עוד ייקח לי זמן לעכל את היום.

הוא אמר שזה ברור, שזה מעבר חד מאוד וזה טבעי שלוקח לי זמן לתפוס את העובדה שבאמת סיימתי. אחרי כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה ימים של ״נו מתי כבר חמש?״ ו״עוד x ימים לשחרור״, כל כך הרבה מקומות ואנשים ותפקידים, קצת קשה לתפוס את העובדה שזהו זה. באמת נגמר. אני באמת חופשייה סופסוף.

וזה היה הכי פתאומי בעולם, כי רגע אחד אני חיילת ורגע אחרי החוגר גזור והכל נגמר. 

וזה מוזר. זה מוזר שהיום היתה הפעם האחרונה שהסתכלתי על הכל מכזה גבוה והפעם האחרונה שהייתי בחדר שהיה המשרד שלנו, והפעם האחרונה שהייתי בתקשוב, והפעם האחרונה שראיתי כל כך הרבה אנשים, והפעם האחרונה שהתחברתי למחשב עם היוזר שלי, והפעם האחרונה ש........ (וכן הלאה וכן הלאה)

ולא, זה עדיין לא נתפס לי. 

אתמול בכלל עוד ציפיתי שיעצרו אותי בכל שניה כי ״מה בכלל את עושה על אזרחי?!״

אבל היה יפה. בדיוק כמו שרציתי. קבוצה קטנה של אנשים שאכפת לי מהם, אותם אנשים שהפכו את השירות הזה לקצת יותר נסבל ואפילו מהנה. AK לא הגיע (למרות שהוא אמר שהוא יגיע) וSK ביקשה שלא נזמין אותה כי היא לא רוצה לחזור לשם, וק׳ אמרה שהיא לא תוכל להגיע בגלל העבודה, אז רוב האנשים שבאמת השפיעו על השירות שלי בכלל לא היו, אבל עדיין היו כמה והיה משונה לדעת שאני לא אשב אצלם במשרד שוב וכל מיני כאלה. ור׳ אפילו דיבר(!) ואמרתי שאני מרגישה ממש מיוחדת כי הוא דיבר גם ביומולדת שלי (סיפור ארוך) וגם בשחרור שלי וזה הצחיק אותנו (אנחנו היחידים שם שהבינו את הרפרנס).

וקיבלתי קצת עצות ובהצלחה ומזל טובים מכל מיני אנשים. רוב הוותיקים כבר לא היו, אבל ד׳ ואני דיברנו אחרי (למרות שבתכלס לא באמת עבדנו ביחד, יצא לנו לדבר בכל מיני הזדמנויות והיה מעניין), ודיברתי קצת עם ר׳ והבנות במשרד, והסתובבתי במשרדים של אנשים וכאלה ופשוט היה... לא יודעת, די מושלם כזה. (הוא אמר שיש לי יכולת מדהימה לנתק מזה את הרגש אבל אני חושבת שאני פשוט עוד לא עיכלתי את זה אז אני לא מצליחה להרגיש משהו בנושא. זה פשוט לא מרגיש לי אמיתי.)

ואני לא יודעת. זה פשוט לא מרגיש אמיתי. 

אבל כן, משוחררת בכבוד ופטורה ממילואים. ואני אפילו לא חשבתי שאני מסוגלת. 

Surprise.

כן, זה היה היום.

בחיים לא היתה לי כזאת הסתגלות גרועה בחזרה לארץ. But then again, כבר מזמן לא היה לי כזה שבוע גרוע. כן, גרוע מספיק בשביל שאני אחליט שזה כבר לא שווה את זה ואני לא רוצה להיות פה יותר.

אני עדיין לא בטוחה שזה שווה את זה, אבל לפחות בינתיים, אני בחיים.

אני מלהקת ממש ממש גרועה. אני יודעת את זה, באמת שכן. לא שזה עוזר לי במשהו, אבל מילא.

והשבוע האחרון היה מזוויע. ראשון עוד היה יחסית סביר, אבל משני הייתי בטוחה שא' מתעלם ממני. וזה חלקית כנראה היה נכון וחלקית היה גם ממני, אבל זה עשה אותי נורא אומללה. נורא. ולא יכולתי לסבול את זה. וכל דבר שעשיתי רק הקצין את המצב עוד יותר, כי מה לעשות, אני גרועה בכל מה שקשור בבני אדם, במיוחד כשאכפת לי מהם.

והיום זה הגיע לאיזשהו שיא.

