This is not real, therefore it's meaningless. I want meaning.

- House, House M.D 2x24 "No Reason"

אז חזרתי להאוס.

אולי זה קשור לאיך שאני מרגישה בזמן האחרון. אולי זה קשור לשאלות שיש לי בראש. אולי זה סתם בגלל שזאת סדרה נהדרת וממש התגעגעתי אליה. Maybe all of the above.

אני יודעת שבחודשים האחרונים הפכתי להיות צינית יותר שוב. התסכול בעבודה עושה לי את זה. הבדידות עושה לי את זה. זה לא עושה לי טוב. גם את זה אני יודעת. אני מרחיקה אנשים שוב. כנראה כי עדיף לכולם ככה, גם לי וגם להם, אבל אני כבר לא יודעת. אולי ווילסון צודק וגם אני בסך הכל מנסה לוודא שאני אמשיך להיות אומללה, כאילו המוח שלי זה הדבר היחיד שמוצלח בי. אולי. אולי פשוט איבדתי את התקווה שמשהו טוב יכול לקרות.

פעם חשבתי שאני האוס. זה לא כל כך מפתיע. אפילו כתבתי את זה כאן באיזשהו שלב. הפוסט המקורי ההוא נכתב ב2012, אבל ידעתי את זה עוד הרבה לפני. אנחנו דומים. מאוד. אני פחות דפוקה ממנו, אבל בהרבה מובנים אנחנו די אותו הדבר. הרבה יותר מדי חכמים משטוב בשבילנו. רואים את העולם כמו שהוא. מחפשים את הפאזל הבא. פגועים. לא מסוגלים להאמין יותר. אז אפילו לא הבנתי את זה, אבל שבוע שעבר כשהגעתי למשהו שהוא אומר על ההורים שלו, קלטתי פתאום איך אפילו המשפחות שלנו דומות בהרבה מובנים. כל כך כל כך דומים.

ואז מר ג׳ נכנס לחיים שלי ובחרתי לחזור להאמין. בחרתי להיות מישהי אחרת (אהמ שוב הפוסט למעלה אהמ). בחרתי להיות מי שאני יכולה להיות, לא מי שאני. לפחות, אני חושבת שזה מה שזה היה. הבנתי שאני לא חייבת להיות אומללה. זה נשמע קצת קלישאתי, אבל התחלתי להאמין. בעצמי, בעולם, בבני אדם, בהכל. התחלתי לקבל את זה שבני אדם הם בני אדם ויש דברים שאי אפשר לשנות. המשכתי בדרך שלי. השבוע כשראיתי את האוס נפרד מסטייסי ב2x11 חשבתי לעצמי שבמובן מסוים זה גם מה שקרה לו כשהם התחילו לצאת. אני לא חושבת שהוא אי פעם הרגיש שהוא יכול להיות מאושר, אבל... הוא אהב אותה. מספיק בשביל להאמין בה. להאמין בהם כזוג.

ואז הכל התרסק ונהיה הרבה יותר גרוע. מוכר לי מאיפשהו.

בהתחלה ניסיתי להמשיך כרגיל. אמרתי לעצמי שאני אלך לראות אותו כשאני אקבל את הסמל (כמו אחרי הרב״ט), או כשאני אשתחרר, או כש... כל פעם היה משהו אחר. זה היה לפני שהסכמתי להקשיב בכלל כשניסו לדבר איתי על זה שהוא לא היה בסדר שהוא פגע בי ככה. זה היה עוד כשחשבתי שהכל היה באשמתי. ואז הסכמתי להקשיב והתחלתי להבין. ומשם זאת היתה דרך די קצרה למקום שבו אני מנסה לשכוח. הפסקתי ללמוד, הפסקתי לנסות לחיות, רק התמקדתי בנסיעות לחו״ל. ברחתי. ״אז נישאר כאן. גם זה יהיה מעשה יוצא דופן. לשנינו. נסיעות היו תמיד בריחה. הפעם אנחנו לא בורחים.״, אם לצטט את ויינאנד.

