בסופו של דבר, אם חושבים על כל מה שקרה בשבועיים האחרונים - ובזה אני אפסיק את הדיון בזה, כי אני מרגישה שטחנתי את זה למוות - כל מה שקרה קרה לטובה.

אני לא מאמינה בלברוח. אני לא מאמינה בלשקר לאנשים בפרצוף. אני לא מאמינה בלהעמיד פנים שהכל בסדר, בלהיות נחמדים מתוך נימוס ואחרי זה להגיד על אנשים דברים מאחורי הגב, בלהגיד לאנשים מה שהם רוצים לשמוע. כן, אני עוד צריכה ללמוד מתי להגיב, אבל כשאני מגיבה, אני מגיבה את מה שאני חושבת. אני מאמינה בכנות - וכל אחד מהאנשים שאני אוהבת יודע את זה.

במשך הרבה זמן הרגשתי שייכת-לא-שייכת למקום שבו אני נמצאת כרגע. אני מניחה שזה ככה בערך מספטמבר. היו רגעים כיפיים והיו רגעים שבהם הרגשתי שאני בכלל לא צריכה להיות שם. רגעים שבהם הייתי אומללה למוות וחייתי רק בשביל להמשיך למחוק ימים מטבלת הייאוש שלי ובשביל הטיסה הבאה. רגעים שבהם הרגשתי שזה המקום היחיד שבו אני רוצה להיות. ככה זה, אני מניחה, אצל אנשים קיצוניים כמוני - המטפל הנוכחי שלי אמר שאני מהאנשים שחיים "הכל או לא כלום". זה אחד הדברים שאנחנו מנסים לשנות.

שבוע שעבר גרם לי להרגיש יותר טוב שם. היינו כולנו ביחד, תקועים, מתגבשים מתוך הכרח יותר מאשר מכל דבר אחר. שנאתי את העובדה שהיינו תקועים שם, אבל נהניתי מזה שהיינו ביחד. מההתחלה ועד הסוף - פחות או יותר. ניסיתי לא לתת ל"פחות או יותר" הזה לשנות. באמת שכן.

ואז טסתי ללונדון וחזרתי ישר לתוך הדרמות הנוכחיות.

בשני-שלישי עוד הייתי אופטימית. הרגשתי חלק מהקבוצה, למרות שכמו שנאמר לי יותר מפעם אחת, איכשהו שוב מצאתי את עצמי מבודדת מהשאר. חשבתי שהם יעשו את ההחלטה הנכונה ועדיין כולנו נהיה ביחד, לא משנה מה יהיה.

ברביעי כבר התחלתי לאבד את האמון בהם. בחמישי כבר כמעט לחלוטין איבדתי אותו. כבר התכוננתי למקרה שהם יחזרו עם הזנב בין הרגליים. לא יודעת למה - אולי מחר אני אגלה שטעיתי - אבל פשוט יש לי תחושה שזה מה שהולך לקרות. כבר הרגשתי את האכזבה ואת הכעס האלה שכל בנאדם שחשב שהוא יכול לסמוך על אנשים אחרים מרגיש. קיצוני, כן, אבל כאמור, הכל אצלי תמיד היה קיצוני. במיוחד הרגשות שלי.

היום, אחרי הסיוט של אתמול (לחבר את האייפון למחשב בזמן שהוא שחזר את עצמו היתה טעות נוראית ושילמתי עליה בזה שהייתי צריכה למחוק אותו שוב ולשחזר הכל שוב ><), לקחתי קצת את הזמן לחשוב על כל מה שקרה.

העניין הוא שבמשך חודשיים ומשהו התלבטתי האם אני רוצה לעבור מקום או לא. מצד אחד סבלתי מבחינת התפקיד והמפקדת, ומצד שני היה לי טוב - רוב הזמן - עם האנשים. זה משמעותי, במיוחד עבורי. לא התלהבתי מלוותר על זה.

הבעיה הזאת נפתרה.

