שם הפיקצר: Rome.

שם הכותבת: אן.

פאנדום: האוס.

דירוג: G.

ויתור זכויות: ל"פוקס", היוצרת של האוס.

הערות: זה לגמרי הדבר הכי דבילי שכתבתי. ובכל זאת, ככה זה כשלוקחים את התמונה היחידה שזוכרים מהלילה והופכים אותה לפיקצר. גאד, זה יצא דבילי.

אה, לכל מי שהיה ברומא- אני מעולם לא הייתי ברומא, ובאמת שאין לי מושג איך שם בעונה זו של השנה או איך זה נראה. גם אין לי מושג למה לעזאזל הגעתי למסקנה שזאת רומא. אנא התעלמו.

רומא היתה קרירה בעונה זו של השנה. אך למרות זאת, מובן שזה היה שווה את זה. הסתיו הגיע גם אל רומא לבסוף, וכעת היא היתה אדמדמה-כתמתמה, עלי עציה נושרים באיטיות בשלכת.

הם צעדו ברחוב, לשם שינוי רגועים למדי. שניהם היו לבושים בבגדים רגילים לגמרי- האחד בחליפה כחולה כהה, שחורה כמעט, והשני גם הוא בחליפה, אם כי פחות ייצוגית ומסודרת ואפורה.

האדם הראשון לגם לגימה קצרה מכוס הקפה שהחזיק ואז פנה אל אחד הרחובות שחצו את הרחוב הראשי בו הלכו. השני מיהר בעקבותיו, נשען קלות על מקל שחור שעליו ציורי גולגולות.

"לאן אתה ממהר?" הוא שאל את הראשון, שעצר לאחר כמה צעדים והמתין לו.

"להזכירך, האוס, יש לי פגישה," השיב הראשון, שהמשיך ללכת ברגע בו השני השיג אותו.

"בחייך, היא מתחילה בעוד חצי שעה," אמר האוס ולגם לגימה מהקפה.

"אני, בניגוד אלייך, נוהג להיות במקומות אליהם אני צריך להגיע קצת לפני הזמן בו אני צריך להיות בהם," החזיר ווילסון, הולך במהירות.

"חצי שעה!" הדגיש האוס. משראה שווילסון לא ישנה את דעתו הוא הסתובב והחל לחזור אל הרחוב הראשי.

ווילסון, מאחוריו, הציץ לרגע בשעונו ואז הלך אחריו. "לאן אתה הולך?" הוא שאל.

"חזרה למלון," השיב האוס מבלי לעצור.

הם הגיעו חזרה אל הרחוב הראשי. השעה היתה אחת עשרה, והרחובות היו ריקים ושקטים למדי. רובם, לפחות. הם נעצרו שם ועמדו שם במשך רגע קצר, כל אחד מהם חושב על משהו אחר.

לבסוף החלו שניהם להתקדם שוב במורד הרחוב, צועדים באיטיות ובנינוחות כאילו מעולם לא עזבו אותו. ווילסון נעצר לרגע, לגם לגימה קצרה מהקפה שלו, והם המשיכו ללכת- האוס צועד בצד שמאל, אוחז במקלו ביד ימין ובכוס הקרטון הריקה-למחצה ביד שמאל, ו-ווילסון בצד ימין, אוחז בכוס ביד ימין ובתיק יד ביד שמאל. הם הלכו באיטיות, עלי השלכת האדומים והכתומים נוחתים עליהם ברכות או מרצפים את דרכם. היה להם בזמן.

למעשה, אולי לא היה להם כל כך הרבה זמן כפי שהרגישו, אך הם לא חשבו בכך. כזו היתה רומא לידידים וותיקים.

כן, זוועה. נו, טוב.

וואו, אני ממש חייבת להפסיק לגרור את הפוסט ההוא.

שם הפיקצר: לזרום עם הדמעות.

שם הכותבת: אן. 

פאנדום: מקורי, אני מניחה.

דירוג: PG.

ויתור זכויות: Superchic(K), על השיר.

הערות: כל כך מתאים.

http://www.youtube.com/watch?v=jEa007usN14

Stand in the rain / Superchic(K).

לשבת ככה, בחדר, לחשוב על העבר. לחשוב על העתיד. להשתדל, באמת שכן, שלא לחשוב על ההווה.

הנייד על השולחן, לא מצלצל. הוא מנגן שירים. שיר אחד, ליתר דיוק. אותו שיר, שוב ושוב. הפעם העשרים ואחת. הפעם העשרים ושתיים, ושלוש, וארבע.

