לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


~

Avatarכינוי:  The Oncoming Storm

גיל: 27



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2024    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: Heartbreak / ן¿½ן¿½ן¿½. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .


אז זה לקח VPN על ישראל וספארי (שזה לא דבר רע, גם ככה רוב העבודה שלי היא עם ספארי, יש יתרונות למק. בכל מקרה לא באמת אהבתי את זה שהייתי צריכה להיכנס לישרא דרך כרום) אבל סופסוף הצלחתי לחזור לפה.

לפני רבע שעה ידעתי בדיוק מה אני רוצה לכתוב. עכשיו אין לי כל כך מושג. כל מה שאני יודעת זה שאני מותשת ושאני רוצה הביתה.

אבל לא הייתי פה הרבה זמן (הרבה יותר מדי) ולמרות ששתיתי קצת הערב עדיין יש בי איזה חלק הגיוני שאומר שאולי הגיע הזמן להתחיל אשכרה לעבד את כל מה שקרה בשנה הזאת מהגיהינום (aka 2023). לא שיש לי מושג איפה להתחיל. או איך לכתוב. אני כבר לא באמת יודעת לכתוב עכשיו, לא אחרי ה7 באוקטובר.

יש לי ספר שמחכה לטיוטה שניה ואני לא מתקדמת עם זה בשיט. מי בכלל יודע איך להיות יצירתי כרגע.

הכל התרסק בעבודה. הגשתי את ההתפטרות שלי אבל אין לי מושג מה יקרה הלאה. לא יודעת אם אכפת לי אפילו. הכל סוג של התחיל עם כל הסיפור בכריסמס שעבר, וא׳ שסירב להתנצל על זה שהוא פגע בי, ואז ביוני ד׳ אמר שהוא עובר לחו״ל ואופס הכל נהרס שם. אנחנו עדיין מדברים ודי קרובים אבל אני יודעת לאן זה הולך, אה?

ל׳ החליטה ללכת ואפילו לא להגיד שום דבר כי אמרתי שאני מרגישה שהיא מתרחקת ממני והיא החליטה שאני תוקפת אותה. שידור חוזר של הסיפור עם ק׳ ב2019. כל זה התחיל בפברואר, אמרתי לה שאני מפחדת באפריל, היא שלחה לי הודעה בחזרה של ״איך את מעזה לזרוק לי את זה בפנים״ ומאז נעלמה. הייתי צריכה למצוא אותה בפאקינג GO Fest כדי לקבל תשובה וגם זאת אפילו לא היתה תשובה אמיתית. פאקינג בולשיט.

ד׳ עבר לאירלנד בסוף אוגוסט. הבנאדם היחיד שהיה לי איזשהו קשר משמעותי איתו (כי כמובן שעם א׳ אני בקושי מדברת ופאקינג ביליתי חודשים בלנסות להבין מה המרחק הנכון ממנו). אני יודעת לאן זה הולך. זה לא באמת מחזיק מעמד אחרי שמפסיקים לעבוד ביחד, במיוחד כשלא גרים קרוב. Been there, done that.

לא׳ יש סרטן. סופני. לא ברור כרגע כמה זמן יש. הוא די מתחמק ממני כבר איזה שלושה-ארבעה חודשים, לא יודעת למה. חשבתי כבר שאני עוד יחסית בסדר עם זה ש״אה כן עוד מישהו שחשבתי שאני קרובה אליו אבל פוגע בי והולך״ אבל היום הוא היה ואז יצאנו לשתות וקצת הבנתי שאני מתגעגעת אליו. לא שאני יודעת לאן זה הולך (אם בכלל). לא יודעת. אני רק יודעת שלא באמת בא לי להמשיך לרדוף אחרי אנשים, בזבזתי מספיק זמן עם ק׳ ועם ל׳.