העניין הוא, שלא משנה מה יקרה מחר, מה הם יחליטו ומה יקרה איתי, בסופו של דבר, מה שתמיד יישאר איתי זה שעשיתי את מה שאני מאמינה בו. בלי קשר למה שהסביבה אמרה, בלי קשר למה שחשבו, אני עשיתי את מה שאני חושבת לנכון. האכזבה שלי ברביעי-חמישי היתה נכונה - אבל היא לא היתה ממוקמת בזמן הנכון. היא היתה צריכה להופיע כבר בשבוע שעבר, כשהם התחילו כולם לתרץ תירוצים ולהגיד שהם חשבו שטיפה הגזמתי (אז איפה הייתם כל הזמן הזה?) ושהם רצו לעזור (ממש, כשאתם מתעלמים ואומרים מאחורי הגב שלה בדיוק את אותם הדברים?) וכל זה.

וזה לגיטימי, כי כולם רוצים להרגיש טוב עם עצמם וכאילו הם לא עשו כלום. והם יתבגרו, בשלב מסוים, ואולי הם עוד יבינו שהם עשו פה טעויות. אבל זה היה צריך להגיד לי מספיק כשזה קרה.

לפחות אני יודעת שאני לא אמרתי דבר אחד ועשיתי דבר אחר. ולפחות אני יודעת שאני לא מפסידה כלום בזה שאני לא נשארת. אני שלמה עם הבחירות שלי.

Not afraid of burning bridges

Cos I know they're gonna light my way

Like a phoenix from the ashes

Welcome to the future, it's a new day!

We don't run

I'm standing my ground

We don't run

And we don't back down

There's fire in the sky

There's thunder on the mountains

Bless this tear and this dirt I was born in

Run

We don't run!

We don't run.

-We Don't Run / Bon Jovi

Yet I well remember

The favours of these men. Were they not mine?

Did they no sometime cry 'all hail!' to me?

So Judas did to Christ, but he, in twelve

Found truth in all but one; I, in twelve thousand, none.

-Richard II (Act 4, Scene 1)

הפחדנות האנושית היא משהו מדהים.

בתוך כל הדרמה שמתרחשת אצלנו במשרד, ביליתי את הסופ״ש האחרון בחופשה בלונדון. צפיתי ב-King and Country: Shakespeare's Great Cycle of Kings, חוויה שאני לעולם לא אשכח. ריצ׳רד השני, הנרי הרביעי חלק 1, הנרי הרביעי חלק 2 והנרי החמישי. הופעות מדהימות, עיבודים נהדרים ומילים של אחד המחזאים הכי טובים בעולם, אם לא הטוב ביותר. יצא לי לכתוב בקצרה על כל מחזה אחרי שראיתי אותו, אבל אני מצפה להזדמנות לכתוב על כל הרביעייה ועל הסופ״ש המדהים שחוויתי. 

ובכל זאת, זה לא מה שמעסיק אותי היום. 

כאמור, בשבועיים האחרונים מתחוללת אצלנו במשרד דרמה מיוחדת במינה. כל תוכניות הריאליטי שבעולם לא היו מצליחות ליצור דרמה כל כך משובחת (למרות שאין ספק שהם מנסות). ראשיתה בבגידה מכוונת וסופה, ככל הנראה, בפחדנות האנושית הנפוצה כל כך. 

ביום ראשון שעבר הכלבלבונת הנרקסיסטית הלשינה למפלצת (הידועה גם כמפקדת שלי) על כל מיני דברים שאנחנו עושים ללא ידיעתה. הדברים האלה לא נוגעים אליה, למרות שהיא לא מוכנה שנעשה אותם בידיעתה (אז למה היא מצפה?), ולפיכך כמובן שברגע שהיא גילתה היא החליטה להעניש את כולנו. אפשר להתווכח ולומר שזה מגיע לנו, אבל אם היא לא היתה מפלצת שמתעלמת מהצרכים שלנו מלכתחילה, לא היינו צריכים לעשות אף אחד מהדברים האלה. 

