז לי בשיט, אבל... גברים + הצורה הקבועה של סג"מת נפוצה... לא נגמר טוב. אני בטוחה שאתה יודע את זה. אבל בקיצור, מפה לשם הם לא מחבבים אותי, וזה הגיע לרמה שאני יושבת חצי שעה ובוכה ואף אחד אפילו לא שואל אם אני בסדר.

אז לא טוב לי שם.

ואז השבוע האחרון היה סיוטי כבר ברמה אחרת, ואתמול עם התובנה שלי והכל פתאום הבנתי כמה נמוך באמת נתתי למקום הזה ולאנשים האלה לדרדר אותי.

ואולי בשביל זה הייתי צריכה את זה - בדיוק כמו שהדיכאון אחרי ההיפומאניה גרם לי להבין לאיזה מצב מסוכן הגעתי. כי כשאתה שם אתה לא רואה את זה. אבל כשמשהו משתנה, הכל פתאום נהיה ברור יותר ואתה מבין באיזה מצב באמת היית. (ההיפומאניה היתה נהדרת, אבל היא תמיד תסתיים בדיכאון, וזאת הסיבה היחידה שאני לא רוצה לחוות את זה שוב.)

ואתה יודע... האמת שאם נעזוב רגע את המשרד ואת צה"ל והשטות הזאת, אין סיבה שלא יהיה לי טוב. אני לומדת שני קורסים שאני ממש נהנית מהם - אישיות (אהבת חיי) ופילוסופיה של הנפש (גם זאת; יש לי יותר מדי אהבות) - וקורס שאני לא כל כך נהנית ממנו, אבל זה סטטיסטיכס, אז זה חובה (וזה מוביל לשיטות מחקר! אני אוהבת את שיטות). חידשתי קשר עם שתי ידידות מביה"ס, יצרתי קשר בעולם החיצוני עם מישהו מהטוויטר שאני ממש מחבבת, גיליתי שהקבוצה שלי של אישיות מלאה בגיקים וחידשתי קשר עם ידידה מתקופת מבוא (וואו, איזה עתיק זה נראה). אני טסה לשיקגו בקיץ וחברה טובה שלי מגיעה לישראל לשבועיים, ואני פוגשת את כל הבנות של הקורס ביולי (שלב = חזרה לבסמ"ח לשבוע). חזרתי לצייר(!!!) ולכתוב קטעים מקוריים... טוב לי. אז אני לא יודעת למה הייתי בכזה דיכאון בזמן האחרון, אבל אולי בשביל זה הייתי צריכה את השבוע האחרון - כדי להראות לי שצדקת, ואני באמת דרמטית יתר על המידה.

והיה ממש כיף היום. Free comic book day והכל, אז למרות שאני לא בנאדם של קומיקס (אני: "I'm not a comic person" אחד הגיקים שדיברנו איתם: "אז איזה type of person את?" אני: "לא יודעת" הוא: "personality crisis?" אני: "התחדשתי אתמול בלילה, אז אני פשוט עוד לא יודעת" *צוחקים*) הלכתי לפגוש את הידיד מהטוויטר והיה ממש כיף. אפילו יצאתי עם קצת דברים של דוקטור הו וספרים (דרקוני להבת קיץ, שבצורה משעשעת דווקא היה הראשון שקראתי מהרומח, ובת בולין האחרת - איזה כיף שהיו לי שוברים לצומת מהעבודה של אמא). הדבר החשוב באמת אבל היה המפגש החברתי - בדיוק כמו אתמול בערב.

וזה היה כזה הזוי. אני נכנסת לשיעור עם חולצה של דוקטור הו והתיק שלי של מרלין (אתה זוכר את מרלין? שאלת אותי בזמנו על מה זה, ביום ההוא בכיתה י', כשנפגשנו וגיליתי שגם אתה גיק שפשוט לא רואים עליו *אהמהמורההחתיךשלי7אהמ*), ומישהי אמרה שהיא אוהבת את התיק שלי, והתחלנו לדבר קצת, ומפה לשם מצאתי את עצמי באמצע תשומת הלב כשאני מדברת איתה על מרלין, עם מישהי אחרת על דוקטור הו, עם עוד מישהו על ששאוש"ק לעומת משחקי הכס (וגם עם הראשונה), ועם התוכניתן שסיפרתי לך עליו גם קצת על דוקטור הו. ואז המנחה שלי נכנס והיה שיעור מצחיק ומדהים ומעניין כל כך, במיוחד אחרי התובנות שלי. וזה פשוט... זה היה מושלם.

