רבתי איתו עלייך שוב. זה לא קורה הרבה ובדרך כלל לא כל כך אכפת לי, אבל עכשיו עם כל מה שקורה מסביב זה זורק אותי ישר לשם. למערות האלה בפנים שהDreambiter מסתובב בהם ואני יודעת שהוא מתכנן לתקוף. כן, הוא עדיין נראה כמוך. "Yes. She made it. It looks like you". הוא נראה כמוך, וכל פעם שאני מנסה להתקרב כל הספקות עולים שוב. הכל התמוטט.

״לא מגיע לך לפקפק בכל מה שהיה״ וול tough luck, זה לא באמת משנה מה מגיע לי ומה לא, זאת המציאות.

אני אפילו לא זוכרת ממה הריב הזה התחיל הפעם. דיברתי על העבודה החדשה ועל אנטישמיות ואיכשהו זה הגיע לטיול לספרד ואז אלייך (לא רציתי לחבב אותך, באמת שלא. אבל אתה כבר יודע את זה, אני חושבת). ניסיתי להתרכז בעבודה בבוקר, באמת שניסיתי. ואז לפני שעה ומשהו חשבתי שאולי אם אני אבכה קצת זה יוציא את הכל החוצה ואני אוכל להתחיל לעבוד כמו שצריך היום, כי את זה לא עשיתי בכלל. כאילו, עבדתי, אבל אני לא באמת בעבודה. אני מניחה שלפחות קשה לראות את זה עליי כי גם קצב איטי שלי זה קצב טוב של אנשים נורמליים, הא.

זה לא באמת עבד, הקטע הזה של לבכות קצת. עובדה, אני עדיין יושבת פה ובוכה.

אה, כן, גם היה משהו על הפנמה של דמויות הורה כי זה מה שילדים אמורים לעשות ואז אמרתי שעשיתי את זה וזה עבד טוב אבל הכל נשבר מאז. כל התובנות של 2017/8 הפכו את החיים שלי לסיוט. או שאולי אני בעצם משקרת לעצמי וזה תמיד היה ככה.

לא משנה.

חשבתי שאולי אם אני אקרא קצת אני אוכל להיזכר, לשמוע את הקול שלך בראש שלי שוב. מלבד הפעם האחת ההיא ב2021, זה לא קרה בערך מאז 2017. אבל חשבתי שאולי אני אצליח לשמוע את זה שוב. לא, הDreambiter עומד באמצע ומפריע לי, בדיוק כמו שהוא הפריע לת׳יסל לשמוע את השיר. גם אני לא מצליחה לעבור אותו. (ראת׳ה לפחות הקשיבה לת׳אקור ובאה לעזור לת׳יסל. בניגוד אלייך that is)

אז התחלתי בלקרוא קטעים מ״מלאכים״ ואז הבנתי שזה לא באמת עושה את העבודה אז התחלתי לקרוא את ההודעות שלנו. ואז חלק מהזכרונות התחילו לעלות.

סוכות, אני יושבת באוטו בתחנת דלק (אמא נכנסה פנימה לקנות משהו) ועונה לך על ההודעה על ששאוש״ק.

יום שישי, אני חושבת שבין ראש השנה לכיפור, שד׳ ואני נתקלות בך במדרגות ואנחנו עומדים באמצע המדרגות לדבר על הספרים.

יום שלישי ההוא שד׳ באה לביה״ס לקבל את ספר הלימוד של פסיכו וישבנו על הרצפה במסדרון והיא נתנה לי לקרוא אותו. עברת לידנו כי באת לפגישה איתה ועם ה״מחנכת״ שלנו. אחרי השיעור באותו היום שאלתי אותך אם יש לך חומרים להמליץ לי ואמרת לי שתחשוב.

אתה שואל בסוף השיעור הראשון שלך מי יודע מה ״d&d״ אומר ואני חושבת לעצמי שאני יודעת אבל אין סיכוי שאתה מתכוון לזה. Surprise.