אז באופן טבעי, סירבנו לדבר עם הכלבלבונת. שמישהי מאיתנו תדקור את כולנו בגב ואז תצפה שאנחנו נתנהג כאילו כלום לא קרה? לא, לא בבית ספרנו. יש הבדל בין סתם להתנהג בצורה מגעילה (ועל זה הם עוד היו מוכנים למחול) לבין למכור את כולנו. אפשר להתווכח ולהגיד שבתור מישהי שיודעת כמה זה כואב, לא הייתי צריכה לעשות את זה, אבל אני אזכיר שאני מעולם לא ירדתי לרמה כל כך נמוכה של להלשין בנוגע לדברים שלא קשורים אליי ולא פוגעים באף אחד. לא, לכל החלטה של השלכות וצריך לחיות איתן. 

ביום ראשון עוד הייתי בלונדון אהובתי ונהניתי מהנרי החמישי (הופעה מדהימה של אלכס! באמת שהיה מדהים. והוא לחלוטין הקראש החדש שלי), ככה שלא הייתי חלק מהדרמה באופן אישי, אבל כשהגעתי ביום שני גיליתי שהכלבלבונת ישבה במשרד ובכתה כל היום ולאף אחד אפילו לא היה אכפת. חשוב לציין שכשהמצב היה הפוך - לדוגמה, כשאני הייתי אומללה ועדיין ראיתי בה חברה (זה היה ממש מזמן, כן), כל מה שעניין אותה היה החיים שלה - כך שאין לי רגשות אשם בנושא. אבל כנראה שהמפלצת גילתה על זה ובשל כך החליטה שהיא מפזרת את כולנו. 

העניין הוא שלארבעתם היא נתנה את האופציה לבחור האם לחזור או לא. ביום ראשון הזה הם אמורים להודיע לה על החלטתם. ועד אתמול נשמע היה מאוד ברור שהם הולכים לסרב בכל מחיר - כי היא מפלצת, כי היא מתעללת בנו כבר מספיק זמן - כי אם מישהו היה מתעד את כל פקודות מטכ״ל שהיא הפרה עד היום היא כבר היתה בכלא. כי הם כבר היו מוכנים להגיש קבילה.

והנה, פתאום כולם נוהגים בפייסנות משהו. התנאי שלה היה שהם יחזרו לתקשר עם הכלבלבונת ויהיו חברים שלה, אבל יש מצב שגם היא מסתלקת, והנה פתאום הכל נסלח ונשכח ובעצם שום דבר כבר לא כל כך נורא. 

הפחדנות האנושית מכה שנית. 

אמא אמרה, כשסיפרתי לה את הסיפור הזה, שזה לא הוגן לשפוט אותם ככה, כי אני יכולה לבחור להשתחרר מצה״ל בכל שנייה שיתחשק לי, ואילו הם צריכים להמשיך לשרת עם כל בחירה שהם יעשו. הזכרתי לה שנכון, לי יש אופציית מילוט בכל רגע, אבל כשהייתי בקורס וידעתי שאני עשויה לאבד את המקצוע והשירות שאני רוצה ובכל זאת לא שקלתי אפילו להשתחרר, לא היססתי לפני שעשיתי בלגן כשחשבתי שפוגעים בנו. 

היא הסכימה אבל הזכירה לי שרוב האנשים הם לא כמוני. הם מפחדים. 

אתמול ראיתי Dr Quinn: Medicine Woman (אני מאוד אוהבת את הסדרה הזאת, באמת), ובמקרה היה פרק שבו מיקיילה היתה צריכה לבחור האם לשמור על הגאווה המקצועית שלה או לפנות לרופאים מומחים בבקשת עזרה. והייתה לה שם שיחה עם סאלי, שבה היא אמרה לו שאיזה קל לו שהוא לא צריך לבחור ופשוט עושה מה שהוא מרגיש לנכון. ואז היא הוסיפה ואמרה שלמרות זאת, גם הוא מקריב משהו בגלל זה. בשלב הזה הוא אמר שאולי, אבל מי שהוא צריך לחיות איתו זה הוא - לא הדעות של אחרים. בשלב הזה עצרתי את ההקלטה ואמרתי לאמא שהוא בדיוק כמונו וכמו רורק - הוא לא באמת רואה את ההקרבה הזאת כהקרבה. 

ואני נשארת בהרגשה שנבגדתי. כרגיל. 

