בתגובה לפוסט הזה (שראוי לציין שנכתב בצורה קצת לא ראויה).

להגיע לחדר מיון זה נורא. הייתי שם כבר יותר מפעם אחת, גם כמתנדבת וגם כקרובת משפחה. כבר חיכיתי במשך כמה שעות טובות יחד עם בני משפחה שלי, מיואשת לחלוטין ורוצה רק ללכת הביתה. כבר רציתי לצעוק על אנשים שיבואו לפה כדי שנוכל לוודא שהכל בסדר כי אני דואגת. וזה לא שבשאר בית החולים הכל טוב: כעסתי על הצורה שבה הם התמודדו עם סבא שלי, כי ברור היה שהם לא יודעים מה הם עושים, וכבר רציתי להרביץ לכל הצוות כדי שמישהו יבוא לעזור לו לפני שיהיה מאוחר מדי. אין ספק שלהיות בבית חולים בישראל, עם המחסור ברופאים, השעות המטורפות שהם עובדים והעומס המתמיד, זה לא תענוג גדול.

אבל מעולם לא עשיתי את זה. מעולם אפילו לא עברה בדעתי המחשבה לפגוע במישהו מהצוות הרפואי באמת. כן, הם הרגיזו אותי, הם ייאשו אותי, היו מקרים שבהם רציתי לנסות להוציא את הכאב דרך זעם, אבל מעולם לא באמת חשבתי לעשות את זה. למה? בגלל שא, אני לא מסוגלת להרגיש טוב עם עצמי אחרי שאני פוגעת במישהו, גם אם זה נעשה לכאורה מ"סיבה טובה", וב, אני יודעת איך זה להיות הצוות הרפואי שכועסים עליו.

יש לי הרבה חוויות מההתנדבות שלי במד"א. תודה לאל, אף אחד מעולם לא פגע בי או בצוות שהייתי איתו פיזית, אבל כבר ספגנו צעקות, עלבונות וקללות. בחלק מהמקרים, אין ספק שהחולים או בני המשפחה שלהם באמת היו פוגעים בנו פיזית אלמלא הגענו לבית החולים. כשפינינו תינוק שנפגע בראשו, לדוגמא, ולא היה לנו יותר מדי מה לעשות, אבא שלו לא צעק עלינו? כשלקח לנו זמן להגיע לכתובת כי הדרך היא ארוכה ויש פקקים, לחלוטין לא באשמתנו, לא צעקו עלינו ש"כמה זמן לוקח לכם?" ו"אתם כל כך לא יעילים"?

העניין הוא שאנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים. אנחנו לא יכולים לעשות הרבה לפני ההגעה לחדר המיון, אבל אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים. וגם כשאנחנו מגיעים לחדר המיון, אנחנו מנסים לעזור לצוות הרפואי, כי גם הם, בסופו של דבר, עושים מה שהם יכולים מתי שהם יכולים. האנשים האלה, שאת חלקם אני מכירה באופן אישי, עובדים במשך שעות על גבי שעות, הרבה יותר מאיתנו (כשמשמרת במד"א נמשכת שמונה שעות, שזה כבר מכובד), מתזזים בין חולים ומנסים להדביק את הקצב שבו נכנסים חולים חדשים, בלי הצלחה. הם חיים על קפה אפילו יותר מהמכורים שאני מכירה מהבית, ששותים לפחות עשר כוסות ביום. זה כל כך חמור עד שקרה שאפילו לחולה שלנו לא היה מקום, ואותנו תמיד משחררים הכי מהר. אתם חושבים שזה קל להם, לעשות את כל זה?

