הבנתי איפה טעיתי.
התחלתי את ׳מעיין׳ שוב. לא יודעת למה. היה לי מין דחף כזה אתמול. והפעם לא כיפור, אז אני מנסה להתעסק בדברים אחרים ולהכריח את עצמי לקחת את זה לאט הפעם. כמו בפעם הראשונה. זה לא קל. האמת שזה בערך הדבר האחרון שאני רוצה לעשות כרגע. אני אמורה להיות בעבודה, אבל לא באמת אכפת לי מספיק בשביל להתמקד בזה. אז הלכתי לקרוא קצת.
ויש לי הרבה מחשבות ושאלות בנוגע לאיפה שזה פוגש אותי, במיוחד כי עכשיו אני לא תלמידה ששונאת את המערכת שהיא נמצאת בה / מישהי שיושבת בבית ובכלל לא שייכת לשום מקום. עכשיו אני חלק מחברה, ומה לעשות, אני לא קובעת מה קורה, ולפעמים אני עושה דברים שאני שונאת. ולא רק זה, אני הרי חושבת על המשתמשים. זה חלק מהעבודה שלי כמפתחת, נכון? וזה לא קצת נוגד את המחשבה הזאת של ״האנשים לא משנים, רק זה שהפרויקט אמיתי לעצמו משנה״?
שניה, לפני שתתחיל להתווכח איתי, אני יודעת שהמציאות היא לא black and white כמו בספר. ״עם כל הכבוד לכל המיוחדים, אף אחד לא מת ועשה אותם אלוהים״, נכון? אתה אמרת לי את זה אז, כשהסוף של החלק הראשון הכעיס אותי. וצדקת אז. אתה עדיין צודק. באחד הכרכים של ׳מבוא לפסיכולוגיה׳ (נדמה לי, זה נטו מזיכרון) יש איזושהי הערה (קצת יותר מזה, אבל אני לא יודעת איך לקרוא לזה. בועת טקסט?) על זה שבני אדם הם ״החיה החברתית״. וזה נכון. מה לעשות, אנחנו צריכים חברה. חצי שנה של להיות לבד עם עצמי באותו חדר הוכיחה לי שכן, גם אני כזאת. ועם כמה שאני מעריצה את הסירוב של רורק להתפשר, זה לא משהו שיכול להצליח בחיים האמיתיים. לפעמים צריך להתפשר. לפעמים זה אפילו רעיון טוב. הרי ׳מעיין׳ הוא אידיאל, נכון? הוא לא משהו שמישהו יכול להגיע אליו בשלמות. (On a side note, הבנתי את זה גם אז, אחרי שדיברנו על זה. בגלל זה כשחשבתי על ׳האדם האידיאלי׳, זה לא היה רורק. זה היית אתה. אתה, שידעת איך להיות אתה ולהיות נאמן לעצמך, אבל גם איפה להתפשר ולעשות מה שצריך ופשוט להיות שייך. אני בטוחה שגם כתבתי את זה פה אז.)
ובכל מקרה, הדבר החשוב יותר הוא ללכת עם האמת שלך. להיות מי שאתה, לא מי שאומרים לך שכדאי לך להיות / מי שנראה לך שיאהבו (אוי פיטר). ואת זה... אני עדיין מנסה לעשות. גם בעבודה. אני מתווכחת כשצריך ואומרת את דעתי ואין סיכוי שבעולם שאני אתפשר על האיכות של העבודה שלי / של הפרויקטים שבאחריותי (וכן זה היה סיוט בחודש האחרון, אבל פאק איט, אני לא מכניסה קוד גרוע לפרויקט שלי. אין סיכוי). והפרויקטים האישיים שלי? אני לא בונה אותם בשביל אף אחד. אני בונה אותם בשביל עצמי. אמרתי את זה עוד מההתחלה, בנוגע לשניהם. אני בונה את מה שרציתי שיהיה לי. וזה בדיוק הרעיון של ״אני לא אבנה כדי להשיג לקוחות, אני אשיג לקוחות כדי לבנות״, לא?