[ק׳ ביקשה עזרה עם משהו לפני כמה שבועות, מה לעזאזל]

הייתי בבית ב7 באוקטובר (למזלנו אנחנו קרובים לת״א אז עיקר הסכנה היו טילים, אבל רק להיות שם ולשמוע את החדשות שזורמות פנימה היה קשה, אני לא מסוגלת בכלל לדמיין מה האנשים שהיו שם עברו). התכוונו ללכת ל״אנו״ (המוזיאון). Needless to say, זה לא קרה. ההורים די הכריחו אותי לחזור ללונדון ביום שאחרי ואני שונאת את עצמי מאז. אני רוצה הביתה. גם כי העיר הזאת אנטישמית לחלוטין, אבל בעיקר כי הבית זה הבית. התחלתי להשתתף בקבוצת צ׳אט של נשים יהודיות... זה גם משהו אני מניחה. אונליין המקומות הבטוחים היחידים הם אזורים יהודיים. בכל השאר תמיד יש את הפחד של התמודדות עם אנטישמיות. מישהי אמרה אתמול משהו על זה שאנחנו בחרנו את הממשלה הזאת ורוב הישראלים תומכים בה והיה לי רגע של meltdown של ״אתן פאקינג רציניות?״ מסוג הדברים שציפיתי להם מלא-יהודים אבל לא מיהודים. וול. הייתי צריכה כבר לדעת שזה עובד ככה.

אני רוצה הביתה אני רוצה הביתה אני רוצה הביתה אני רוצה הביתה.

לא שאני יכולה לעשות משהו כדי לעזור, לא שיש לי משהו לעשות בכלל (חשבתי שאם אני אחזור אולי אני אוכל לחזור למד״א אבל אני לא חושבת שזה אפשרי בכלל), אבל אני רוצה הביתה. אני רוצה להיות עם המשפחה ועם האנשים שלי. אף פעם לא באמת התכוונתי לעזוב את הארץ לתמיד, ומהרגע שעברתי לפה הרגשתי את החוסר, אבל עכשיו זה כבר בלתי נסבל. הביקור של דצמבר (חנוכה) בוטל כי לא הצלחתי למצוא טיסה נורמלית שלא עולה פי שלוש מטיסה רגילה. בדיעבד הייתי צריכה פשוט לשלם את זה וזהו. לא שזה עוזר לי כרגע.

עוד 41 ימים (39 אם אני אצליח להקדים את הטיסה) אני חוזרת הביתה עוד 41 ימים עוד 41 ימים עוד 41 ימים. לפחות זה.

אה כן והתפטרתי ואין לי שום עבודה בדרך או שמץ של מושג מה אני הולכת לעשות עם עצמי או איך אני הולכת לשלם חשבונות. היה לי ריאיון עם מישהו שדי ברור שהוא אנטישמי כי הוא ניסה נואשות להתחמק מלומר את המילה ״ישראל״. וול. Go fuck yourself. למה בכלל אתה מבזבז לי את הזמן עם הבולשיט הזה?

לפחות קניתי Switch סופסוף אני מניחה. שיחקתי את כל המשחקים של פוקימון שיש בסוויץ׳ (מלבד Let's Go Eevee) ושבוע שעבר סיימתי (או יותר נכון סיימתי את הקרב האחרון, עדיין חסרים לי 16 מקדשים) את Breath of the Wild. אני לא גיימרית מי יודע מה אבל ניראלי שיש לי יותר מאלף שעות על הסוויץ׳ כרגע. מסוף מאי. לא באמת מפתיע עם כל מה שקרה אני מניחה. (חישוב מהיר של הזמנים בפרופיל שלי אומר שיש לי לפחות 1440 שעות. לפחות 60 יום. מתוך 10 חודשים שיש לי את הסוויץ׳. וואו.)

אני פשוט עייפה. מהכל.

וזה לא עוזר שאני חולמת עליו כמעט בלי הפסקה. Clearly המוח שלי שאומר שאני צריכה אותו.

[מנסה נואשות לא לבכות כי גם ככה אני מיובשת ומחר יש לי ריאיון ואני עוד צריכה לסיים לערוך את קורות החיים שלי]

טוב להוציא לפחות חלק מזה אני מניחה. אולי מחר אני גם אצלי באמת להוציא משהו החוצה במקום להמשיך להרגיש כאילו אני 10 שניות מלהתרסק. אני מנסה להיצמד לכעס כי לפחות זה קל יותר ויש הרבה על מה לכעוס (כמו מה שקורה בבית והאידיוט בעבודה שפאקינג הופך את החיים שלי לסיוט כבר כמה חודשים). אני צריכה להיות חזקה יותר. הבעיה היחידה היא שאין לי כוח יותר. אני פאקינג רוצה הביתה.

