איזו שנה.

האמת היא שאני לא בטוחה איך להגדיר אותה. החצי הראשון שלה לא היה סתם רע, הוא היה מזעזע. אבל החצי השני... חצי השנה הכי טובה בחיים שלי.

וזאת הסיבה שאני כותבת את הפוסט הזה. עד היום לא סיכמתי בסוף שנה לועזית, רק בסוף השנים העבריות, כי מבחינתי זה סוף שנה. אבל הפעם אני פשוט חייבת. כי חצי השנה הזאת... זה היה משהו מיוחד.

אז מה היה לנו?

*טיסה לארצות הברית. ראשונה. ניו יורק ושיקגו. היה שווה.

*שני כנסים, אחד בשיקגו ואחד במרסיי, צרפת. היה פשוט אדיר.

*עברתי ביצפר.

*התחלתי ללמוד רפואה.

*התחלנו טיפול.

*התחלתי מד"א.

*נפגשתי עם מישהו מאודמאוד חשוב לי3>

אני שמחה.

אן.

כן, כן, בית חולים לא חייב להיות דבר רע.

נשמע מטופש, לא?

היום היה הסיור השלישי שלנו בבית החולים. בראשון ראינו את המקום, השני היה בנושא המטולוגיה (תורת הדם), והיום בנושא קרדיולוגיה (הלב).

ביום שני לפני שבועיים או שלושה (משהו כזה) יצאנו לסיור ראשון בבית החולים.

זה, בעצם, אני חושבת, היתרון המרכזי של מגמת רפואה. אנחנו זוכים לראות ניתוחים ולסייר בבית חולים, בזמן שאנחנו מנתחים איברים ולומדים עליהם בכיתה. עכשיו, אנחנו 15 תלמידים (כיתה קטנה זה הכי שווה), וזה פשוט כ-י-ף. For realz.

בסיור הראשון שלנו היינו בעיקר בחדר הניתוח. דיברנו עם מישהו, אני לא זוכרת מי, איזה בעל תפקיד בכיר בבי"ח, ואז ירדנו לעשות סיור בחדרי הניתוח של בית החולים. התלבשנו בסקראבס (נו, המדים האלה שהרופאים מנתחים איתם. ככה קוראים להם באנגלית), ואז הלכנו להסתובב עם אותו רופא בחדרי הניתוח. ראינו ניתוח כלשהו בפעולה, ראינו חדר ניתוח ריק (יש לי גם תמונות! אני אעלה אותן בהזדמנות)... בקיצור, היה ממש שווה.

השני לא היה מעניין כל כך. הוא היה די מאכזב, האמת. הסתובבנו קצת במעבדת דם (זה היה נחמד), וראינו מלא דברים שקשורים לדם, אבל אני לא זוכרת הרבה. היתה לנו הרצאה מעניינת בנושא המטולוגיה, שזה היה מגניב. היינו אמורים גם להיות בבנק הדם, אבל היה מאוחר מדי ולא יצא לנו. באסה.

והיום...

הגענו לשם באיחור (שוב! אני יודעת, מדהים.), ומיד התפצלנו. י"א הלכו לנוירולוגיה, ואנחנו הלכנו למכון הלב. בכניסה למכון הלב התפצלנו לשתי קבוצות- אחת אמורה להיכנס למכון הלב, והשניה עולה לחדר צנתורים לראות צנתור בלייב. יצא שאני הייתי בקבוצה שהלכה למכון הלב קודם.

לקח קצת זמן עד שמישהו הגיע אלינו (והמורה שלנו עדיין לא חזרה, למרות שהיא אמרה שהיא תחזור ברגע שהיא תעלה אותם לצנתור!), ובינתיים כולם סתם דיברו. בסוף הגיעה איזה דוקטורית, מישהי בכירה במכון, והכניסה אותנו לראות ארגומטריה (בדיקת לב במאמץ). הם חיברו אותו לאק"ג והכל, ואז הפעילו את ההליכון. בזמן שהסתכלנו עליו ועל המוניטור (למרות שאנחנו עדיין לא יודעים לקרוא אק"ג), היא הסבירה לנו שיש זמן שונה וקצב לב שונה לבני גילאים שונים שעושים את הבדיקה. בני 75, לדוגמא, עושים את הבדיקה במשך שש דקות. אנחנו עושים אותה במשך 12. הגיוני, כמובן.