אניוואיי זה בכלל לא מה שרציתי להגיד לך, אבל האמת שזה מעבר לא רע בכלל לשם. מה שרציתי להגיד זה שהבנתי איפה טעיתי בכתיבה.
רוב המחשבות שלמעלה הן מחשבות שהיו לי אתמול, וטיפה היום כשהמשכתי לקרוא. אבל משהו שקראתי היום הבהיר פתאום את הכל. אני לא זוכרת מה זה היה, כי המשכתי לקרוא עוד קצת, אבל היה משהו. אולי זה היה כשקמרון ניסה לשכנע את רורק לעזוב ולהיכנע להם, לבנות את מה שאנשים רוצים, לא את מה שהוא רוצה. אולי זה היה הקטע הזה, מהפרק שאחרי (או זה שאחריו, לא משנה):
״״זה מוזר, האוורד. באביב הבא ימלאו שלוש שנים לעבודתך במשרד. נדמה שאתה נמצא איתנו הרבה יותר מזה, נכון? האם לימדתי אותך משהו? הרשה לי לענות במקומך: לימדתי אותך המון וגם לא-כלום. אף אחד לא יכול ללמד אותך, לא במהות. מה שאתה עושה הוא שלך, לא שלי, אני רק יכול ללמד אותך לעשות את זה טוב יותר. אני רק יכול לתת לך את האמצעים, אבל המטרה — היא רק שלך.״״ (פרק 5)
אני לא יודעת. זה גם לא באמת משנה. אבל משהו בארבעת (נדמה לי) הפרקים שקראתי היום הזכיר לי שהסיפור הזה... הוא שלי. ניסיתי כל כך למצוא דרך להסביר את השיחות שלנו בצורה שהן יראו הגיוניות, בצורה שהן יהיו ברורות, בצורה שהן לא יהיו מוגזמות לאנשים שהם לא אנחנו, שמסתכלים על החברה מבחוץ ורואים את כל הפגמים שלה. ובזה הוצאתי את כל האמת מתוך הסיפור הזה. לא כתבתי עלינו. לא כתבתי את מה שרציתי לכתוב, את מה שאני צריכה לכתוב. כתבתי את מה שחשבתי שיהיה הגיוני לקוראים.
וזאת טעות שאני אף פעם לא עושה. לא בכתיבה שלי. אני יכולה לבנות פיצ׳רים שאני חושבת שהם גרועים אבל לקוחות ביקשו, זה כן. אבל לכתוב מה שאנשים צריכים/רוצים/מצפים/וכו׳? לא. אין סיכוי. כל דבר שכתבתי אי פעם - אפילו פאנפיקים, שחלקם היו ממש גרועים כשאני מסתכלת עליהם היום, שבע מאות שנה מאוחר יותר - נכתב ממני. כי אני רציתי את זה. או, בבערך עשור האחרון, כי הייתי צריכה את זה, כי הרגשתי מלא דברים שפשוט הייתי חייבת להוציא החוצה. בגלל זה גם התעלמתי כשאנשים אמרו לי ש״את זה כדאי להמשיך״ או ״חסר פה הסיום״ (שתי הערות נכונות בהקשרים הספציפיים שלהן, אבל הייתי צריכה להגיע לזה לבד). כי אני כותבת בשבילי. אני כותבת את מה שאני מאמינה, את מה שאני חושבת, את מה שאני מרגישה. לא את מה שאנשים אחרים חושבים. בגלל זה גם יש כל כך הרבה סיפורים ופאנפיקים שאני רוצה לחזור אליהם מתישהו אבל לא נגעתי בהם כבר שנים, כי אין לי את הדרייב לכתוב אותם (לפני שתגיד משהו על זה, המקרה של ארין טיפה שונה, אני מאוד רוצה לחזור אליה אבל בסופו של דבר המסע שלה מאוד ספציפי ואני עוד לא בנקודה שאני יכולה לכתוב אותו בצורה שאני אאמין לזה). אני נהנית מהתגובות החיוביות, מאוד אפילו. אבל אני לא כותבת בשבילן. אני לא כותבת בשביל אנשים אחרים.