לפחות לכתוב פה זה משהו. תודה לאל שמצאתי את הדרך להיכנס לבלוג שלי שוב. עבר הרבה יותר מדי זמן.

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 13/3/2024 23:46   בקטגוריות Heartbreak / כאב, מילה עליי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אתה בטח לא חושב בכלל על היום הזה. בטח בכלל לא שמת לב אליו. סתם היום האחרון של ינואר, זה הכל. הלוואי שגם אני יכולתי להיות ככה. לא לשים לב שהיום לפני עשר שנים לקחת ממני את הדבר הכי קרוב להורה שהיה לי בחיים.

Alas, that's not how it works.

זה לא היה קל בשום שלב, ותמיד התייחסתי לזה בתור ״היום הכי גרוע בחיים שלי״, אפילו כשהקול שלך עדיין היה בראש שלי, אבל עכשיו זה כמעט גרוע יותר. כשעוד היה לי את הקול שלך, לפחות ידעתי מי אני. ידעתי שיש לי עוד הרבה לאן ללכת, ומה ללמוד על עצמי, ושאני עוד אשתנה, אבל זה היה בסדר, כי ידעתי מי אני. ועכשיו... עכשיו אין לי מושג, ואני פחות או יותר צל של מי שהייתי, ואף אחד לא מבין למה אני מתכוונת כשאני אומרת שאני לא יודעת מי אני ושזאת תחושה פנימית שלא מגיעה מאנשים אחרים אלא מעצמי. ואני יודעת - אני פשוט יודעת - שאם הייתי אומרת את זה לך, היית יודע בדיוק על מה אני מדברת.

כי כבר דיברנו על זה, נכון? כשרק מצאת אותי במצב הזה בכיתה י״א. לא ידעתי למה אני מרגישה אבודה ובלתי נראית וכאילו אני לא קיימת, ובטח שלא ידעתי שאני בכלל ילדה קטנה כי זה הדבר היחיד שבחיים לא יצא לי להיות, אבל... ידעתי שאני אבודה ובלתי נראית. ואז אתה ראית אותי. והראית לי שקיימת דרך אחרת, שיכולה להיות לי הליבה של מי שאני. שבכלל יש לי ליבה כזאת, ואני לא קיימת רק כדי להיות מה שכולם סביבי צריכים. וול, עכשיו אני כבר לא קיימת רק בשביל כולם, אבל בכל זאת איבדתי את החלק הזה בי. ובימים האחרונים נראה לי שאתה הבנאדם היחיד שמסוגל להבין למה אני מתכוונת.

הוא אמר שאני צריכה ללמוד להאמין בעצמי, אבל איך אפשר להאמין בעצמך אם אין לך ״עצמי״ להאמין בו? ואם אני אומרת שאני לא יודעת אם משהו מזה היה אמיתי, הוא אומר שאין סיכוי שהייתי נותנת לעצמי להתקרב אלייך אם זה לא היה אמיתי, כי הייתי מרגישה את זה. אבל... גם הרגשתי שאני מבוגרת. הרגשתי שהבעיה היחידה במשפחה שלי היא אבא שלי. הרגשתי שאתה חבר עבורי. הרגשתי שהכל נהרס באשמתי. שום דבר מזה לא היה נכון, אז איך לעזאזל אני אמורה להאמין לזה שהרגשתי שאני מכירה אותך, או שזה היה אמיתי, או שהיה לך אכפת? (לא היתה לו תשובה לזה כשאמרתי את זה. אני מניחה שאין באמת תשובה לזה.)