וזה לא רק בגלל זה. זה גם בגלל שאני מותשת לגמרי. וזה גם בגלל שנמאס לי מצה"ל ומהמדינה הזאת ואני רק רוצה לחזור לוונקובר. וזה גם בגלל שהמנהל אתמול אמר שלי לא אכפת, וזה ממש ממש פגע בי (ועצבן אותי), כי הוא הבנאדם האחרון שציפיתי לזה ממנו, וזאת ממש מכה מתחת לחגורה (כי זה כל כך לא נכון, והוא מכולם יודע כמה רגישה אני). וזה גם בגלל שהמפקדת שלי עזבה. וזה גם בגלל שהרגשתי לגמרי לבד וכבר לא היה לי כוח להיאבק עוד ועוד ועוד ועוד ועוד.

כי כמו שטורי אמרה בזמנו, "I think people, in the face of constant battle, at some point you get tired, and you just go 'I can't anymore'. You try to find a way to justify why you can't fight." ובחיי שלפעמים נמאס לי להילחם.

ובסופו של דבר, למרות שהמצוקה שלי היתה אמיתית, ולמרות שהכאב שהרגשתי היה אמיתי, ולמרות שבאמת חשבתי לעשות את זה, בסך הכל אני מתחרטת על השבוע האחרון כמו שמזמן לא התחרטתי על דברים. ואני שונאת את עצמי על זה שפגעתי בו. מגוחך ככל שזה יישמע, זה מה שמטריד אותי כרגע.

למרות שהוא אמר לי לנתק את הקשר עם א' ואני יודעת שיכול להיות שאני עושה טעות בזה שאני ממשיכה אבל אני גם יודעת שיכול להיות שהוא טועה. גם זה אפשרי, נכון?

והיום המפקדת שלי עזבה.

ולא היה לי אכפת אלמלא היה לה אכפת. אלמלא היא דאגה לי וניסתה לוודא שלפחות יהיה לי טוב בכמה חודשים האחרונים שלי. אלמלא היא ראתה אותי.

כי ככה זה עובד בסופו של דבר, נכון?

רק שגם היא עזבה ובאמת שאני מתחילה לפתח חרדת נטישה מפה ועד להודעה חדשה, כי זאת כבר פעם שנייה בחצי שנה ובאמת שזה כואב.

וזה לא משנה שאני משתחררת עוד שבועיים, כי זה לא משנה את העובדה שגם היא עזבה עכשיו. וגאד-פאקינג-דאמט, זה כואב.

בחיים לא חשבתי שאני אעדיף להיות פרנואידית על פני צודקת.

אחרי הצהריים, כשדיברנו על זה, חשבתי שאני יודעת מה לעשות. חשבתי שאני יודעת מה להגיד ואיך, חשבתי שאני יודעת איך לנסות לתקן את המצב הבלתי נסבל הזה. אפילו כשהוא אמר לי מה קורה, חשבתי שעדיין אפשר לשנות את זה, אם כי הרעיון לגרום להם להשלים די סותר את זה, אבל עדיין. חשבתי שאני יודעת מה הדרך הכי טובה לטפל בזה.

כי זה הפרדוקס: אני הבנאדם האחרון שיש לו את הזכות להגיד משהו על זה, אבל אני גם הבנאדם היחיד שיכול.

ויש לי ברירה. זה לא שאין לי ברירה. אני יכולה להחליט שלא אכפת לי. אני יכולה להחליט שאני לא מתעסקת בזה, שאני עוד חודש וחצי משתחררת וכולם יכולים לקפוץ לי, כי גם ככה אני לא הולכת להישאר איתה בקשר (או עם אף אחד, מלבד א' וק', אבל הם תמיד היו חברים טובים שלי). אני יכולה להחליט שבדיוק כמו שעשיתי עד עכשיו כל החיים שלי, אני פשוט הולכת להמשיך בדרך שלי ולעזאזל עם הכל. מי שיעמוד לי בדרך יידרס.

אבל אני לא יכולה פשוט לכבות את זה.

אני לא יכולה להגיד לעצמי, "stop caring". אני לא יכולה סתם להחליט שלא אכפת לי, שזה לא מעניין אותי. 

בטח שלא כשאני היחידה שיכולה להגיד משהו בנושא הזה.

אני יודעת שזה לא חכם, אבל ככה זה תמיד היה. תמיד ניסיתי להציל את כולם, ואני לא חושבת שאני אי פעם אצליח לשנות את זה. כמו שהוא חוזר ואומר כל הזמן, אני רגישה מדי, ובגלל שאני כל כך רגישה, אני כל הזמן מודעת למה שקורה. אני מנסה שלא יהיה לי אכפת, אבל כשאכפת לי מאנשים, דברים שקורים להם כואבים גם לי.