יום חמישי(?), יש את ההרצאה הזאת במקום השיעור ואתה יושב בצד וקורא בקינדל שלך. אני באה אלייך אחרי ההרצאה (שאני לא זוכרת בכלל על מה היא היתה, רק שגררו את כל השכבה לזה) ומבקשת את הטלפון שלך כי אמא רוצה לדבר איתך.

יום שלישי שאמא באה לדבר איתך. לא היה שיעור היסטוריה אז ישבתי מחוץ לחדר מורים והסתכלתי עליכם. ישבתם בשולחן השני אני חושבת. ליוויתי אותה החוצה אחרי זה והיא סיפרה לי שהיא אמרה לך למה באמת עזבתי את המחוננים (בניגוד לחצי-אמת שאנחנו מספרות לכולם בביה״ס הנוראי ההוא) ושאמרת שאם היית יודע היית מנסה לעזור לי. שעה וחצי (בערך) אחרי הצעת לי לקרוא את סערת נפש.

שבוע לפני הטיול השנתי, יש הדרכה בחוץ ואני עומדת למעלה ומסתכלת עלייך עם התלמידים שלך כי אני לא נוסעת אז אני לא צריכה להיות בתדרוך. אחרי זה עלית למעלה וחשבתי שיש לזה מטרה אחרת, אבל גיליתי שבאת לדבר איתי. זאת היתה הפעם הראשונה שפשוט עמדתי עם מישהו בשקט ולא היה לי אכפת. איכשהו זה לא מרגיש מביך בכלל.

לונדון. אני יושבת בחדר האוכל במלון בבוקר. פתחתי את ההודעות של ביה״ס בטלפון והקלדתי תשובה באייפוד. זה היה קל יותר מאשר לגלול למעלה ולמטה כל הזמן. זה היה עיצוב נוראי לאתר. UX ברצפה. אבל זה עבד ויכולתי לדבר איתך מרחוק אז לא היה לי אכפת. סופסוף מישהו לדבר איתו.

יום שלישי אחרי הכנס. באתי לדבר איתך בהפסקה ולספר לך על הכנס והכל. רציתי להעביר לך את כל החוויה, אפילו שזה לא באמת אפשרי. ואז כשבאתי לדבר איתך עוד בהפסקה שאחרי שאלת על מתמטיקה. ואני בהיותי אני נלחצתי. ובצדק כנראה. אמא לא כל כך הבינה ממה נלחצתי. אבל דיברנו על זה ביום חמישי וסידרנו את זה. וול, זה לפחות מה שאני חשבתי.

הנה, אתה רואה? איבדתי את היכולת להאמין בזה. זה בכלל היה אמיתי?

זוכר את תחילת דצמבר? היה יום חמישי אחד שבאתי די מוקדם ובדקתי אם אתה בחדר מורים (היית). באתי להגיד לך שמצאתי את ״מעיין״. לקחת אותי לשולחן שקרוב לדלת וישבנו שם ודיברנו קצת. ואז הייתי צריכה ללכת כי שיעור ספורט.

באיזשהו שלב הן התחילו לפנות אליי כל פעם שהן תהו אם אתה נמצא או רצו לדעת אם יש שיעור וכו׳. ״עדיף שאת תפני אליו, כי אותך הוא אוהב״. וול. Aged like milk that one.

יום הורים של מחצית א׳, אמא ואני נתקלנו בך ליד החדר של ה״מחנכת״ שלי. שאלת על השיעור הראשון שלי עם MIG. דיברנו על מה שהיה בביה״ס באותו יום.

יום חמישי שסיימתי את המבחן באנגלית מוקדם והיתה לי שעה חופשית כי כולם עוד עשו את המבחן, אז ישבנו לדבר מול חדר מורים. זה די היה המקום הקבוע שלנו בחודשים האלה.

אתה והתיק צד הזה שלך שבגללו גם אני עדיין מסתובבת עם תיק צד. תכלס זה מספיק בשביל לפטופ, בקבוק מים ומשקפי שמש. אה ומטריה שאני אף פעם לא זוכרת לפתוח, אפילו כשיש גשם חזק. ככה זה לונדון.