הקטע זה שאני לא באמת רוצה לחזור להיות בקשר איתך. כשניסיתי ליצור קשר, זה לא היה בשביל לחזור למה שהיה. אני לא חושבת שאני מסוגלת בכלל לחזור למה שהיה. אתה די לקחת לי את היכולת להאמין. היה משהו כל כך תמים וילדותי באיך שהאמנתי לך, באיך שסמכתי עלייך... ואז הלכת אחרי שהבטחת שאתה שם, ובזה בערך זה נגמר (c זרקה לי את זה בפנים שאני לא מסוגלת להאמין שאנשים שם בשבילי, ואז גם היא הלכה. מעניין באמת למה אני לא מאמינה יותר). אין שום צורה שבה זה יכול להימשך. אתה ברחת. ואני המשכתי לחזור כי הייתי צריכה אותך, כי מה לעשות, אם לצטט את החברה הכי טובה שלי, I needed real, non-toxic family, ואתה אולי לא התכוונת להיכנס למקום הזה, אבל זה בדיוק מה שעשית. והייתי צריכה את זה. אבל זה לא משנה את העובדה שזה לא יכול היה להימשך, כי כבר עשית את הנזק הכי גרוע בזה שברחת ואחרי זה רק המשכת בכיוון הזה. וכשניסיתי ליצור קשר לפני שנסעתי לפני שנתיים... זה ממש לא היה בשביל זה. אני רוצה את הקול שלך בחזרה. אני רוצה את עצמי בחזרה. אני צריכה לדעת שזה היה אמיתי.

אבל אתה לא פה, וכל פעם שניסיתי ליצור איתך קשר ברחת, ואני עדיין צל של עצמי ואני אפילו לא יכולה להסביר לאף אחד למה אני מתכוונת כשאני אומרת את זה. וזה נהיה אפילו גרוע יותר, כי כאמור, כל מה שרץ לי בראש זה, ״הוא היה מבין״.

אבל אתה לא פה, והקול שלך שהיה בראש שלי לא פה, וחשבתי שאם אני אכתוב את הספר המטופש הזה אז אני אמצא אותו שוב, או שיהיה לי איזשהו סוג של closure, אבל זה ממש לא עבד. לא קרוב אפילו. לא רק שאני עדיין מרגישה אבודה, אני גם די בטוחה ששום דבר ממה שכתבתי מהצד שלך בכלל לא אמין, כי זה ממש לא הרגיש אמיתי כשכתבתי את זה. וזה מה שהופך אותי לכותבת טובה, נכון? זה שזה אמיתי בראש שלי. אבל זה לא היה. זה היה... לכתוב בשביל להוציא משהו, וזאת פשוט לא הדרך שאני כותבת. אבל איך אני אמורה לכתוב את זה בצורה אמיתית אם אני בכלל לא מוצאת את הקול שלך? אם אני לא מוצאת את עצמי?

הלוואי שיכולתי לדבר איתך. אני יודעת שהיית מבין מה אני מחפשת עכשיו, מה איבדתי. ואולי אם הייתי מספרת לך על הבית שלי, על המשפחה שלי, היית מבין לאיזה מקום נכנסת. זה כנראה השקר השני הכי גדול בחיים שלי, שיש לי משפחה נורמלית. ממש. לקחו לי כל כך הרבה שנים עד שיכולתי בכלל להכיר בזה שemotional abuse זה דבר אמיתי. אנשים חושבים שאם אין סימנים על הגוף זה לא משמעותי... אבל רוב הזמן העדפתי שאבא שלי ירביץ לי על פני הדברים שהוא אמר. לפחות את המכות אתה לא שומע אחרי זה בלופים בראש שלך, אתה יודע? אולי אם הייתי אומרת משהו על זה, היית מבין. אולי אם היינו מדברים, הייתי יכולה לדעת אם זה באמת היה אמיתי. הייתי יכולה למצוא את הקול שלך. אולי.

או אם לצטט את אחד הספרים האהובים עליי:

“I want you to face your part in her life,” Thakur snapped. “Who is the Dreambiter, Ratha?”

Again she looked away, and when she looked back, her green eyes were blazing. “Don't blame that on me, herding teacher. That thing isn't me. It's part of her sickness. She dreamed it up. Why, I don't know. But she made it.”

“Yes, she made it,” Thakur said, his voice steady. “It looks like you.”

Ratha flinched. “I bit her when she was a cub. I know I did. I was impatient. I wanted her to talk, to be like other Named cubs. I couldn't accept that she wasn't. I can't go back and undo everything.” He heard her voice start to tremble. “It is all in the past. You can't change the past.”