״האם כשהיית ילד, וידעת איזה דברים אפשר לעשות, ולעשות יפה, לו רק היה לך הכוח לעשות אותם, האם לא רצית לצרוח כשראית סביבך רק חוסר כישרון? רק גולגולות חלולות שלא היה לך הכוח לרוצץ? רק פקודות שיש לציית להן, ועוד מאנשים נחותים ממך? האם הרגשת את זה?״

״כן.״

״ואז הפנית את הזעם בחזרה פנימה, ואחסנת אותו, והחלות להניח להם לקרוע אותך לגזרים, אם זה מה שצריך, אבל אמרת לעצמך שיום יבוא ואתה תשלוט באנשים האלה ובכל מה שסובב אותך?״

״לא.״

״לא? הרשית לעצמך לשכוח?״

״לא. אני שונא אי כשירות. זה הדבר היחיד שאני שונא. אבל זה לא הניע אותי לשלוט באנשים. וגם לא ללמד אותם לקח. זה רק דירבן אותי לעשות את העבודה שלי בדרך שלי, וגם להיקרע לגזרים, אם זה מה שצריך.״

״ונקרעת?״

״לא. לא במובן האמיתי של המילה.״

-כמעיין המתגבר / איין ראנד (עמ׳ 433-434)

היום אחרי שחזרתי התחלתי לחשוב שאולי כדאי שאני אשתחרר בדיוק בשביל שאני לא אוכל לחזור אלייך יותר.

אני יודעת שזאת לא חשיבה נכונה כל כך. אני יודעת שזאת אפילו חשיבה בעייתית. אני יודעת שזה אפילו לא אמור להיות שיקול, אבל אני חושבת שזה שיקול נכון. או שאם להגיד את זה אחרת, אני חושבת שאין לי כל כך ברירה.

אתה מבין, אני לא מסוגלת להתמודד עם האכזבה שלך. הסיבה היחידה שהצלחתי להחזיק מעמד עד עכשיו היתה שחשבתי על איך שתחייך כשתראה את הסמל שלי בשנה הבאה, ואני לא מסוגלת לחשוב בכלל על כמה שתהיה מאוכזב אם תראה אחרת. אני לא מסוגלת לחשוב בכלל על להתמודד עם הכעס או האכזבה שלך.

אני יודעת שזה בטח מזכיר לך את הגדנ"ע. את אחרי הגדנ"ע, ליתר דיוק. אני יודעת, גם לי זה מזכיר את זה. ואיפשהו בפנים אני מניחה שאתה לא באמת תכעס או תתאכזב או כל דבר כזה, בדיוק כמו אז, אבל זה בכל זאת שונה. ואני בכל זאת לא מצליחה להאמין לזה.

אבל העניין הוא שהסיבה היחידה שזה משנה היא ההיסטוריה שלי. ולך זה נראה מוגזם, אבל זה כי אתה לא יודע ולא נותן לי להסביר.

בכל אופן, מה שבאמת משנה זה שאולי זה דווקא יהיה דבר חיובי, אתה יודע? אולי זה דבר טוב שאני אצטרך להתמודד עם זה. אולי זה דבר טוב שאני לא אוכל להגיע לראות אותך, לפחות לכמה זמן. או לתמיד. כי בינינו, זה כנראה יהיה הדבר הנכון לעשות.

ובהקשר של להשתחרר, אם אני אצליח למצוא מקום טוב להיות בו בשירות הלאומי, אם אני אוכל סופסוף להפסיק להיאבק בכולם בשביל לעשות משהו משמעותי עם עצמי, אולי זה דווקא הדבר הנכון. אולי.

אבל אני מניחה שמה שחשוב זה שאתה לא צריך להיות שיקול, אלא מה שטוב לי.

פשוט קיוויתי שתבין ותסכים לעזור לי. אבל הייתי צריכה לצפות לזה שלא יצא לי אפילו להסביר. בינינו, אין לך זמן אליי, ובינינו, ככה זה טוב לך.

וזה בסדר. זה לא משנה את זה שאני תמיד אוהב אותך.

זה פשוט אומר שאולי הגיע הזמן שאני אפסיק לראות בך משפחה ואהפוך אותך לחלק מהעבר שלי.

שתהיה לך שנה מדהימה.

אן.