היא הראתה לנו את הדף שעליו צויר האק"ג, ואמרה שכל דקה מודפס קצב הלב ולחץ הדם. במידה ולאדם יש קצב ירוד או בעיה כלשהי בלב הוא יגיע לקצב הלב שאליו אדם רגיל יגיע בסיום שש הדקות הללו לפני שהן יגמרו. אם אכן יש בעיה ישלחו אותו לעוד בדיקות, כמו אקו לב.

הדבר הבא שעברנו לראות אכן היה אקו לב. הגענו אחרי שהוא נגמר, אבל כל הצילומים היו במחשב, אז היא לקחה אותנו לחדר אחר שבו היא הראתה לנו אותם. במקרה יצא שלמי שעשה את זה יש בעיה בכלי דם ליד החדר השמאלי, אז ממש אפשר היה לראות שהוא לא מתכווץ טוב, בניגוד לשאר החדרים והעליות. היא הראתה לנו חתכים שונים של הלב (אורכי, רוחבי וכו'). ראינו את שתי העליות, שני החדרים ושני המתסמים ביניהם מתכווצים. ואת המחיצה, כמובן. ראינו את השרירים החיצוניים של הצד השמאלי, שכאמור לא התכווצו טוב כל כך, בגלל שיש חסימה בכלי הדם. היא אפילו מצאה לנו אחר כך צילומים של מישהו שהתקינו לו מסתם חדש, אז ראינו אותו. כמו כן, בתוכנה שבה הם עושים את זה אפשר לראות את זרימת הדם, מהלב באדום ואל הלב בכחול (נדמה לי). וזה היה פשוט מגניב.

אחר כך היא שאלה אם אנחנו רוצים לראות אקו בלייב או שנמאס לנו, אז אמרנו שברור שאנחנו רוצים (שיהיה ברור, המורה שלנו עדיין לא הצטרפה אלינו), והיא הכניסה אותנו לשם. אבל בסוף לא נתנו לנו, אז הלכנו לחכות למורה שלנו ולחצי השני.

לקח להם קצת זמן להגיע, אבל בסוף הם הגיעו. אז היא לקחה אותנו למעלה, אל חדר הצנתורים, והם נשארו למטה, במכון הלב.

לקח קצת זמן עד שנכנסנו, כי הם היו צריכים להכין את החולה והכל. אז בזמן שחיכינו ישבנו כולנו בצד ודיברנו על הלב ועל צנתורים והכל. דיברנו על מה שקורה כשיש פלאק בכלי הדם, ועל למה בכלל צריך צנתור. בעצם מה שקורה זה שלדם קשה לעבור שם, אבל גם הטסיות נתקעות שם ונוצרים קרישי דם (תהליך ארוך, אני לא אסביר אותו עכשיו), והם יכולים לחסום כלי דם אחרים בגוף. אז בעצם זה יותר מסוכן ממה שידענו.

בסוף הם קראו לנו אחרי שהם התחילו את הצנתור, אבל לא פספסנו הרבה. פספסנו רק את הדקירה שהם עושים בשביל להכניס את הצינור והכל. לא נורא מדי.

בקיצור, ראינו צנתור בלייב. זה היה פשוט גאוני.

וזהו. אחרי זה חזרנו בחזרה לבית הספר. אבל זה לכל מי שאומר שבי"ח זה תמיד דבר רע.

אן.

עריכה בפברואר 2013:

אחרי הסיור הזה היה לנו סיור בקשר לפולמנולוגיה (ריאות ומערכת הנשימה). ראינו בדיקות, ראינו דברים... היה מגניב.

בי"א נסענו (עד עכשיו, ועוד יש לנו שני סיורים שנעשה בחודש הבא) למרפאת סוכרת. שוב קיבלנו הרצאה והסתובבנו קצת במחלקה. אני מכירה את המחלה מהמשפחה, אבל למדתי מזה המון, וזה היה שווה. נשארו לנו הסיורים בנפרולוגיה (כליות ומערכת השתן) ונוירולוגיה (המוח3>).

אני מצטערת... אבל למרות מה שקרה לסבא וחוסר החיבה שלי כלפי בתי חולים, אני עדיין חושבת שבית חולים יכול להיות דבר טוב.

I'm so, so tired of feeling.

I honestly am.