“For Thistle it is not the past. Ratha, I am not trying to blame you. I am only saying that both of you created the Dreambiter. It will take both of you to put it to rest.”

אבל אתה לא כאן. רק הDreambiter כאן. ואני יודעת שהקול שלך נמצא שם איפשהו, אבל אני לא מסוגלת להגיע לשם, לא לבד. It takes both of us to put it to rest, but you're not here, and you don't care. אז איך אני אמורה להמשיך מפה?

 

אן.

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 31/1/2023 22:53   בקטגוריות Heartbreak / כאב, Mr. G  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




כבר שלושה ימים שאני עסוקה רק בהיום. בתאריך. לא שיש לי יותר מדי מה לעשות, אתה יודע. זה לא שאני בארץ, וגם אם הייתי בארץ, זה לא שאני יודעת איפה אתה. ועדיין, כרגיל, אני מודעת לתאריכים. זה היה קל יותר כשיש רעש או שאני עושה דברים עם אנשים אחרים. היה לי משהו שיסיח את דעתי. אבל בשאר הזמן... זה הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו. על היום.

ואז שבוע הבא יהיה היום ההוא. וגם לזה אני כבר מודעת. זאת התקופה הזאת של השנה. עשר שנים מהיום ההוא, ואני עדיין לא מצליחה להשאיר את זה מאחור. לא את היום הכי גרוע בחיים שלי.

ואתה יודע... זה הורג אותי לא רק כי אני ממש צריכה אותך עכשיו, כי אני שוב באותו המקום אבל גרוע יותר אחרי מה שעשית, כי אני כל כך אבודה ולבד. זה לא רק בגלל זה. זה כי אני לא מבינה למה. מה היה כל כך גדול וחשוב שהצדיק לרסק את החיים של הילדה שמצאת? למה?

ואולי אם דברים היו אחרת, אם לא הייתי אבודה כל כך, הייתי מסוגלת להרגיש משהו שהוא לא כאילו מישהו מנסה להוציא לי את הלב מהמקום. אבל זה הקטע, נכון? אני כן אבודה. אין לי שמץ של מושג מי אני. ואף אחד אחר לא מסוגל להבין את זה. שזאת תחושה פנימית, ושאין לי מושג, ושזה לא היה הקשר אלא העובדה שהיינו כל כך דומים. אף אחד לא מסוגל להבין את זה. אבל זאת האמת. אין לי מושג מי אני. הרגשתי כאילו אני סופסוף יודעת, אחרי כל מה שהיה. ואז הבנתי כמה מה שעשית לי היה דפוק, ומאז אני לא מסוגלת למצוא לא את הקול שלך ולא את עצמי. הכל התרסק ואין לי כלום.

כן, אני יודעת כמה זה דפוק לכתוב למישהו דבר כזה היום, אבל היי, אתה בכל מקרה בחיים לא תקרא את זה, אז זה לא כאילו זה משנה באיזושהי צורה, נכון?

קרה כל כך הרבה בזמן האחרון. כל כך הרבה. ואני רוצה לספר לך, אני רוצה לכתוב לך, אבל... כרגע הכל כואב מדי. ואני פשוט צריכה אותך. כי אני לא יודעת איך להתמודד עם שום דבר מזה. ואני קורסת. ואתה הדבר הכי קרוב להורה שאי פעם היה לי. לפני שנטשת אותי, that is. ואני ממש, אבל ממש, צריכה הורה אמיתי כרגע.

הלוואי שהיית פה. הלוואי שיכולתי לפחות לדבר איתך. אפילו רק להגיד משהו קטן על היום. שום דבר בנוגע לכמה שאני צריכה אותך וכמה שאני מתגעגעת... רק משהו על היום. אבל אתה לא פה. Guess this is why I'm talking to myself.

 

אן.

 

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 23/1/2023 22:02   בקטגוריות Heartbreak / כאב, Mr. G  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אז ראיתי את דיוויד בGood אתמול.