אז אולי הבעיה נובעת גם מזה שאני עייפה כבר איזה חודשיים וזה משפיע על מצב הרוח שלי, אבל אני לא אתן לזה להשפיע עליי יותר - גם אם זה אומר שאני אצטרך קפה ביום. MIG לימד אותי אז לא לשתות יותר מאחד ביום - אבל שאם באמת צריכים את זה, זה בסדר. והוא צודק (כרגיל). ולמרות כל הסיפור עם יום הזיכרון והילד ההוא מהכיתה שלך (שבאמת חבל לי שזה נגמר כמו שזה נגמר, אבל אם הוא חזר לנושאים ההם אז יכול להיות שהוא לא למד מזה כלום ולא היה סיכוי שיקרה משהו, עם כמה שחשבתי שזה יכול להיות כיף), אני לא אמשיך לחייך. אתה יודע למה? כי זאת לא אשמתי. אתה אמרת לי את זה, זוכר?

ואתה צודק. זה קורה וזה קרה וזה כנראה יקרה עוד, כי boys are boys are boys, ואני חושבת שלזה התכוונת אז כשאמרת את המשפט (המנוסח בצורה אומללה כל כך) ההוא.

אבל מה שחשוב זה שאני לא נותנת לדברים הקטנים (Humans...) להשפיע עליי שוב. או כמו שאמר הדוקטור, זה שיש לי מאפיינים פיזיולוגיים משותפים עם זנים נחותים לא הופך אותי לדוד של קוף, נכון? (-;

בקיצור... תודה.

שיהיה סופ"ש נהדר (ותנסה לא להשתגע מהחום יותר מדי),

אן.

נ"ב: מה אתה קונה לל' ליומולדת? שאלה דבילית, אבל אני סתם סקרנית.

אני גאה בעצמי.

אתה רוצה לשמוע משהו ממש מגניב? גם היום וגם אתמול פגשתי ידידים ותיקים. אתה רוצה לשמוע עוד משהו מגניב? אני הצעתי שנמשיך לדבר ולהיפגש. ואתה רוצה לשמוע עוד משהו מגניב? אני מרגישה שאני מתחילה להתאפס על עצמי מבחינת האוניברסיטה והחיים בכלל. ועוד משהו אחרון ממש מגניב? מאז אותו היום שהתפרקתי אחרי שחלמתי עלייך כמה לילות ברצף אני לא מרגישה צורך לחזור לשם לראות אותך. וזה לא קרה מאז פסח מלבד זה.

נכון שאתה גאה בי? אני יודעת שכן. 

אז היה ממש נחמד דווקא. אתמול היתה לי בחינת פטור באוניברסיטה (?!?!?!), וכשהגעתי למרכז הבחינה נתקלתי בידידה ותיקה שלמדה איתי את מבוא. זוכר שאמרתי לך שנפגשתי עם שני חבר׳ה מהקבוצה שלנו בבית קפה ללמוד? היא אחת מהם. מסתבר שהיא החליפה טלפון אז לא היה לה את המספר שלי. בכל אופן, גילינו שאנחנו עושות את אותו הקורס כרגע ושנעשה את אותו הקורס בסמסטר א׳ שנה הבאה (שיטות! סופסוף משהו כיף אחרי סטטיסטיכס), אז הצעתי שאולי ניפגש ללמוד וכל זה וקבענו שנדבר בסופ״ש. איזה נהדר? ישבנו שם קצת לדבר והכל, וזה היה ממש כיף. 