אחרי התעודות של מחצית א׳. ליוויתי אותך לאוטו. הראיתי לך את התעודה, אמרת שמצחיק שבלשון והבעה הציון שלי נמוך, ואז הלכנו לאוטו שלך. ניקית את העלים שנפלו מהעץ מהשמשה.

יום חמישי ההוא אחרי שסבא נפטר. אני לא זוכרת את רוב השיחה שלנו, אבל אני זוכרת את איך שהגבת כשאמרתי לך, ואת איך שמיד הבנת מה אני צריכה ואיך אני מרגישה. בחיים לא הרגשתי כל כך seen. איכשהו תמיד ידעת.

זה כזה textbook, אה? ילדה שרצה להורה כדי שיעזור לה לווסת את הרגשות שלה ולהבין איך להתמודד עם זה.

אחרי הטילים שנפלו על המבחן במתמטיקה, כשהסתובבתי במסדרון ודיברתי עם אחותי כדי להרגיע אותה. ואתה עברת שם וראית אותי ואפילו לא באמת היינו צריכים לדבר. רק היד הספיקה. רק לדעת שאני לא לבד ושיש על מי לסמוך. אין לך מושג כמה משמעותי זה כשכל מה שאני מקבלת כל החיים זה שאני צריכה להיות המבוגר האחראי. ההרגשה שאני יכולה להיות ילדה לשם שינוי וזה בסדר.

זוכר שתלמידים שלך באו בזמן שדיברנו וביקשו חלב לחתול שהם מצאו בחוץ? הבאת להם צלחת כזאת קטנה.

יש עוד כל כך הרבה זכרונות וכל כך הרבה רגעים אבל אם אני לא אעצור את זה בקרוב אני אשב פה ואבכה עד מחר. או לפחות עד שאמא תתקשר עוד מעט כי בדר״כ אנחנו רואים דברים ביחד בערב. ואני לא רוצה שהיא תראה שבכיתי. אני אפילו לא יודעת למה. אולי כי כבר נמאס לי לשמוע ש״כן, זה באמת עצוב וכואב, אבל אולי כדי שתנסי לעבור הלאה״ זה לא כזה פשוט ffs. וכבר רבתי על זה פעם אחת היום, לא בא לי עוד פעם לעשות את זה.

ועדיין, אפילו עם כל זה... אני לא מצליחה לשמוע את הקול שלך. הייתי מסתובבת בבסמ״ח ומדברת איתך בראש שלי. לא רק בבסמ״ח האמת, פשוט את זה אני זוכרת ממש טוב מסיבה לא ברורה. אבל אני לא מצליחה לשמוע את זה שוב. זה לא עובד. היתה דמות מופנמת ואז הבנתי כמה דפוק הכל היה ומאז אני חיה את המתקפות בלופים. קלייר בל תיארה את זה כל כך יפה. The Dreambiter is prowling. כל הזמן. וכל דבר יכול לגרום לו לתקוף.

אני לא באמת יודעת מה הפואנטה של כל זה. אני צריכה לדעת שזה היה אמיתי, אבל אין לי איך. ולך תסביר לו שכן, יש עצמי פנימי כלשהו, גרעין של מי שאני, וידעתי מי זאת, ואז התחלתי לפקפק בהכל כשהבנתי מה היה שם והכל נשבר. ולא, רק להיות בקשר עם אנשים לא מתקן את זה. כי זה עמוק יותר מזה. i still don't have a fucking clue who I am.

פשוט... אני עצובה וכואב לי והייתי נותנת הכל בערך בשביל לדבר איתך ולסדר את כל זה. זה לא הוגן מצדי אבל כרגע עם כל מה שקורה אני ממש צריכה אותך. מה לעשות. אבל אתה לא פה.

Guess this is why I'm talking to myself.

אן.