זה קצת מצחיק, כשהודיעו שהוא עושה את המחזה ב2020 אמרתי שאין סיכוי שאני טסה לראות את זה, ואז דחו אותו ל2021, ואז ל2022, ובהתחלה התעלמתי כי עדיין הייתי נחושה בדעתי לא לראות את זה, ואז איכשהו שכנעתי את עצמי שזה יהיה בסדר והתלהבתי להזמין כרטיסים לשתי הצגות (למה אני מטומטמת למה), וכל השבוע התחילה לי מין תחושת לחץ כזאת כשהתקרבנו לזה יותר ויותר והבנתי שזה עוד שניה קורה וזה פאקינג אמיתי.

אני כל כך גרועה בלהתמודד עם דברים.

אתמול התחלתי להרגיש את הפחד בבוקר, אבל ל׳ הגיעה והיינו ביחד קצת והיה כיף, ואז חזרתי הביתה וממש הרגשתי את הפחד. ללכת לרכבת מהבית עוד היה יחסית קל (יחסית, הייתי מבועתת אבל זה עדיין לא היה full blown panic), כי עדיין הייתי באמצע המכתב שהתחלתי לכתוב לו (רעיון של ק׳, היא מדהימה), אבל לרדת מהרכבת ולהחליף לרכבת השניה כדי להגיע לPiccadilly Circus כבר ממש הכניס אותי לפאניקה. למזלי הייתי במספיק התקפי פאניקה בחיים שלי כדי לדעת שזה שאני לא מצליחה לנשום וקשה לי ללכת ואני מרגישה כאילו אני עוד שניה מקיאה (מה? לא אכלתי כלום מהצהריים) זה בכלל התקף פאניקה. זה לא עשה את זה קל יותר, אבל היי, לפחות ידעתי מה אני עוברת.

ואז הגעתי לתיאטרון וראיתי את זה, ראיתי את הפנים שלו ואני יודעת שזה לא הוא, לא באמת, ואני גם יודעת שהוא עושה את זה כדי שאנשים יזכרו, כדי שזה לא יקרה שוב, אבל... אלה עדיין הפנים שלו. ופשוט התחלתי לבכות. עמדתי שם עשר דקות בערך עד של׳ הגיעה (לעזאזל איתי והלחץ שלי להגיע מוקדם לכל מקום), ופשוט בכיתי.

אני כמעט אף פעם לא מדברת על הקשר של המשפחה שלנו לזה, אבל... זה שם. הייתי מודעת לזה מאז שהייתי ילדה קטנה. אני אשכרה זוכרת את עצמי ביסודי מסתכלת על כל הילדים שרצו וצחקו והיו פשוט ילדים ביום השואה וחושבת לעצמי ״איך אתם יכולים להיות ככה? אתם לא יודעים מה אנחנו מנסים לזכור היום?״. לא הכרתי את כל הסיפור, אבל הבנתי מספיק בשביל להרגיש את זה. ואז כמה שנים ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא משנה וזה לא קשור אליי. ובצבא זה עלה שוב כי הייתי צריכה להכין משהו במקום שהייתי מוצבת בו אז (איזה בזבוז של זמן היה השירות שלי במקום ההוא), אבל כבר חשבתי שאני בוגרת ומסוגלת להתמודד עם זה כי הוא עדיין היה בראש שלי והרגשתי שאני יציבה. ואחרי כבר היו דברים אחרים להתמודד איתם.

והנה דיוויד, הבנאדם הזה שהוא כזאת קרן שמש מדהימה בחיים שלי... משחק את הצד השני.

חשבתי ששני דאבלים של וויסקי (לא זוכרת מתי בפעם האחרונה פשוט לגמתי אותו ככה, אני אוהבת ליהנות מהריח ומהטעם) בפחות משעה יעזרו טיפה להקהות את הכל, אבל מסתבר שזה לא בדיוק עובד ככה. גם כן הגנים האלה.