ואתמול לקחתי יום חופש (מאוד מאוד חיוני, בהתחשב בעובדה שהיום אני אמורה להגיש ממ״ן שעשיתי אתמול) וישבתי לעשות את הממן, למרות שלא הספקתי לסיים לסכם את החומר. זה היה ממש כיף וממש מעניין (מלבד סאליבן, שהתיאוריה שלו מטרידה ברמות מפחידות), וגיליתי שאני רוצה ללמוד עוד על התיאוריות של יונג ואדלר. וגם קצת על אנה פרויד, אבל נראה בנוגע לזה. כל הבוקר ישבתי ללמוד, ואז אחה״צ היה לי את המבחן (שבוא נודה בזה, יש סיכוי שלא עברתי, אבל אני לא מצליחה לצאת מהראש של המתכנתת!) והאמת שלמרות שאני שפוכה מעייפות (אחרי הפוך גדול! אני הופכת אלייך! מצד שני, קמתי הבוקר בחמש וחצי, אז שקט), אני מרגישה ממש אופטימית בהקשר הזה. יש לי הדבקות לעשות, אבל אני מסוגלת לפני הממן הקרוב בפילוסופיה. I'm gonna kick some serious butt! 

ומה עוד? אני עכשיו בדרך ליחידת עוקץ עם שניים מהבסיס, אז הייתי צריכה לקחת רכבת צפונה ממש מוקדם, ובמקרה נתקלתי בידיד מהטוויטר מחוץ לתחנת רכבת. זה היה כל כך מגניב. אז סתם עמדנו שם ודיברנו על דוקטור הו וכאלה, וזה היה ממש נחמד. הוא היה בדרך לבסיס שלו, ובמקרה הגעתי לשם באותו הזמן, אז דיברנו והיה כיף. בסוף הצעתי שאולי ניפגש עוד, ובכל אופן סגרנו שנדבר. אתה מאמין? אני! אני יודעת, זה היה מפתיע לפני שנה ועכשיו זה לא כל כך, אבל עדיין. אני אף פעם לא עושה דברים כאלה. XD

ומחווה רגע נסיגה קטנה - אתמול הציעו לי לחזור לטיפול פסיכולוגי, הפעם קוגניטיבי-התנהגותי. אמרתי שאני לא רוצה. התעקשו שזה יעזור לי, אבל אני לא רוצה, כי אני לא מרגישה שאני צריכה. בינינו, הבעיה שלי היא ברגעי האמת, לא במחסור בכלים קוגניטיביים - וברגע האמת אני בכל מקרה לבד, אז מה הוא יעזור לי? אתה ו-MIG נתתם לי כל כך הרבה כלים - ואת השאר אני משלימה לאט לאט עם לימודי הפסיכולוגיה. העניין הוא לשכנע את עצמי להשתמש בזה - וברגע שאני מתחילה אין איך לעצור אותי. ואתה יודע מה, אני מרגישה שעכשיו כשאני מחדשת קשרים והכל, אני באמת יכולה לעשות הכל. טוב, אולי מלבד לישון. 

אז למה אמרתי שנחווה נסיגה? כי הייתי כל כך עצובה אתמול אחרי כל השיחה הזאת (כי באמת, עד שאני מרגישה שדברים משתפרים?!), שאמא ואני נסענו לטויסאראס וקנינו לי פנדה ענקית. אז עכשיו יש לי דובי-ניו-יורק, (מהטיול הראשון לארה״ב) דובי-לונדון (שאבא קנה לי אחרי המריבה ב-AT6), דוברלין (אבא הביא לי ולאחותי מברלין), את ג׳ק (משיקגו בשנה שעברה) ודובי-פנדה. מה שאומר שבאמת חסרים לי דובים XD (אבל אתה יודע מה? פנדות הן החיות הכי טובות בעולם! יודע למה? כי זאת החיה הקורסית שלנו! #כותל_כז_לנצח)

טוב, אבל עכשיו אני סתם מקשקשת. 

נתראה מחר? ההגעה שלי לטקס זאת הדרך היחידה לקבל יום חופש, אז אני מעדיפה את זה XD (מלבד זה... אני רוצה לשמוע עליו. כל צוק איתן חשבתי על זה שבטח ראיתי אותו בביה״ס בכיתה י׳ ואין לי מושג מי הוא. אני רוצה לדעת.)

בכל אופן, המון חיבוקים. 

אן. 

אני די בטוחה שהמטרה של מי שהמציא את הקורסים בסטטיסטיקה היתה לגרום לאנשים להתאבד. (אחרת למה זה משעמם כל כך?)

#התענוג_של_סמסטר_א_בצבא