האמת היא שזה לא. כן, יש סלקציה. כן, צריך להחליט מי נכנס למחלקה פנימית ומי עובר לטיפול נמרץ. אבל למרות שזה נראה ככה, זה לא פשוט גם עבור הרופאים שמחליטים את מי צריך להעביר לאן, כי הם אנושיים, וגם להם זה לא פשוט לרסק את התקוות של אנשים. אבל האמת היא שהרבה מהאנשים שמגיעים למיון באמת לא צריכים ללכת לטיפול נמרץ, ולפעמים אפילו לא למחלקה פנימית. אם כבר, אולי הם צריכים ללכת לקופת החולים ולקחת מרשם מרופא המשפחה שלהם. הישראלים נמצאים בכזה לחץ שהם מגיעים למיון סתם - כאילו כל כאב בטן הוא סימן לגידול וכל כאב ראש הוא סימן לפקיעת כלי דם במוח. רוב הנסיעות שלנו במד"א הן נסיעות כאלה: של אנשים שבמקום ללכת לרופא שלהם, מחליטים לנסוע לחדר מיון "כדי להיות בטוחים".

אז מה הפלא שיש יותר מדי חולים ומעט מדי מיטות טיפול נמרץ?

וכן, קורה שרופאים טועים. קורה. כמו שמהנדסים טועים, ופסיכולוגים טועים, ופיזיקאים טועים, גם רופאים טועים. במקרה שלהם הטעות עשויה להיות קריטית, כמו שהוכיח המקרה של סבא שלי - כי זה אומר שאנשים מתים. בני אדם, כמוהם. אתם חושבים שזה קל להם לראות את זה? אתם חושבים שקל להם להבין את זה? ואתם חושבים שהם לא מרגישים אשמה עד שאתם באים, מכים אותם ומקללים אותם?

הסלקציה היא דבר הכרחי. גם העומס בחדרי המיון הוא הכרחי, למרות שחלק גדול ממנו מיותר לחלוטין, ונגרם אך ורק באשמת האזרח הישראלי. ומותר לכעוס, וזה בסדר, וזה אפילו הגיוני שכועסים ומתוסכלים ועייפים כשרק רוצים טיפול עבורנו או עבור הקרובים שלנו, כי אנחנו דואגים כל כך שאנחנו לא מצליחים לחשוב על שום דבר אחר, ורק רוצים שיגידו לנו שהכל בסדר.

אבל זה לא בסדר להשתמש באלימות. ויותר מזה, אין שום סיבה לגיטימית לשימוש באלימות. ונכון שהאלימות מדגישה את המצב הנוראי של בתי החולים במדינה הזאת, ונכון שמערכת הבריאות קורסת תחת העומס, אבל זה עדיין לא הופך את זה ללגיטימי להשתמש באלימות, וזה עדיין מצביע על משהו בהקשר של בני האדם. זה מצביע על זה שבני אדם לא יודעים לרסן את עצמם. והאלימות הגוברת לאורך השנים מצביעה על זה שהמוסר של בני האדם הולך ונעלם עם השנים (ואפשר לראות את זה גם כשמסתכלים על נתוני אלימות מחוץ לבתי החולים). וזה מצביע על זה שבני אדם איבדו לחלוטין כל שמץ של פרספקטיבה, של יכולת לראות מנקודת מבטו של האחר, ושל יכולת להבחין בין מותר ואסור.

כי אותם אנשים שיודעים את כל אלה, הם גם האנשים שיודעים לא להכות ולא להשתמש באלימות, ואלה, דרך אגב, הם דווקא הרבה מהאנשים שמגיעים לשם. 

אז אריק, אני בטוחה שקשה לקבל את זה, אבל ההערות שלו לגיטימיות לחלוטין. שלו וגם של האורח שהגיע לכאן. מהדברים שלך וההצדקות שלך אני מניחה שאתה אחד מהאנשים שכן משתמשים באלימות, אבל האמת היא שזה לא לגיטימי, זה לא בסדר, וזה אומר המון עלייך ועל שכמותך. הפתרון, דרך אגב, הוא פשוט - להפסיק להתנהג ככה. זה גם ידרוש פחות הצדקות ויפחית קונפליקטים פנימיים. בסך הכל, זה משפר את החיים.

וזה.