לפני שעברתי לפה חשבתי שאולי הגיע הזמן לסדר את זה. הגיע הזמן להתחיל להסתכל שוב על הדברים שהכרחתי את עצמי לשכוח. התקדמתי, אני חושבת. לפחות ככה זה הרגיש. כאילו אני סופסוף חוזרת לעצמי. ומצאתי עבודה, והיה לי טוב פה, ואפילו התחלתי לכתוב את הסיפור הזה. להזכיר לעצמי מי אני ומה היה ומה למדתי ממנו.

אבל בשום שלב לא הרגשתי כאילו אני יודעת מי אני שוב. הרגשתי כאילו אני מתקרבת, כאילו אני חיה שוב, אבל בשום שלב לא היה לי את הביטחון הזה שוב. את השלווה. את המודעות הפנימית הזאת למי שאני ולדרך שבה אני הולכת. הוא חשב שאני רק צריכה לצאת לעבוד עם אנשים. זה כיף, אבל זה לא פותר את הבעיה. זה לא עונה על השאלות. זה רק אומר שלרגע או שניים אני יכולה לא לחשוב עליהן. אבל זאת לא דרך לחיות את החיים. זאת פשוט עוד בריחה.

בדיוק כמו שאני מתקרבת ואז מתרחקת ואז מתקרבת שוב, כל הזמן.

בדיוק כמו שעכשיו אני בורחת לציניות ולהאוס.

הפאזל הבא... הוא נהדר. באמת. אני צריכה את זה. המוח שלי רץ כל כך מהר שאני חייבת את הדבר הבא לחשוב עליו. את האתגר הבא. אבל זה לא הופך שום דבר מזה למשמעותי. זה פשוט מרגיש כאילו זה הדבר היחיד שיש לי כרגע.

אני רוצה משמעות. אני רוצה שיהיה לי טוב שוב. אני לא רוצה לחזור להיות מי שהייתי לפניו. מבריקה ומודעת לזה אבל גם בודדה ואומללה וחיה בראש שלי. אלה לא באמת חיים. ואני לא רוצה לחזור לשם. אני לא רוצה לחזור לציניות ולתסכול כdefault שלי. אני רוצה לראות את העולם כמו שהוא אבל גם להאמין שוב. הם אמרו שאני צינית לפני שנה, וזה לא לגמרי היה נכון (בעיקר ראיתי דברים כמו שהם, ואנשים לא אוהבים את זה, הם תמיד מעדיפים לראות דברים כאילו הם טובים יותר), אבל עכשיו זה נכון. אני לא רוצה את זה.

רק שעכשיו כשאני פה שוב, אני מבינה שאין לי מושג איך לצאת. בפעם הקודמת הוא היה פה כדי להציל אותי מעצמי. עכשיו אני לבד. אפילו את הקול שלו איבדתי, ואני עדיין לא מצליחה למצוא שוב.

מה הפלא שאני מתחילה לחשוב שאולי בכלל אני לא אמורה להיות מאושרת שוב. איך אני אמורה להמשיך מפה?

לפני כמה ימים, כשכל תקופת הדיכאון (המוצדק מאוד) הזאת התחילה, ראינו האוס, את הפרק הלפני אחרון של העונה השביעית. ובהשפעת הדיכאון והפרק, מצאתי את עצמי תוהה פתאום אם אני דומה להאוס. גם שאלתי כמה אנשים סביבי (נשמצע כאילו יש הרבה, לא? חח.), אבל התשובה היחידה שקיבלתי היתה שאין כל קשר בינינו, מלבד הגאונות.

אבל אני לא מאמינה לזה.

האוס הוא גאון, אין ספק בזה בכלל. הבנאדם מבריק. לצערי... גם אני. אבחנו אותי כמחוננת בגיל שבע, ומאז אני בכיתת מחוננים. ולפרוטוקול- הציונים שלי שם טובים, ותמיד היה לי משעמם בשיעורים.

האוס רואה את העולם בדרך מעניינת. "כולם משקרים". הוא ציני, הוא לא סומך כמעט על אף אחד, וככה הוא רואה את העולם. כמקום קודר למדי שמלא באידיוטים (כמו שהוא מזכיר כמעט לכל מטופל שלו). אני מניחה שקצת מזה זה ההשפעה של הסדרה, אבל גם אני. במיוחד אחרי כל מה שעברתי בשנה וחצי-שנתיים האחרונות. כולם משקרים, ובסופו של דבר זה מוביל לקרע. אז אני קצת תוהה- למה לנסות להתחיל משהו מלכתחילה? (עם בני אדם אחרים, כמובן).