אז זה לקח VPN על ישראל וספארי (שזה לא דבר רע, גם ככה רוב העבודה שלי היא עם ספארי, יש יתרונות למק. בכל מקרה לא באמת אהבתי את זה שהייתי צריכה להיכנס לישרא דרך כרום) אבל סופסוף הצלחתי לחזור לפה.

לפני רבע שעה ידעתי בדיוק מה אני רוצה לכתוב. עכשיו אין לי כל כך מושג. כל מה שאני יודעת זה שאני מותשת ושאני רוצה הביתה.

אבל לא הייתי פה הרבה זמן (הרבה יותר מדי) ולמרות ששתיתי קצת הערב עדיין יש בי איזה חלק הגיוני שאומר שאולי הגיע הזמן להתחיל אשכרה לעבד את כל מה שקרה בשנה הזאת מהגיהינום (aka 2023). לא שיש לי מושג איפה להתחיל. או איך לכתוב. אני כבר לא באמת יודעת לכתוב עכשיו, לא אחרי ה7 באוקטובר.

יש לי ספר שמחכה לטיוטה שניה ואני לא מתקדמת עם זה בשיט. מי בכלל יודע איך להיות יצירתי כרגע.

הכל התרסק בעבודה. הגשתי את ההתפטרות שלי אבל אין לי מושג מה יקרה הלאה. לא יודעת אם אכפת לי אפילו. הכל סוג של התחיל עם כל הסיפור בכריסמס שעבר, וא׳ שסירב להתנצל על זה שהוא פגע בי, ואז ביוני ד׳ אמר שהוא עובר לחו״ל ואופס הכל נהרס שם. אנחנו עדיין מדברים ודי קרובים אבל אני יודעת לאן זה הולך, אה?

ל׳ החליטה ללכת ואפילו לא להגיד שום דבר כי אמרתי שאני מרגישה שהיא מתרחקת ממני והיא החליטה שאני תוקפת אותה. שידור חוזר של הסיפור עם ק׳ ב2019. כל זה התחיל בפברואר, אמרתי לה שאני מפחדת באפריל, היא שלחה לי הודעה בחזרה של ״איך את מעזה לזרוק לי את זה בפנים״ ומאז נעלמה. הייתי צריכה למצוא אותה בפאקינג GO Fest כדי לקבל תשובה וגם זאת אפילו לא היתה תשובה אמיתית. פאקינג בולשיט.

ד׳ עבר לאירלנד בסוף אוגוסט. הבנאדם היחיד שהיה לי איזשהו קשר משמעותי איתו (כי כמובן שעם א׳ אני בקושי מדברת ופאקינג ביליתי חודשים בלנסות להבין מה המרחק הנכון ממנו). אני יודעת לאן זה הולך. זה לא באמת מחזיק מעמד אחרי שמפסיקים לעבוד ביחד, במיוחד כשלא גרים קרוב. Been there, done that.

לא׳ יש סרטן. סופני. לא ברור כרגע כמה זמן יש. הוא די מתחמק ממני כבר איזה שלושה-ארבעה חודשים, לא יודעת למה. חשבתי כבר שאני עוד יחסית בסדר עם זה ש״אה כן עוד מישהו שחשבתי שאני קרובה אליו אבל פוגע בי והולך״ אבל היום הוא היה ואז יצאנו לשתות וקצת הבנתי שאני מתגעגעת אליו. לא שאני יודעת לאן זה הולך (אם בכלל). לא יודעת. אני רק יודעת שלא באמת בא לי להמשיך לרדוף אחרי אנשים, בזבזתי מספיק זמן עם ק׳ ועם ל׳.