כי אתה המון דברים בשביל המון אנשים, ואתה ע' בשביל כולם, אבל אתה מר ג' רק שלי.

פחות מיומיים, אתה מאמין? 39 שעות עד שאני אראה אותך שוב. וגם אם אני אצטרך לחכות להפסקה, זה עדיין זמן קצר מספיק בשביל שאני לא אביא את עצמי לטכיקרדיה כל כך חמורה שהיא תצטרך טיפול תרופתי (שנמצא באט"ן. אתה יודע, האלה ה... (ואני רואה אותך משלים את המשפט יחד איתי) צהובים). והנה אני שוב חוזרת לרפואה ברגעי השיא הרגשיים שלי כי אני לא מצליחה להסביר במילים עד כמה באמת אני מתרגשת.

אתה יודע, זה מצחיק. גם בשנה שעברה ציפיתי לראות אותך שוב - אבל אז זה היה מסיבה אחרת לגמרי. האמת... זה מוזר להודות בזה בפנייך, אבל יכול להיות שקצת הייתי מאוהבת בך לפני שהתחלנו לדבר. כל הגישה שלך מזכירה לי את הבנאדם שאני הכי אוהבת בעולם (דניאל ג'קסון. אני יודעת שזה נשמע לך מוזר, אבל זה רק כי לא המשכת את הסדרה. הוא לומד דברים, כמו להפסיק לסמוך על כולם, בדרך הקשה ונעשה ממש מדהים. אני זוכרת שכתבתי לך עליכם אבל אני לא זוכרת כמה הסברתי), ולא יכולתי שלא לאהוב את זה. ובאותו הקיץ... פגשתי את מייקל שנקס (שמשחק אותו בסדרה. אהבתי אותו יותר מאשר את ספיידר), ואין מילים לתאר עד כמה באמת הועמקה ההתאהבות שלי גם באדם וגם בדמות. וזה שעשע אותי, כי אמרתי לעצמי, "אוי ואבוי. עכשיו אני עומדת לפגוש שוב את הבנאדם שכל פעם שאני נכנסת לשיעור איתו מזכיר לי את דניאל. כמה רע זה ייגמר?"

אבל השנה זה שונה, אתה יודע? זה מגיע ממקום שונה לחלוטין. כי אני לא מאוהבת בך. ואני כבר לא במצב שבו אני צריכה אותך באותה הצורה הנואשת. ואני כבר לא במקום שבו אני לא יכולה להמשיך להיות עצמי בלעדייך כי אני לא יודעת מה זה אומר. לא. השנה זה בא ממקום של מישהי שמחפשת את הידיד, גם אם לא את האח הגדול, שהיא מצאה כאן בתחילת שנה שעברה. של מישהי שמצאה מישהו לדבר איתו על דברים שהיא לא מצאה אף אחד לדבר איתו עליהם (פילוסופיה, לדוגמא), של מישהי שמצאה בנאדם ייחודי במקום מפתיע ורק רוצה להמשיך לשמור איתו על קשר. לא אותה הגישה של "אני לא יכולה לשנות בלי העזרה שלך", לא אותו החיפוש האובססיבי אחרייך, ולא אותה התחושה שהעולם שלי לא יכול להתקיים בלעדייך.

אני רק רוצה שתהיה חלק מהחיים שלי.

ואני מבטיחה מראש, שהשנה תהיה כמו תחילת שנה שעברה. אם תסכים להמשיך לדבר איתי, ככה היא תיראה. כשאני באה לדבר מדי פעם, כשאני לא מתייחסת אלייך בצורה שונה מאשר לידיד. כי דיברתי עם הפסיכולוגית שלי עלייך (כן, שוב. יש הרבה על מה לדבר.), והבנתי שזה קצת מפחיד להיות במקום הזה של המלאך שלי שבו אני שמה אותך, והחלטתי שאני אתן לך להרגיש את זה כמה שפחות השנה (כמה שאני אצליח להוריד את זה...). ולא נדבר עליי אלא על כל מיני נושאים מעניינים באמת- על הפסיכולוגיה שאני מתחילה ללמוד ב-14 באוקטובר, על ספרי פילוסופיה שאני קוראת (אני מתכוונת להזמין את הפוליטאה בעברית מספריית האו"פ. התחלתי את הספר באנגלית, אבל זה נוראי), על הזרם אקזיסטנציאלי שעדיין לא יצא לי לקרוא ממנו, על מד"ב (אני מסיימת את סדרת אמבר בימים אלו! והתחלתי דוקטור הו. אני מניחה שאתה רואה?)... אתה יודע, אלה.

ואם תסכים, זה יילך חלק. כי אני יודעת מודעת לעצמי היום, ואני יותר שולטת בעצמי היום, והתבגרתי קצת ואני במקום נפשי אחר.

באמת.

אבל זה רק אם תסכים. רק אם זה לגמרי בסדר מבחינתך. כי אני לא רוצה כן כי אתה חושב שאני חייבת את זה ורוצה לעזור או מכל סיבה אחרת. אני רוצה שזה יעשה לך טוב, ואם זה לא, אז אין טעם בזה.

ואתה יודע, יש לי כמה חלונות השנה, שבמקרה נופלים על שיעורי פסיכולוגיה שלך, אז שאלתי את עצמי אם תסכים שאני אצטרף. לא במובן של "עוד עבודה לבדוק" או "עוד מבחן לבדוק", אלא סתם, כסטודנטית חופשיה. נטו כדי ללמוד. אני אפילו אוסיף את השיעורים שלך לקלסר פסיכולוגיה שאני עושה לתואר. ואם זה בסדר איתך, אני אטפל בכל הביורוקרטיה. אז זהו, זה עוד משהו שאני מתכוונת לשאול אותך ביום שלישי.

היו לי המון מחשבות לאחרונה. היו לי מחשבות על משמרת האט"ן הראשונה שלי (אני חייבת לספר לך על זה. אתה היית אחד האנשים הראשונים שידעו שהתקבלתי להשתלמות אז, בדצמבר), על המחקרים שעשיתי היום בפסיכולוגיה (היה כיף, האמת), על הפגישה שלי איתה מחר, על העובדה שעוד חמישים יום (ותשע דקות!) אני מתחילה לימודים באוניברסיטה, על מערכת השעות החדשה שלי (שהחסרון שלך בה מורגש מאוד...), על פוליטיקה ומדעי המדינה (אני תוהה אם ללמוד מדעי המדינה או מדעי המדינה ויחסים בינ"ל. מה למדת?)... המון.

אז השתתפתי היום במחקרים בפסיכולוגיה. נסעתי לקמפוס ברעננה (וואו! איזה מקום יפה! אונ' ת"א תמיד תהיה האהובה עליי, אבל זה נראה כמו מקום נהדר ללמוד בו), והשתתפתי בשלוש שעות של מחקרים. היו שם כל מיני דברים: אחד על שטיח ריקוד, וכמה במחשב, ואחד שנראה כאילו הוא ניסה לבדוק האם הנבחן הוא חולה פסיכיאטרי. והיו כאלה של הקראת מילים ושל קריאה ועיבוד מידע... ובקיצור, היה ממש מעניין. ואפילו יצא לי לעצור בספרייה של האוניברסיטה... ו-וואו.

והיתה לי משמרת אט"ן ראשונה ביום חמישי. כל פעם שניסיתי לקבוע אותה היא נדחתה, בוטלה או שלא קיבלתי אותה (זה קרה לי שלוש פעמים החודש. שלוש!), אבל בסופו של דבר עשיתי אותה ביום חמישי. אתה זוכר שסיפרתי לך שאני עושה את ההשתלמות או שאני סתם מדברת? כמו שאני מכירה אותך, אתה זוכר, כמו שזכרת מה היו הציונים הנמוכים בתעודת מחצית א' שלי.

בכל אופן, עשיתי אותה סופסוף. וזה היה מדהים. עולם אחר ממש. התחלתי ללמוד את האט"ן - מה נמצא איפה, איך מגיבים למה, מה עושים מבחינה תרופתית - ואני מקווה שעוד כמה משמרות אני איעשה טובה בכל הסיפור הזה. יש שם המון לזכור, אבל זה שווה את זה. ולא תאמין - חיברתי אק"ג בעצמי! אני לבד! ורק ליד (חיבור) אחד היה כמה מילימטרים מהמקום שבו הוא אמור להיות.

וקיבלתי תעודת סטודנט! היא כזאת סגלגלה ויפה. אני נראית קצת מוזר בה, אבל היו להם הגבלות על התמונות והייתי חייבת לבחור משהו מהר (כי לא אמרו לי לבוא עם תמונת פספורט... אופס). בכל אופן, אני סטודנטית! ועוד לפסיכולוגיה! מי היה מאמין.

זה מעניין, כי יש לי מערכת יחסים ארוכת שנים עם הפסיכולוגיה. מרוב מכתבים אני כבר לא זוכרת אם סיפרתי לך את זה, אז אני אספר לך שוב. כשהייתי ילדה מאוד רציתי ללמוד פסיכולוגיה, ואפילו ניסיתי לעשות את זה באוניברסיטה. אחרי זה היה שלב שבו בכלל לא האמנתי בפסיכולוגיה (לפחות בפסיכולוגיה קלינית. מפסיכולוגיה מחקרית מאוד נהניתי), ובסופו של דבר אתה החזרת לי את האהבה לפסיכולוגיה. סיפרתי לך- אחד הדברים הראשונים ששינית בחיים שלי היה את הטיפול שלי. והנה אני לומדת באוניברסיטה פסיכולוגיה, אחרי שברוב החטיבה תכננתי ללמוד שם מתמטיקה או פיזיקה בתואר שאני עושה בתקופת התיכון.

ומה עוד? ראיתי היום את מערכת השעות שלי לשנה הקרובה. מבחינת מספר שעות חזרתי לכיתה י'/ג' (מספר השעות היה זהה בשתיהן), מבחינת מקצועות אני לומדת כמעט רק דברים שאני אוהבת (מלבד ספרות, ספורט ורפואה עם י', שאני שונאת שנאת נפש). בסך הכל זאת כנראה תהיה שנה נחמדה ביותר, במיוחד עם הפסיכולוגיה. מה שכן, יוצא שיש לי כמה חלונות (לשמחתי לא הרבה), אז...

אבל כן, זה מוזר שאתה כבר לא מלמד אותנו. זה כל מה שאני מכירה בבית הספר הזה.

היו לי גם הרבה מחשבות בנושא פוליטיקה לאחרונה. חשבתי לעצמי שמה שיש לנו כאן זאת כבר לא ממש דמוקרטיה. חשבתי שבתיאוריה זאת דמוקרטיה מאוד נחמדה, אבל בפרקטיקה זה לא בדיוק מה שקורה. הסתכלתי על כל מה שלימדת אותנו ועל מה שדיברנו, וחשבתי לעצמי שאם אנחנו רוצים לעשות כאן שינוי, אולי כדאי שנתחיל את השינוי עם שינוי של שיטת הממשל שבה אנחנו עובדים. כי אני לא חושבת שהיא עושה לנו טוב. וחשבתי שאולי נוכל אנחנו לדבר על זה, ועל השינוי שאני מתכוונת לעשות איתה, ואולי נוכל לחשוב על זה, כי אלה נושאים שמעניינים את שנינו. מה אתה אומר?

וזהו בגדול. חשבתי קצת עלייך ועל אחיך (אני כל כך מתרגשת בשבילו!) ועל כל מיני דברים. ובסך הכל אני באמת מאמינה שיהיה בסדר.

אני כבר לא יכולה לחכות לדבר איתך על כל הדברים האלה.

תשמור על עצמך, כן? עוד פחות מיומיים, אבל שיעברו בשלום.

אן.

ב-6.12.12 בבוקר הייתי בחדר המורים עם מר ג׳. שאלתי אותו מה שלומו כי דאגתי לו, והוא ענה ושאל מה שלומי כי היה לו אכפת. אמרתי לו שאני בסדר ושאני מתחילה השתלמות אט״ן (מה שגיליתי ביום לפני זה אז עוד הייתי באותה התלהבות ראשונית). הוא שאל מה זה, אז אמרתי לו שאלה האמבולנסים הצהובים (מה שבגדול נכון). לא סיפרתי - כי לא חשבתי על זה באותו הרגע - שמדובר באמבולנסים עם התרופות והפראמדיקים. 

באמצע ינואר סיימנו את ההשתלמות. זה היה משהו קצר, ארבע או חמש פגישות של חמש שעות בתחנה. נהניתי - עברנו על סטריפים של אק״ג, דיברנו על מחלות, הכרנו את הציוד באט״ן, למדנו לעבוד באט״ן... היה כיף. 

אתמול, יותר מחצי שנה (!) אחרי שסיימנו את ההשתלמות, עשיתי סופסוף משמרת אט״ן ראשונה. 

אין לי הרבה מה לספר. הגעתי כמה דקות לפני תחילת המשמרת (6:40 בערך), אז יצא לי להצטרף לנסיעה האחרונה של משמרת לילה (שבאופן די משעשע לא תהו מאיפה אני צצתי פתאום). נהניתי מכל דקה. לאט לאט התחלתי ללמוד את האט״ן, מה שהיה כיף. אני מניחה שעוד כמה משמרות אני אהיה במצב ידע והתמצאות סביר. 

אחרי זה היה די שקט. חזרנו לתחנה בשמונה וחצי ובדיוק הגיע הלבן (אמבולנס רגיל) שהיה במשמרת בוקר, וגיליתי שיש שם שני חבר׳ה מהקורס האחרון שאני מכירה. מפה לשם יצא שעזבתי את כל מה שעשיתי וישבתי לדבר איתם (ולפתור בעיות במתמטיקה). היה כיף. 

וזהו. באחת עשרה ומשהו או שתיים עשרה וקצת קראו לנו לנסיעה, ומאותו הרגע לא חזרנו לתחנה. קיבלנו אייס קפה חינם לכל הצוות ב-yellow, מה שהיה נהדר, פגשנו את הפרמדיק אחראי תחנה שלנו, ונסענו לשלושה מקרים. זאת היתה המשמרת הראשונה שלי, אז ברור שלא הייתי טובה מספיק לטעמי, אבל אני בסדר עם זה (לפחות די בסדר עם זה, כי בכל זאת ההשתלמות היתה לפני פאקינג חצי שנה), ובסך הכל למדתי המון. 

אז כן, משמרת אט״ן ראשונה עברה בשלום. 

וזה היה נהדר, כי כשחזרנו לתחנה גיליתי שש׳ שם, אז דיברנו קצת והסכמנו שצריך לעשות משמרת ביחד שוב. כל כך התגעגעתי אליו!

ואני שמחה. אני אנסה לקבוע יותר משמרות אט״ן ונקווה לטוב. 

אן. 

אז הייתי במשמרת אתמול. במרחב (או שזה בכל הארץ?) הוסיפו מן משמרת בוקר-ערב כזאת, שמתחילה בעשר ומסתיימת בשש (אותן שמונה שעות של הבוקר, שפשוט הזיזו אותן בשלוש שעות), ויצא לי לעשות את זה אתמול בפעם הראשונה. מעבר לשעות הנוראיות (המשמרת כוללת בדיוק את כל השעות החמות, מה שבקיץ הופך אותה לסיוט) ולנוער החדש שעדיין חושב שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, היה די סביר.

באיזשהו שלב שלחו אותנו לאיזה קריאה, אני לא זוכרת איפה. אז הגענו לשם, ירדנו מהאמבולנס, עלינו לבית של המטופל ושאלנו אותו מה קרה. זה נראה היה כאילו הכל היה בסדר - למרות שזה לא אומר כלום, כי הרבה מהמצבים שאנחנו מטפלים בהם בקושי נראים על אדם. ובקיצור, שאלנו אותו מה קרה ולמה הוא הזמין אותנו, והוא אמר שהוא מטופל פסיכיאטרי, שהוא לא מרגיש טוב כבר שנים ושיש לו מחשבות אובדניות.

לנהג בבירור לא היה מושג מה לעשות איתו ("אם אתה מרגיש לא טוב כל כך הרבה זמן למה קראת לנו עכשיו?" ועוד שאלות דביליות בסגנון), אז תפסתי שליטה והתחלתי תחקור מלא. אני לא אפרט מה היה לו ואיך הטיפול שלו (חיסיון רפואי), אבל דיברתי איתו לאורך כל הנסיעה שלנו וגם כשהגענו לבית החולים, והיה לו המון מה לספר. אני טובה בלהקשיב, והיום כשיש לי קצת ידע פסיכולוגי ופסיכיאטרי, גם ידעתי איך להתמודד עם מטופל פסיכיאטרי במסגרת אמבולנס. אז לאורך הנסיעה שאלתי אותו מה הוא מרגיש, מה הוא לוקח, איך הוא מתמודד ואיך נראה הטיפול שלו. הוא סיפר שהוא עייף ואין לו כוח לכלום יותר, וניסיתי להראות לו, בזמן הקצר מאוד שהיה לנו, שהוא מסוגל להמשיך להתמודד. רוב האנשים לא מכירים את רורק, אז הבאתי את נאש (המגלה של תורת המשחקים. מישהו ראה את "נפלאות התבונה"?) כדוגמא שאפשר להתמודד ואפשר להמשיך לחיות.

וזה היה מעניין בכמה מובנים.

זה הרגיש טוב לנסות לעזור לאדם. אני מתחברת למטופלים פסיכיאטריים יותר משאני מתחברת לרוב המטופלים שלנו - אני מניחה שלאור הטיפול הפסיכולוגי ובעיה X. וזה הרגיש טוב לנסות להשפיע על החיים שלו לטובה, לנסות לגרום לו להרגיש טוב יותר ולראות שעדיין יש סיבה להמשיך לחיות ועדיין יש אפשרות להתקדם בחיים.

וזה היה מאוד מעניין מהבחינה הפסיכולוגית-פסיכיאטרית. זאת הפעם הראשונה שאני נתקלת במטופל פסיכיאטרי, ובניגוד לרוב האנשים, יש לי קצת ידע בנושאים האלה. זה מעניין לקרוא על הדברים האלה - אבל זה הרבה יותר מעניין לראות אותם במציאות. וכמובן שמצאתי את עצמי מרותקת למה שהוא סיפר, לדברים שראיתי עליו ולכל הסימנים של המחלה שהוא דיבר עליהם.

וזה היה מעניין בעוד מקום: המקום האישי. כי באיזשהו מקום מצאתי את עצמי מתחברת לדברים שהוא דיבר עליהם- לייאוש ולאיבוד האמון הזה בחיים ובעולם. וכשסיימנו, אחרי שיצאנו משם, חשבתי לעצמי שבעצם, ככה אני הייתי יכולה להיראות אלמלא מר ג'. הייתי עייפה כבר בגיל 16, אפילו  15 - מה היה קורה כשהייתי מגיעה לגיל הזה? הייתי בכלל מגיעה לגיל הזה או שכבר מזמן לא הייתי קיימת?

ושוב מצאתי את עצמי אסירת תודה שהוא נכנס לחיים שלי.

אז אחרי המקרה הזה ביליתי את רוב שאר המשמרת לבד, כי הייתי צריכה לחשוב ולעבד. זה היה מקרה מיוחד כזה.

אן.