אני לא אעמיד פנים שאני מטורפת כמוהו. הבנאדם ניתח את עצמו באמבטיה ופרק אחרי זה נסע לתוך הבית של קאדי (למרות שאת זה עוד לא ראיתי. אבל אני אגיע לזה). אבל היי, אני גם לא אטען שאני נורמלית.

כאב זה חלק מרכזי בדמות הזו. כאב פיזי ומנטלי, שאני מניחה שנובע מכל מה שעבר עליו, כמו השקפת העולם שלו. והכאב הזה גורם לאומללות, שבה הוא מנסה לטפל באופן זמני בכל דרך שהוא יכול (ראו ערך פרק 16 של העונה השביעית, "Out of The Chute"). אני מניחה שהוא פשוט לא מאמין שהוא יוכל באמת לתקן את זה, במיוחד אחרי מה שקרה עם קאדי.

כמו שאפשר לראות, את הפוסט הזה כתבתי בתחילת ינואר 2012, לפני יותר משנה. 

יש סיכוי סביר שהפוסט הזה היה נשאר כעוד טיוטה שלא פורסמה ולעולם לא תפורסם (יש לי איזה מאה כאלה), אבל רציתי להגיד משהו בנושא הזה. 

אני דומה להאוס. אין מה להגיד- שני אנשים מבריקים, ציניים, רדופים על ידי העבר ושכואב להם יום יום. שנינו לא מאמינים באנשים, שנינו חייבים עניין בחיים, שנינו לומדים מהר ולשנינו אכפת, גם אם אנחנו לא אומרים את זה. מרוב הבחינות, אני בדיוק כמו האוס.

רק שאני כבר לא כל כך כמוהו. לא כי שיניתי את כל התכונות שכתבתי בפסקה הקודמת, אלא כי אני עושה שינוי בחיים שלי. אני משנה את הדברים שאני לא מרוצה מהם והופכת את העתיד שלי לטוב יותר. לא בעתיד, כשהחבר הכי טוב שלי ייפגע ואני אחליט להיות שם בשבילו (אהמEverybodyDiesאהמ), אלא עכשיו. כשעוד קל לי (יחסית...) וכשאני מלאה בכוחות חדשים ובידע חדש. 

אז נכון, הייתי האוס. אני עדיין דומה לו ואני תמיד אהיה דומה לו. 

אבל לי יהיה טוב יותר. 

אן.

יש לי היום את הדחף המטורף לפרסם בישרא... כזה דחף מטורף שבאמצע משמרת התחברתי מהנייד וכתבתי ופרסמתי את שני הפוסטים האחרונים. מעניין מתי זה יקרה שוב.

זה לא קורה הרבה. האוס זאת סדרה אדירה, באמת. סדרה שדורשת מחשבה, ומעבר לתעלומות מסתוריות מראה סיפורים שונים, רעיונות שונים, כשכמובן, הסיפור המרכזי זה הסיפור של אותו דוקטור רשע שכל מה שמעניין אותו בחולים שלו זה התעלומות שהם מציגים. התעלומות הן תמיד רפואיות (או שעליי להגיד, מתחילות כתעלומות רפואיות), אבל לפעמים מעניינים את האוס גם דברים שהם לא רפואיים. הפרק הזה הוא דוגמא מצוינת לכך.

החולה בפרק הזה היא סופרת מפורסמת שהאוס מעריץ. שזאת, כמובן, הסיבה שהוא לקח את המקרה הזה. הסופרת הזאת כתבה ספר אחרון בסדרה שלה... ואז ניסתה להתאבד.

כל הפרק האוס מנסה למנוע ממנה להתאבד ברגע שהיא תצא מבית החולים, וכל הפרק היא מסרבת. האוס מתעקש שזה בעצם מסיבה רפואית, וכל הפרק מנסה להבין את זה. מי היא, למה היא עשתה את זה, מה קרה לה, הכל בשביל לגרום לה להמשיך את הסדרה - במיוחד אחרי שהוא מצליח להוציא מהבית שלה את הספר האחרון ומגלה איך הוא נגמר. ב"המשך יבוא".

