למעשה, שם הבלוג זה השם של הפרק הראשון של סטארגייט שקפץ לי לראש. בחיי, זה מה שקרה.

אני מניחה שיש לזה קשר עם הפירוש של זה. אבל הנימוק המרכזי זה פשוט השם של הפרק.

פרק שני בעונה השניה. חח.

והכינוי שלי...

אן זה אחד השמות האהובים עליי. קרטר זה גם מהסדרה.

כרגיל.

עכשיו כשאני מסתכלת על זה שוב זה נראה די טיפשי.

אבל מה לעשות?

האם זה אכן כך?

אולי. ואולי לא.

העיקר שהיום אני נורמלית, באופן יחסי.

ט'חח.

אן.

שונה מכל מציאות רגילה. מהמציאות הרגילה שלי.

הייתי שואלת למה יש שוני בחיים, אבל בלי שוני פשוט לא מעניין. החיים היו משעממים בלי שוני, לא?

אני מאבדת כל קשר למציאות.

וזה מפחיד. באמת.

השלב הבא- לשמוע קוביות וקולות של בנאדם מת בראש. ואז אני יודעת שהתחרפנתי.

איבדתי את זה.

שכבר אין לי מה לחפש בעולם החיצון.

ואני לא מצליחה להוציא את זה. אולי זה העניין שלחברים שלי לא אכפת ממני ביותר מהמישור של "עשית שיעורים בגיאומטריה?" , ואולי זה זה שאני מדברת אל חפצים דוממים, אל עצמי, ואל אנשים מעצבנים שלא עונים.

ופשוט אין לי זמן למחשב ולחברים האמיתיים שלי.

יכול להיות.

ויכול להיות שלא.

אני אוהבת לחפש נקודות דמיון ביני לבין הדמויות האהובות עליי.

נכון שזה מגוחך?

ובכל זאת אני כותבת "אסט סולארוס אות' מיטאס" בכל מקום פנוי. כולל היד שלי.

אני טוטאלי מאבדת את זה.

ואני רוצה לבכות אבל פשוט לא יכולה.

אן.

אבל עכשיו כשאני חושבת על זה אני מגיעה למסקנה שהשאלה היא אם איבדתי הכל.

ואני לא בטוחה בזה.