אבל העניין הוא שאני לא בטוחה שאני יודעת למה אני עושה את זה. כן, אני אומרת שזה בשביל הצוות, ובשבילה, כי אין סיבה שהיא תסבול עכשיו שנה, אבל אני אפילו לא יודעת למה אני באמת רוצה לדבר איתו על זה.

כל מה שאני יודעת זה שאני מפחדת.

כי ברור שככל שעובר הזמן, יש לי יותר הזדמנויות לחשוב על זה, ויותר הזדמנויות להבין שאין לי מושג מה להגיד ואיך ואיך לעשות את זה ככה שאני לא אדפוק את כל מה שבנינו בשלושת השבועות האחרונים.

והאמת שחשבתי שיעזור לי לכתוב את הפוסט הזה, אבל אני לא כל כך מרגישה שזה עזר.

לא, לשם שינוי זה לא ריוואטצ׳ של סטארגייט.

א׳ לא הולך.

דיברנו על זה שוב היום. מסתבר שמישהי ראתה אותי בוכה אתמול והלכה לשאול אותם אם הם יודעים (פאק איט), ובפעם השבע מאות בשבועיים האחרונים, דיברנו על זה. דיברנו על זה שאני לא מסוגלת לסמוך, ועל זה שקשה לי מאז שאמרתי לו שהוא חשוב לי ושאני מפחדת לאבד אותו כי הודיתי בכמה שאכפת לי ועכשיו אני מחכה לנטישה. והוא אמר (שוב) שזה לא יקרה ושאם לא היה לו אכפת הוא לא היה מנסה להבין שוב ושוב ושוב. 

ואני לא יודעת מה היה שונה בשיחה של היום, אבל כשהם ישבו ביחד אחרי זה, זה כאב קצת פחות. והצלחתי להיות נחמדה אליה, משהו שלא הצלחתי לעשות כבר בערך שבועיים. ואפילו לא העמדתי פנים. 

והעניין הוא... שזה מפחיד אותי. כשדיברנו וסיפרתי לו על השיחות עם א׳ וכל מה שקרה בשבוע האחרון, הוא אמר שמה שאני עושה כשאני מתחילה להתקרב זה לחפש איך לפגוע בזה (כמה מפתיע) או להתרחק. ואני אמרתי שבדרך כלל אפילו שניהם, כי בינינו, ההרס מספק לי סיבה טובה למה להתרחק (״לא באמת אכפת לו״, ״הוא שיקר לי כל הזמן הזה״ וכו׳. אני טובה בליצור סרטים מטופשים שאין קשר בינם לבין המציאות).

ואני מניחה שאפשר להבין את זה. זאת אומרת, הוא מצליח להבין את זה, אבל הוא בכל זאת מטפל, אז זה אומר משהו. אבל זאת לא הנקודה. הפואנטה היא שלי זה טוב יותר להתרחק ולהיות אומללה לבד מאשר להסתכן בקשר. וברור הרי שזה לא באמת יותר טוב לי, אבל בהרגשה שלי, זה עדיף, בדיוק בגלל כל מה שקרה עד עכשיו. ובלי כוונה בכלל, הקשר הזה מהווה מודל מושלם של מלא קשרים ישנים שלי. 

רק שהפעם אנחנו הולכים לשנות את זה (וזאת הסיבה שהתלבטתי אם לקרוא לפוסט הזה ככה או ״Conquer Your Demons״).

אני מקווה. 

אבל לפחות אני מתחילה להאמין בזה שא׳ לא יילך כי הוא יתייאש ממני. כי כולם התייאשו מזה בסופו של דבר, והוא אמר היום שאם זה היה מישהו שפחות אכפת לו ממנו, הוא באמת כבר היה מוותר. ובכל זאת הוא בא לשאול שוב. 

(הוא אמר שהוא מחבב את א׳, ולמרות שזה משעשע אותי, אני רואה בזה משהו מאוד חיובי. הוא בכל זאת צדק בנוגע ל-AK, ובאיזושהי רמה אני מניחה שגם בנוגע למר ג׳. הוא גם אמר שזה כל כך מפחיד אותי שאו שאני עושה את שני הדברים האלה או שאני צריכה הרגעה תמידית, אבל עושה רושם שבינתיים זה לא מפחיד את א׳. אני לא יודעת, בפעם הראשונה מזה לא מעט זמן, אני מרגישה אופטימית.)

((למרות שאתמול ניסיתי לחתוך את עצמי ולא הצלחתי כי גם המספריים וגם הסכין היפנית סירבו לשתף פעולה.)