כמובן, כל זה קורה במקביל לזה שהאוס מנסה להבין את המערכת יחסים שלו עם קאדי וכל המסתורין הרפואי הרגיל. היה גם קצת על הצוות. מבחינתי זה פחות או יותר במידה הנכונה.

בכל מקרה, מה שהיה יפה בפרק הזה (שוב) היה החולה והסיפור שלה. לאורך כל הפרק האוס (והצופים) מגלים עוד ועוד על החולה. היא רוצה להתאבד בגלל כאב נפשי. היא עברה תאונה, אותה התאונה ששינתה אותה (לא ראינו כבר משהו כזה בהאוס?), ובאותה התאונה היא איבדה מישהו חשוב לה (הבן שלה, שעליו מבוססים הספרים).

הסיפור... היה מקסים. הוא היה עמוק, הוא היה עצוב, יפיפה. היה בו הכל. היה בו את כל מה שאנחנו רגילים בהאוס ויותר. כאב של החולה, כשלעומת זאת האוס שמח. ברוב הזמן, לפחות. והניגוד הזה היה משהו חדש, משהו שבהחלט היה שווה את השינוי הזה.

House: No. I know pain. You think you can handle it, and one day you can't. When that happens, you either find reasons to go on, or you don't.
Alice: I'm... I'm all out of reasons.
House: Now. When you're pain free, you're gonna want to live and start writing again. And if I'm wrong, got a backup plan to take home with you.

[Cut to House entering Alice's room. He is carrying a thick medical file]
House: Don't bother to get up. You know, the way you write Jack always made him feel real to me. (putting the file down on the foot of the bed) Now I know why.
Alice: Because I'm a good writer.
House: He's cool, but he's awkward. He's brilliant. He makes mistakes. (propping his cane against the bed) He's funny, but sometimes he takes it too far. Sounds like a great kid.
Alice: Please. Just leave me alone.
House: You weren't alone in the car crash. Your son was with you, Helen.
[He takes a photo out of the file and turns it around to show Alice/Helen. It is an autopsy photo of Jack after the accident. In the photo, he has a cut on his left cheek]
House: The books are your way of keeping him alive.
Alice: (very upset) Why can't you just let me die in peace?
House: You haven't been at peace since it happened.
Alice: I killed him.
[The apparition of Jack is now standing at the foot of the bed]
House: No, you didn't.
Alice: I let him drive. He only had a learner's permit. It was raining. I deserve this.
House: No, you don't.
Alice: (looking at Jack) He could always get me to do what he wanted. He's always been my muse.
House: (taking something else out of the file) Well, that may be true, but I've been reviewing your muse's autopsy results. It wasn't the crash that killed him. Your son had a brain aneurism. That's why he crashed. He was dead before the impact. There was nothing you could do to save him.
Alice: They would have told me.
House: They had no reason to dig any deeper. It was a car accident. I did. (holding up a skull Xray) It's easy to miss. (pointing) But you can see the blood buildup here. Your son would have died that day, on a bus, in school, sitting on his bed. The only thing the crash is killing is you. We need to repair that syrinx in your neck.
Alice: He was my world. Writing... I could feel him with me.
 

זה היה אחד הפרקים הבודדים האלה שבאמת התחברתי אליהם. אחרי כל מה שקרה... זה בדיוק מה שאני מרגישה. זה מושלם עד כדי כאב. זה פשוט... נכון.

אין לי באמת דרך לתאר את זה. אני רוצה, אבל אני לא חושבת שתחושות עמוקות שכאלה אפשר לתאר במילים. שום דבר שאני אגיד לא יעשה עם זה צדק. כי זה פשוט ככה. כי רגשות אי אפשר לתאר בצורה רציונליות לגמרי.

האמת? צריך רק לקרוא את הדברים שכתבתי כאן בשנה האחרונה כדי לראות כמה שזה נכון.

אן.

הפרק של האוס ששודר ביום רביעי האחרון [יעני, אתמול]. פרק 14/15, תלוי איך סופרים, של העונה השישית.