זה עוד יקח לי זמן באמת לפענח את כל מה שאני מרגישה, אני חושבת, אבל... רוב המחזה לא היה גרוע כמו שחשבתי שהוא יהיה. פשוט החלקים הגרועים היו הרבה יותר גרועים משחשבתי שהם יהיו. לא כי לא דמיינתי שזה יגיע לזה, אלא כי זה דיוויד. והוא עושה את זה מכל הסיבות הנכונות, ואני יודעת את זה, ואני כל כך גאה בו שהוא עושה את זה, אבל עדיין כשיושבים שם מולו (ועוד היו לנו כרטיסים לשורה הראשונה, מה לעזאזל חשבתי לעצמי)... קשה לא לחשוב על זה שאלה הפנים שלו, וזה הקול שלו, ולפעמים זאת אפילו שפת הגוף שלו. ולראות אותו עם המדים (אלוהים, רציתי להקיא. ל׳ אמרה אחרי זה שזה היה הרגע הראשון שזה באמת הרגיש כאילו דיוויד נעלם לגמרי, כאילו כבר אין שום דבר ממנו על הבמה, כי החליפה שהוא לבש יכלה להיות ממיליון תפקידים אחרים אבל זה לא, והיא לגמרי צדקה) או מדבר עם המפלצת הזאת אייכמן, לשמוע חלק מהדברים שהדמות שלו אומרת, לראות את ההצדעה... זה פשוט היה יותר מדי. אני ישבתי שם ובכיתי. זה בערך כל מה שהייתי מסוגלת לעשות. בכיתי בערך לאורך כל ההפסקה, ואז לאורך כל הכמה סצינות האחרונות. אני אפילו לא זוכרת מה גרם לי להתחיל לבכות בסוף החלק הראשון, אבל לא יכולתי לעצור. זה פשוט כאב יותר מדי.

הדבר היחיד שהיה טוב בכל הסיפור הזה היה ללכת אחרי ההצגה לStage Door. לראות אותו שוב חוזר לעצמו. הוא היה כזה... דיוויד. מתוק ועדין ומנסה לדבר עם כמה שיותר אנשים ולהקשיב לכמה שיותר אנשים ו... פשוט הוא עצמו. זה היה כל כך טוב לראות את זה. לשמוע אותו מדבר עם אנשים. יש לו דרך לגרום להכל להיראות טוב יותר, אפילו ברגעים הכי גרועים. אני לא יודעת איך, אבל הוא עושה את זה. תודה לאל שהוא קיים. 3>

עדיין יש לי הרבה על מה לחשוב והרבה לפענח, כי היו שם רגעים שממש גרמו לי לרצות לקפוץ מאיזה גג, אבל... אני מניחה שזה ששרדתי את זה זה משהו. ולראות את דיוויד שוב בתור דיוויד... זה עזר. מאוד. לא יודעת, אני חושבת שבסוף בעיקר הרגשתי הקלה, אבל זה עובד עכשיו רק אם אני לא חושבת על כל הרגעים באמצע שרציתי לברוח. אין לי מושג איך זה יילך מחר... אני מקווה שזה לא יהיה גרוע יותר. אולי אני אצליח לנתק את זה שזה דיוויד מכל הסיפור. הלוואי. אני רק שמחה שאני לא צריכה ושלא הייתי צריכה לעבור את זה לבד... אני לא חושבת שהייתי מצליחה, אבל אני יודעת שלא הייתי סולחת לעצמי אם לא הייתי הולכת לראות אותו כשהוא מופיע כשאני כבר גרה בלונדון. המוח שלי כזה דפוק לפעמים. 🙃

 

*כאמור כתבתי לדיוויד משהו ברכבת ואז חשבתי לעצמי שזה גרוע (אני עדיין חושבת שזה גרוע) אבל נתתי לל׳ לקרוא בתיאטרון בזמן שהלכתי להביא עוד וויסקי, והיא איכשהו הצליחה לשכנע אותי לתת לו את זה. התחרטתי על זה בשניה שעשיתי את זה (הוא נראה כל כך מופתע כשנתתי לו את זה, ״זה בשבילי?״ הוא כזה מיוחד 🥺❤️), ואני עדיין חושבת שזה היה (1) גרוע, (2) לחלוטין לא קוהרנטי, (3) ugggggghhhhh, אבל גם ל׳ וגם ק׳ התעקשו שזה היה טוב, אז... לא יודעת, אני מקווה שזה היה טוב. תודה לאל שהוא לא יזכור אותי.

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 6/11/2022 14:16   בקטגוריות Heartbreak / כאב, מילה עליי, Geek Life  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
17,263
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe Oncoming Storm אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The Oncoming Storm ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)