[ק׳ ביקשה עזרה עם משהו לפני כמה שבועות, מה לעזאזל]

הייתי בבית ב7 באוקטובר (למזלנו אנחנו קרובים לת״א אז עיקר הסכנה היו טילים, אבל רק להיות שם ולשמוע את החדשות שזורמות פנימה היה קשה, אני לא מסוגלת בכלל לדמיין מה האנשים שהיו שם עברו). התכוונו ללכת ל״אנו״ (המוזיאון). Needless to say, זה לא קרה. ההורים די הכריחו אותי לחזור ללונדון ביום שאחרי ואני שונאת את עצמי מאז. אני רוצה הביתה. גם כי העיר הזאת אנטישמית לחלוטין, אבל בעיקר כי הבית זה הבית. התחלתי להשתתף בקבוצת צ׳אט של נשים יהודיות... זה גם משהו אני מניחה. אונליין המקומות הבטוחים היחידים הם אזורים יהודיים. בכל השאר תמיד יש את הפחד של התמודדות עם אנטישמיות. מישהי אמרה אתמול משהו על זה שאנחנו בחרנו את הממשלה הזאת ורוב הישראלים תומכים בה והיה לי רגע של meltdown של ״אתן פאקינג רציניות?״ מסוג הדברים שציפיתי להם מלא-יהודים אבל לא מיהודים. וול. הייתי צריכה כבר לדעת שזה עובד ככה.

אני רוצה הביתה אני רוצה הביתה אני רוצה הביתה אני רוצה הביתה.

לא שאני יכולה לעשות משהו כדי לעזור, לא שיש לי משהו לעשות בכלל (חשבתי שאם אני אחזור אולי אני אוכל לחזור למד״א אבל אני לא חושבת שזה אפשרי בכלל), אבל אני רוצה הביתה. אני רוצה להיות עם המשפחה ועם האנשים שלי. אף פעם לא באמת התכוונתי לעזוב את הארץ לתמיד, ומהרגע שעברתי לפה הרגשתי את החוסר, אבל עכשיו זה כבר בלתי נסבל. הביקור של דצמבר (חנוכה) בוטל כי לא הצלחתי למצוא טיסה נורמלית שלא עולה פי שלוש מטיסה רגילה. בדיעבד הייתי צריכה פשוט לשלם את זה וזהו. לא שזה עוזר לי כרגע.

עוד 41 ימים (39 אם אני אצליח להקדים את הטיסה) אני חוזרת הביתה עוד 41 ימים עוד 41 ימים עוד 41 ימים. לפחות זה.

אה כן והתפטרתי ואין לי שום עבודה בדרך או שמץ של מושג מה אני הולכת לעשות עם עצמי או איך אני הולכת לשלם חשבונות. היה לי ריאיון עם מישהו שדי ברור שהוא אנטישמי כי הוא ניסה נואשות להתחמק מלומר את המילה ״ישראל״. וול. Go fuck yourself. למה בכלל אתה מבזבז לי את הזמן עם הבולשיט הזה?

לפחות קניתי Switch סופסוף אני מניחה. שיחקתי את כל המשחקים של פוקימון שיש בסוויץ׳ (מלבד Let's Go Eevee) ושבוע שעבר סיימתי (או יותר נכון סיימתי את הקרב האחרון, עדיין חסרים לי 16 מקדשים) את Breath of the Wild. אני לא גיימרית מי יודע מה אבל ניראלי שיש לי יותר מאלף שעות על הסוויץ׳ כרגע. מסוף מאי. לא באמת מפתיע עם כל מה שקרה אני מניחה. (חישוב מהיר של הזמנים בפרופיל שלי אומר שיש לי לפחות 1440 שעות. לפחות 60 יום. מתוך 10 חודשים שיש לי את הסוויץ׳. וואו.)

אני פשוט עייפה. מהכל.

וזה לא עוזר שאני חולמת עליו כמעט בלי הפסקה. Clearly המוח שלי שאומר שאני צריכה אותו.

[מנסה נואשות לא לבכות כי גם ככה אני מיובשת ומחר יש לי ריאיון ואני עוד צריכה לסיים לערוך את קורות החיים שלי]

טוב להוציא לפחות חלק מזה אני מניחה. אולי מחר אני גם אצלי באמת להוציא משהו החוצה במקום להמשיך להרגיש כאילו אני 10 שניות מלהתרסק. אני מנסה להיצמד לכעס כי לפחות זה קל יותר ויש הרבה על מה לכעוס (כמו מה שקורה בבית והאידיוט בעבודה שפאקינג הופך את החיים שלי לסיוט כבר כמה חודשים). אני צריכה להיות חזקה יותר. הבעיה היחידה היא שאין לי כוח יותר. אני פאקינג רוצה הביתה.