אז למה עשיתי את זה בסיפור בערך הכי חשוב והכי משמעותי שאני אכתוב כנראה כל החיים שלי?
האינטואיציה שלי אומרת שזה קשור לסיבה שזה לקח לי כל כך הרבה זמן. שזה קשור לסיבה שלא הצלחתי לכתוב שום דבר אחר במקביל. שזה קשור לסיבה שכששאלו אותי למה אני רוצה לכתוב את זה, אחת הסיבות שנתתי היתה ״כדי לעזור לאנשים אחרים כמוני״. שזה בולשיט, ושום דבר שאני כותבת ככה בחיים לא יהיה טוב, כי זה שאני שופכת את הרגשות שלי לכתיבה זה בדיוק מה שהופך אותי לכותבת טובה. וזאת גם הסיבה שהשיחות ההן שכתבתי מציקות לי כבר איזה חודשיים, כי הן לא מרגישות אמיתיות בשום צורה. כי הן לא. לא אצלי בראש.
וכאמור, אני חושבת שאני יודעת למה עשיתי את כל זה. כי זה כואב מדי. כי זה קשה מדי. אפילו עכשיו, כל כך הרבה זמן אחרי, עדיין כואב לי להסתכל אחורה ולהיזכר. כי אני עדיין מרגישה את הכאב הזה בגלל שנטשת אותי. כי אני עדיין זוכרת שאמרת שאתה שם בשבילי, ואת איך שהאמנתי לך כשאמרת לי דברים טובים על עצמי. כי אני עדיין מתגעגעת. והמשמעות של לכתוב את הסיפור הזה מתוך הרגשות שלי היא לחזור לשם, וזה קשה לי. קשה לי לא לחשוב על איך שדברים נגמרו, אפילו כשאני קוראת מיילים מהתקופה שהכל היה בסדר, בשניה שאני מחליטה לתת לעצמי להרגיש את זה. ואני לא נותנת לעצמי להרגיש את זה הרבה. רוב הזמן כשכתבתי לך פה/כשקראתי דברים ישנים בחודשים האחרונים לא הרשיתי לעצמי ללכת לשם. התמקדתי ברגעים הטובים (והיו הרבה כאלה). לא נתתי לעצמי לכתוב את זה מהסיבה האמיתית שאני צריכה לכתוב את זה: כי אני חייבת להוציא את הכאב הזה. כי אני חייבת להבין מה לעזאזל היה שם. ובגלל זה כשסיימתי לא באמת הרגשתי לא את זה ולא את זה. כי לא באמת הרשיתי לעצמי לכתוב את זה.
אין ספק שקל יותר לכתוב בשביל אנשים אחרים, אה? אולי יש אנשים שמסוגלים לכתוב ככה. נשמע לי מטורף, אבל אולי. אבל אני לא מסוגלת. מה הפלא שזה לא עבד לי בכלל. זה כנראה היה מפתיע יותר אם זה היה עובד.
אבל לפחות הבנתי את הטעות שלי, אני מניחה. ועכשיו אני יודעת איך לתקן את השיחות האלה. בתיאוריה לפחות. נראה לי שפשוט הגיע הזמן להגיד ״פאק איט, אני כותבת מה שאני צריכה״. למחוק את השיחות ההן ולהתחיל כל אחת מהן מההתחלה. מה אתה אומר?
אן.
נ״ב: אחרי שעתיים של לכתוב את המכתב הזה, כנראה הגיע הזמן לחזור לעבודה. נו שיהיה. איזה כיף שעוד מעט סופ״ש. אולי בשני יהיה לי כוח לעבודה שלי שוב 🤷🏻♀️
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm