לא הייתי פה כבר... הרבה זמן, האמת. חודשיים. הכל ושום דבר קרה. הכל נהיה כל כך הרבה יותר טוב בעבודה, ולא באמת היה לי זמן לכלום כי אני מנסה להתקדם עם האפליקציה שלי, ומפה לשם... לא באמת כתבתי. למרות שממש רציתי. קרו מספיק דברים שיגרמו לי לרצות. אפילו לא כתבתי אחרי כל מה שאמרתי לד׳ ביום רביעי ההוא שהלכנו לחגוג. מטורף משהו.

אבל הנה שוב אני בכנס וכותבת.

חיכיתי לגייטקון הזה בערך ארבע שנים. היה אמור להיות ב2020 (טייק 1), ואז קורונה, ואז נדחה ל2021 (טייק 2), ועדיין קורונה, ועכשיו 2022 (ועדיין קורונה אבל כולם מתנהגים כאילו לא), ובזמן הזה... טוב, אלה ארבע שנים, אבל זה מרגיש כאילו זה חלק מחיים של מישהו אחר. ולא רק בגלל הקורונה. האמת שהקורונה זה עוד חלק פצפון בכל זה.

פחדתי בשבועות לפני הכנס. באמת. כי ידעתי שאני אחרת. זה כמו להסתכל אחורה על דברים מהתיכון, פעם לפני שהוא ריסק לי את הלב ואת החיים, כשעוד הייתי ילדה שנותנת לכולם ולכל דבר כינויים וכל זה. הייתי יותר דומה למי שאני היום ב2018, אבל זה לפני ק׳. לפני שמי שחשבתי שהיא החברה הכי טובה שלי הלכה (ואלוהים זה עדיין כואב). לפני שעברתי דירה למדינה אחרת והייתי תקועה עם עצמי בדירה קטנה במשך ארבעה חודשים. לפני שהגעתי למקום שבו אני עובדת, והכרתי חברים וקלטתי שהאמת שאני דווקא די טובה במה שאני עושה. לפני... הכל האמת.

אז פחדתי. פחדתי שזה לא יהיה בשבילי, שאני כבר לא הבנאדם הזה יותר. פחדתי.

וכשהגעתי לפה, כשנחתתי בוונקובר ויצאתי מהמטוס לשדה התעופה המוכר והאהוב, כשהגעתי למלון... זה היה כמו לחזור הביתה. והיתה לי מין תחושה כזאת של, ממה לעזאזל פחדתי בכלל. זה הבית.

אז הסתובבתי קצת בעיקר והלכתי שוב למקומות מוכרים (וטיפה לחדשים) ואספתי את המק החדש שלי והיום התחיל הכנס והתחיל ממש סבבה. היה כיף בארוחת בוקר ונכנסנו לאולם והיה את הסרטון של ההתחלה כמו תמיד שגרם לי כמעט להתחיל לבכות כי אלוהים כמה שהתגעגעתי לזה, ו... זה היה מושלם, באמת.

הבנתי הרבה על עצמי בארבע השנים האחרונות. יתרון של כל הגיהינום שעברתי, אני מניחה. וגם של הדברים הטובים, האמת. למדתי הרבה. הבנתי משהו על כמה חסרת ביטחון אני, כמה אני מפחדת מלהיות קיימת, כל זה. הבנתי למה תמיד הרגשתי כל כך שייכת כשטיילתי או כשהגעתי לכנסים ואף אחד לא הכיר אותי. (״לונדון זה הבית״ *עוברת ללונדון* ״אני רוצה חזרה הביתה אני ישראלית״. טוב אולי לא הדוגמה הכי מוצלחת כי אני חצי-חצי עמוק בפנים אבל ככה זה אצלי.)

אבל זאת לא היתה בעיה פה בבוקר, כי בתכלס לא ראיתי אף אחד שאני מכירה וזה היה לגמרי סבבה. סתם הרשיתי לעצמי ליהנות. להיות אני. הדבר הזה שאני בדרך כלל מרשה לעצמי להיות רק כשאני אנונימית. (מהבחינה הזאת זה די מדהים בעבודה כי הנה אנשים שמכירים אותי ואני בכל זאת מרשה לעצמי להיות אני איתם. מטורף.)

ואז ראיתי פרצופים מוכרים לפני הphoto op שלי, ו... מפה לשם הכל חזר.

נזכרתי מה היה ב2018, בשני הכנסים שנסעתי אליהם. פתאום אנשים שעקבתי אחריהם ידעו מי אני. ואני... לא באמת יודעת איך להתמודד עם זה. חוסר ביטחון מטורף. The boy who was rejected and all that (אמרתי את זה לד׳ ברביעי כהסבר למה אני כל כך אוהבת את לוציפר ועד עכשיו אני לא מאמינה שבאמת אמרתי את זה). הם הסתכלו למקום אחר ופתאום זה הרגיש כאילו לא רואים אותי. אלה היו שני כנסים של ups and downs כאלה מטורפים שחשבתי שאני משתגעת. שחשבתי שאולי זה כבר לא המקום שלי.

קל לי להגיד את כל זה היום ברטרוספקט. (הוא אומר שאני כבר טובה היום בלנתח את מה שאני מרגישה ואת מה שקורה תוך כדי שזה קורה, אבל לא יודעת. אני מניחה שיש בזה משהו.) קל לי מאוד אפילו. קצת מצאתי את המקום שלי, אני מניחה, אז קל לי להבין יותר (ואז ד׳ נעלם ואני שוב מרגישה חסרת ביטחון). אבל אז... זה הרגיש כאילו אני לא יודעת מי אני יותר.

היום זה לא רק מרגיש ככה, אני יודעת שאין לי מושג מי אני יותר.

לא, סתם, זה היה סרקסטי, אבל... כן, אני כבר לא אותה ילדה יותר. במובנים מסוימים לפחות. אני מבינה יותר, ואני הרבה יותר טובה בלהפריד את המציאות ממה שאני מרגישה, ואני בדרך כלל יודעת מתי משהו דפוק ומתי זה פשוט מרגיש ככה כי חוסר ביטחון / חוסר אמונה בסיסי בזה שמישהו ירצה לדבר איתי / אני מצפה שכולם ישכחו אותי / אני מקווה(?) שכולם ישכחו אותי. אולי הוא צודק ובאמת אני טובה יותר בזה. לא יודעת.

וכשראיתי אותם הבוקר... זה הרגיש כאילו חזרתי לספירלה. והנה אני תוהה האם בכלל להגיד משהו, או ללכת ולהתרחק ולנסות לא לחשוב על זה (כמה שאני גרועה בזה). והלפ שמישהו יוציא אותי מהראש שלי. (ד׳ אמר באותו יום רביעי שמעניין איך זה להיות בראש שלי, וזה היה כזה, לא, תאמין לי, אתה ממש לא רוצה לראות את זה.)

ומפה לשם אני יושבת בלובי כבר איזה שעתיים עם המק ומנסה להתעסק במשהו אחר. הורדתי את התמונות שצילמתי בינתיים (אלוהים זה נוראי), וקצת עברתי עליהן, ואז חזרתי לפה, כי זה מה שאני עושה כשיש לי יותר מדי בראש ואין לי מושג איך להוציא את זה. זה המקום הבטוח שלי. יותר מהטוויטר ויותר מכל מקום אחר.

והאמת? אני לא באמת יודעת מי אני כרגע. אני לא באמת יודעת איך לגשר על הפער הזה בין מי שהייתי לפני ארבע שנים למי שאני היום. אני לא באמת יודעת איך להתמודד עם שום דבר מזה. אני לא יודעת איך זה להיות אני יותר, כי אין לי באמת שמץ של מושג מה זה ״אני״. זה כאילו כרגע בעיקר יש שברים, ואין לי מושג איך דברים אמורים להתחבר. קצת כמו התמונה של הדיוידי של המלט של דיוויד. שברים של מראה וחתיכות של מי שאני.

הלוואי שידעתי איך זה אמור להסתדר. אין לי מושג איך להתחיל בכלל.

(בזמן שישבתי פה וכתבתי את זה דיוויד בלו עבר פה ואמר היי ושעבר המון זמן, אלוהים הוא זוכר אותי, פאניקה והתרגשות, ואז גם מי שראיתי בבוקר זיהתה אותי ואמרה שאנחנו חייבות להדביק פערים אז אני מניחה שדברים בסדר, אבל... זה לא משנה את העובדה שאין לי באמת מושג מי אני או איך משהו ממי שאני היום מתחבר למי שהייתי. אני קצת מתגעגעת לעבודה. הלוואי שד׳ או א׳ היו פה והייתי יכולה לדבר איתם על זה.)

לא יודעת למה, אבל הבוקר נזכרתי פתאום בסטארגייט ישראל.

פעם לפני שנים - לפעמים זה נראה כאילו זה היה בחיים אחרים - היה פורום בתפוז. ובמשך כמה שנים לפורום הזה התלווה גם אתר. והאתר והפורום היו הבית שלי.

האתר נסגר בסוף 2008, קצת אחרי שעברתי לחטיבה. הוא לא היה גדול - בטח שלא בהשוואה לגייטוורלד - אבל הוא היה האתר שלנו. היו בו את כל הדברים החיוניים, ובעברית - דבר הכרחי לילדה בת 10/11 שבקושי יודעת אנגלית - והיו בו כל כך הרבה דברים מקוריים, יצירות ומחשבות ומאמרים ודיונים והכל. הבעיה היחידה (בשבילי) היתה שרוב האנשים בפורום היו הרבה יותר מבוגרים ממני. אבל עדיין, זה היה הבית. ביליתי שם שעות. זכרתי חלקים שלמים מהאתר בע"פ.

כמה שנים אחרי שהוא נסגר מצאתי איזה גיבוי של רובו (שעכשיו גם כבר לא קיים). היום, אחרי שנזכרתי באתר, קפצתי לWayback Machine בתהיה אם הם שמרו את האתר באיזשהו שלב. הדומיין המקורי נשמר באופן חלקי, אבל כשחיפשתי את הכתובת של הגיבוי מצאתי את כולו. כמו שהוא. תקצירים וחדשות ומידע ומאמרים ותמונות ועשרת הגדולים. הכל.

וברגע שראיתי את העמוד הראשי התחלתי לבכות. לא באמת הבנתי כמה התגעגעתי לאתר הזה עד הרגע הזה.

כן, הוא לא היה מפורט כמו גייטוורלד, אבל הוא היה כיפי ומלא מידע ומעניין ומיוחד ושלנו. PX-784. הכוכב שלנו.

ואני מתגעגעת.

אני מתגעגעת לתחושה של בית ושל שייכות. אני מתגעגעת לתחושה של אושר. אני מתגעגעת לפשטות הזאת, פעם כשהייתי מסוגלת פשוט לשמוח בלי לדעת שהדיכאון אורב ברקע, להתרגשות של לדבר על פרק חדש ולדיונים של שעות בנוגע לפרט הזה והזה. הייתי חופשייה. ולא הבנתי את זה עד לאחרונה. לתקופה קצרה, בסביבות השנתיים האחרונות של היסודי, הייתי שמחה בצורה שאני בחיים לא אהיה שוב. הייתי שייכת. 

וכרגע הייתי נותנת הכל בשביל לחזור לשם.