לפחות לכתוב פה זה משהו. תודה לאל שמצאתי את הדרך להיכנס לבלוג שלי שוב. עבר הרבה יותר מדי זמן.

אתה בטח לא חושב בכלל על היום הזה. בטח בכלל לא שמת לב אליו. סתם היום האחרון של ינואר, זה הכל. הלוואי שגם אני יכולתי להיות ככה. לא לשים לב שהיום לפני עשר שנים לקחת ממני את הדבר הכי קרוב להורה שהיה לי בחיים.

Alas, that's not how it works.

זה לא היה קל בשום שלב, ותמיד התייחסתי לזה בתור ״היום הכי גרוע בחיים שלי״, אפילו כשהקול שלך עדיין היה בראש שלי, אבל עכשיו זה כמעט גרוע יותר. כשעוד היה לי את הקול שלך, לפחות ידעתי מי אני. ידעתי שיש לי עוד הרבה לאן ללכת, ומה ללמוד על עצמי, ושאני עוד אשתנה, אבל זה היה בסדר, כי ידעתי מי אני. ועכשיו... עכשיו אין לי מושג, ואני פחות או יותר צל של מי שהייתי, ואף אחד לא מבין למה אני מתכוונת כשאני אומרת שאני לא יודעת מי אני ושזאת תחושה פנימית שלא מגיעה מאנשים אחרים אלא מעצמי. ואני יודעת - אני פשוט יודעת - שאם הייתי אומרת את זה לך, היית יודע בדיוק על מה אני מדברת.

כי כבר דיברנו על זה, נכון? כשרק מצאת אותי במצב הזה בכיתה י״א. לא ידעתי למה אני מרגישה אבודה ובלתי נראית וכאילו אני לא קיימת, ובטח שלא ידעתי שאני בכלל ילדה קטנה כי זה הדבר היחיד שבחיים לא יצא לי להיות, אבל... ידעתי שאני אבודה ובלתי נראית. ואז אתה ראית אותי. והראית לי שקיימת דרך אחרת, שיכולה להיות לי הליבה של מי שאני. שבכלל יש לי ליבה כזאת, ואני לא קיימת רק כדי להיות מה שכולם סביבי צריכים. וול, עכשיו אני כבר לא קיימת רק בשביל כולם, אבל בכל זאת איבדתי את החלק הזה בי. ובימים האחרונים נראה לי שאתה הבנאדם היחיד שמסוגל להבין למה אני מתכוונת.

הוא אמר שאני צריכה ללמוד להאמין בעצמי, אבל איך אפשר להאמין בעצמך אם אין לך ״עצמי״ להאמין בו? ואם אני אומרת שאני לא יודעת אם משהו מזה היה אמיתי, הוא אומר שאין סיכוי שהייתי נותנת לעצמי להתקרב אלייך אם זה לא היה אמיתי, כי הייתי מרגישה את זה. אבל... גם הרגשתי שאני מבוגרת. הרגשתי שהבעיה היחידה במשפחה שלי היא אבא שלי. הרגשתי שאתה חבר עבורי. הרגשתי שהכל נהרס באשמתי. שום דבר מזה לא היה נכון, אז איך לעזאזל אני אמורה להאמין לזה שהרגשתי שאני מכירה אותך, או שזה היה אמיתי, או שהיה לך אכפת? (לא היתה לו תשובה לזה כשאמרתי את זה. אני מניחה שאין באמת תשובה לזה.)