ליתר דיוק, הפרק הזה שודר ב- 15/9, לפני חודשיים וחצי בערך. פשוט באותו הרגע התלהבתי כל כך לראות אותו, עד שהייתי חייבת לכתוב את זה. וכמו שניתן להבין, לא הספקתי לכתוב כלום. ככה שעכשיו אני יכולה להתחיל מההתחלה.

בקצרה, הפרק מדבר על נערה שחלק גדול מהחיים שלה הוא בבלוג שלה. או באינטרנט, ליתר דיוק. היא מפרסמת פוסטים יותר מפעם ביום, בעיקר על דברים שקורים לה, מספרת על החיים שלה ומכירה שם כל מיני אנשים. היא גם מסתמכת על עצות של אנשים שהגיבו לפוסטים שלה. למשל, אנחנו מגלים שאנשים שם גרמו לה להיות צמחונית באופן חלקי, וכשהיא צריכה לבחור בין מסתמים ללב היא שואלת את אותם הגולשים.

אבל זה לא העניין. העניין הוא להיתקל בדבר כזה. העניין הוא להיות מול המחשב, עם האינטרנט, זמן ארוך ביום, שהחברים הכי טובים שלך נמצאים באינטרנט ושאת חולקת כל הזמן את המחשבות שלך עם האנשים היחידים שמבינים אותך, ואז לראות את זה קורה בסדרת הטלוויזיה השניה האהובה עלייך- ואחת הנצפות ביותר בכל העולם.

Taylor: Look, when you were first telling me about why you love the Internet, you said that no one has to be alone again. Whoever you are, whatever you love, you can connect with someone. If you want to recreate the Boston Tea Party while dressed as imperial storm troopers, you can find the ten other people in the world that have always wanted to do that.

וזה בדיוק העניין. העניין הוא שלכולם יש עם מי להיות, שאין דבר כזה להיות לבד יותר. שאת החברים הכי טובים שלך הכרת דרך האינטרנט, והם בעצם היחידים שמסוגלים להבין אותך. העניין הוא שאתה יכול לדבר בצורה חופשית יותר מאשר עם אנשים שמכירים אותך, כי לפעמים אתה פשוט לא רוצה שאנשים שמכירים אותך מקרוב יידעו דברים מסוימים. לפעמים אתה לא רוצה שהם יידעו דברים, או שקל לך יותר לדבר באינטרנט. ובדיוק בשביל זה יש את זה.

היתרון באינטרנט, בדיוק כמו שהם אמרו בפרק, זה שאף אחד לא צריך להיות לבד יותר- לא מבחינת דברים שהוא אוהב ודברים כאלה, ולא מבחינת דברים שהוא צריך לפרוק ופשוט אין לו למי לומר את זה. אתה תהיה עם האנשים שמבינים אותך ושאוהבים את אותם כמוך, לא רק עם אדם אחד מתוך שלושים שאתה מכיר שבמקרה אוהב את אותם דברים כמוך.

וזה מה שיפה כל כך בנוגע לזה.

ואת זה אומרת מישהי שמחוברת לאינטרנט בצורה רצינית; מישהי שהחברים הכי טובים שלה מדברים איתה דרך מסנ ופורום, ושלא יכולה שלא לכתוב לפחות שלושה פוסטים ולפרסם דברים שהיא כתבה בחודש. לפחות, ואם יש לה זמן אז גם כל יום או יומיים אם אפשר.

זה, אגב, גם מה שאהבתי הכי בפרק. אני בכלל לא זוכרת מה היתה המחלה, מעבר לזה שזה היה עוד משהו מגניב, אבל אני כן זוכרת את הנערה הזאת מהפרק. אני כן זוכרת כמה מגניב היה לראות סוף סוף מישהו שאומר בדיוק את מה שאני טוענת כבר הרבה זמן, גם אם זה היה רק תסריט ורק בטלוויזיה. וזה הפך את זה, לדעתי, לאחד הפרקים הטובים של העונה.

וזה בדיוק מה שהכי אהבתי בפרק הזה.

בהחלט.

אן.

אני מניחה שזה יצא קצת עקום, אבל זה מה שזה. ואין דרך אחרת לתאר את זה.

וכן, זה בהמשך לפוסט הקודם.