הקטע זה שאני לא באמת רוצה לחזור להיות בקשר איתך. כשניסיתי ליצור קשר, זה לא היה בשביל לחזור למה שהיה. אני לא חושבת שאני מסוגלת בכלל לחזור למה שהיה. אתה די לקחת לי את היכולת להאמין. היה משהו כל כך תמים וילדותי באיך שהאמנתי לך, באיך שסמכתי עלייך... ואז הלכת אחרי שהבטחת שאתה שם, ובזה בערך זה נגמר (c זרקה לי את זה בפנים שאני לא מסוגלת להאמין שאנשים שם בשבילי, ואז גם היא הלכה. מעניין באמת למה אני לא מאמינה יותר). אין שום צורה שבה זה יכול להימשך. אתה ברחת. ואני המשכתי לחזור כי הייתי צריכה אותך, כי מה לעשות, אם לצטט את החברה הכי טובה שלי, I needed real, non-toxic family, ואתה אולי לא התכוונת להיכנס למקום הזה, אבל זה בדיוק מה שעשית. והייתי צריכה את זה. אבל זה לא משנה את העובדה שזה לא יכול היה להימשך, כי כבר עשית את הנזק הכי גרוע בזה שברחת ואחרי זה רק המשכת בכיוון הזה. וכשניסיתי ליצור קשר לפני שנסעתי לפני שנתיים... זה ממש לא היה בשביל זה. אני רוצה את הקול שלך בחזרה. אני רוצה את עצמי בחזרה. אני צריכה לדעת שזה היה אמיתי.

אבל אתה לא פה, וכל פעם שניסיתי ליצור איתך קשר ברחת, ואני עדיין צל של עצמי ואני אפילו לא יכולה להסביר לאף אחד למה אני מתכוונת כשאני אומרת את זה. וזה נהיה אפילו גרוע יותר, כי כאמור, כל מה שרץ לי בראש זה, ״הוא היה מבין״.

אבל אתה לא פה, והקול שלך שהיה בראש שלי לא פה, וחשבתי שאם אני אכתוב את הספר המטופש הזה אז אני אמצא אותו שוב, או שיהיה לי איזשהו סוג של closure, אבל זה ממש לא עבד. לא קרוב אפילו. לא רק שאני עדיין מרגישה אבודה, אני גם די בטוחה ששום דבר ממה שכתבתי מהצד שלך בכלל לא אמין, כי זה ממש לא הרגיש אמיתי כשכתבתי את זה. וזה מה שהופך אותי לכותבת טובה, נכון? זה שזה אמיתי בראש שלי. אבל זה לא היה. זה היה... לכתוב בשביל להוציא משהו, וזאת פשוט לא הדרך שאני כותבת. אבל איך אני אמורה לכתוב את זה בצורה אמיתית אם אני בכלל לא מוצאת את הקול שלך? אם אני לא מוצאת את עצמי?

הלוואי שיכולתי לדבר איתך. אני יודעת שהיית מבין מה אני מחפשת עכשיו, מה איבדתי. ואולי אם הייתי מספרת לך על הבית שלי, על המשפחה שלי, היית מבין לאיזה מקום נכנסת. זה כנראה השקר השני הכי גדול בחיים שלי, שיש לי משפחה נורמלית. ממש. לקחו לי כל כך הרבה שנים עד שיכולתי בכלל להכיר בזה שemotional abuse זה דבר אמיתי. אנשים חושבים שאם אין סימנים על הגוף זה לא משמעותי... אבל רוב הזמן העדפתי שאבא שלי ירביץ לי על פני הדברים שהוא אמר. לפחות את המכות אתה לא שומע אחרי זה בלופים בראש שלך, אתה יודע? אולי אם הייתי אומרת משהו על זה, היית מבין. אולי אם היינו מדברים, הייתי יכולה לדעת אם זה באמת היה אמיתי. הייתי יכולה למצוא את הקול שלך. אולי.

או אם לצטט את אחד הספרים האהובים עליי:

“I want you to face your part in her life,” Thakur snapped. “Who is the Dreambiter, Ratha?”

Again she looked away, and when she looked back, her green eyes were blazing. “Don't blame that on me, herding teacher. That thing isn't me. It's part of her sickness. She dreamed it up. Why, I don't know. But she made it.”

“Yes, she made it,” Thakur said, his voice steady. “It looks like you.”

Ratha flinched. “I bit her when she was a cub. I know I did. I was impatient. I wanted her to talk, to be like other Named cubs. I couldn't accept that she wasn't. I can't go back and undo everything.” He heard her voice start to tremble. “It is all in the past. You can't change the past.”

“For Thistle it is not the past. Ratha, I am not trying to blame you. I am only saying that both of you created the Dreambiter. It will take both of you to put it to rest.”

אבל אתה לא כאן. רק הDreambiter כאן. ואני יודעת שהקול שלך נמצא שם איפשהו, אבל אני לא מסוגלת להגיע לשם, לא לבד. It takes both of us to put it to rest, but you're not here, and you don't care. אז איך אני אמורה להמשיך מפה?

אן.

כבר שלושה ימים שאני עסוקה רק בהיום. בתאריך. לא שיש לי יותר מדי מה לעשות, אתה יודע. זה לא שאני בארץ, וגם אם הייתי בארץ, זה לא שאני יודעת איפה אתה. ועדיין, כרגיל, אני מודעת לתאריכים. זה היה קל יותר כשיש רעש או שאני עושה דברים עם אנשים אחרים. היה לי משהו שיסיח את דעתי. אבל בשאר הזמן... זה הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו. על היום.

ואז שבוע הבא יהיה היום ההוא. וגם לזה אני כבר מודעת. זאת התקופה הזאת של השנה. עשר שנים מהיום ההוא, ואני עדיין לא מצליחה להשאיר את זה מאחור. לא את היום הכי גרוע בחיים שלי.

ואתה יודע... זה הורג אותי לא רק כי אני ממש צריכה אותך עכשיו, כי אני שוב באותו המקום אבל גרוע יותר אחרי מה שעשית, כי אני כל כך אבודה ולבד. זה לא רק בגלל זה. זה כי אני לא מבינה למה. מה היה כל כך גדול וחשוב שהצדיק לרסק את החיים של הילדה שמצאת? למה?

ואולי אם דברים היו אחרת, אם לא הייתי אבודה כל כך, הייתי מסוגלת להרגיש משהו שהוא לא כאילו מישהו מנסה להוציא לי את הלב מהמקום. אבל זה הקטע, נכון? אני כן אבודה. אין לי שמץ של מושג מי אני. ואף אחד אחר לא מסוגל להבין את זה. שזאת תחושה פנימית, ושאין לי מושג, ושזה לא היה הקשר אלא העובדה שהיינו כל כך דומים. אף אחד לא מסוגל להבין את זה. אבל זאת האמת. אין לי מושג מי אני. הרגשתי כאילו אני סופסוף יודעת, אחרי כל מה שהיה. ואז הבנתי כמה מה שעשית לי היה דפוק, ומאז אני לא מסוגלת למצוא לא את הקול שלך ולא את עצמי. הכל התרסק ואין לי כלום.

כן, אני יודעת כמה זה דפוק לכתוב למישהו דבר כזה היום, אבל היי, אתה בכל מקרה בחיים לא תקרא את זה, אז זה לא כאילו זה משנה באיזושהי צורה, נכון?

קרה כל כך הרבה בזמן האחרון. כל כך הרבה. ואני רוצה לספר לך, אני רוצה לכתוב לך, אבל... כרגע הכל כואב מדי. ואני פשוט צריכה אותך. כי אני לא יודעת איך להתמודד עם שום דבר מזה. ואני קורסת. ואתה הדבר הכי קרוב להורה שאי פעם היה לי. לפני שנטשת אותי, that is. ואני ממש, אבל ממש, צריכה הורה אמיתי כרגע.

הלוואי שהיית פה. הלוואי שיכולתי לפחות לדבר איתך. אפילו רק להגיד משהו קטן על היום. שום דבר בנוגע לכמה שאני צריכה אותך וכמה שאני מתגעגעת... רק משהו על היום. אבל אתה לא פה. Guess this is why I'm talking to myself.

אן.