She never slows down.

She doesn't know why but she knows that when she's all alone, feels like its all coming down

היא היתה לבדה, כמו תמיד.

היום נעלם לו באיטיות, אך היא לא שמה לב. לא היה לה אכפת. את המירוץ שלה נגד הזמן היא כבר גמרה מזמן, באותו הרגע בו זה קרה שוב, בו הם הנחיתו את זה עליה בפעם השלישית, בלי שתהיה לה כל יכולת להתגונן, מבלי שהיא מוכנה לכך.

הכל נע, והיא לא יכלה לעצור. היא לא רצתה לעצור. היא רצה, ובכל זאת נותרה ישובה במיטתה, ראשה שעון על הקיר.

She won't turn around.

The shadows are long and she fears if she cries that first tear, the tears will not stop raining down.

היא לא רצתה להסתכל אחורה, אל העבר. זה כאב כל כך.

ובכל זאת, המחשבות והזכרונות באו. לחשוב עליהם, על איך שהם היו עושים ועל התגובות שלהם. להיזכר ברגעים שונים, לעולם לא מבפנים.

הדמעות החלו להתגלגל על לחייה, בדיוק כפי שידעה שיקרה. אבל זה לא באמת שינה לה. היא ידעה שהפעם היא לא תוכל לעצור אותן. היא ידעה שהפעם המרפא היחיד יהיה הזמן. הזמן, ועזרה. עזרה של האנשים היחידים שאינם שם, היחידים שעוד אכפת להם.

So stand in the rain

Stand your ground

Stand up when it's all crashing down

היא ידעה שהעולם שלה התמוטט, התרסק, נהרס. בפעם השלישית, או הרביעית, או העשירית. היא הפסיקה לספור אחרי הפעם השניה. זה כאב עוד יותר.

ולשבת כך, להיזכר בעבר, לראות את היופי של העולם שלה לפני, או את הדיכאון שהיה שם לפני כן, או אולי את הוורוד וחסר הדאגות שהיה לפניו.

You stand through the pain

You won't drown

And one day, whats lost can be found

היא עברה את זה פעם אחר פעם. אבל הפעם זה היה שונה. הפעם היא פחדה שהיא לא תתאושש.

היא קיוותה שזה לא ייגמר. היא ידעה שהיא יכולה להיות חזקה מספיק. ובכל זאת, היא לא מצאה את הכוחות. מצד שני, היא גם לא מצאה את הכוח להישאר במקום, לשקוע בשינה עמוקה ולהמתין.

She won't make a sound.

Alone in this fight with herself and the fears whispering if she stands she'll fall down

היא הביטה סביבה, אך לא נעה כלל. היא חשבה עליהם, אך כל פעם חזרו האחרים, הפחדים.

היא היתה שקטה כל כך, שניתן היה לחשוב שהיא נעלמה. אך היא ידעה שלא, וגם ידעה שרק למעטים זה ישנה.

ובכל זאת, היא פחדה.

She wants to be found.

The only way out is through everything she's running from wants to give up and lie down.

היא לא היתה מוכנה לזה. היא לא יכלה לעשות את זה. היא רצתה לישון, לגמור כבר את הכל. לעצור את הסיוט המתמשך.

אבל למרות זאת, הם היו שם. והן לא נתנו לה לעצור. היא רצתה כל כך, אבל היא לא. היא בכתה בגלוי כעת, כואבת.

היא נעלמה שוב.

So stand in the rain

Stand your ground

Stand up when it's all crashing down

You stand through the pain

You won't drown

And one day, whats lost can be found

והכל נעלם שוב. הם אינם. היא נעלמה, כבר לא תחזור.

זה כאב כל כך, לראות שוב את הכל מתרסק, מפסגת ההר אל התהום. אל התהום הבלתי נגמרת, אל התהום שהיא פחדה לש אתצליח לצאת ממנה.

You stand in the rain.

השיר נגמר שוב. היא התעוררה והביטה סביבה. דבר לא השתנה.

היא השתוקקה לחזור לשם, אך לא רצתה. פחדה. היא הפעילה את הנגן שוב ועצמה את עיניה.

לשקוע היה קל כל כך. פשוט, לזרום עם הדמעות.

כן. זה פשוט מזכיר לי אותה. אותם.

אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה בכיתי. זאת אומרת, אני זוכרת- המוות של אשלי, בפרק השני של העונה השני.

לא. השאלה היא מתי בכיתי בפעם האחרונה פשוט כי ככה.

אולי זה היה בחופש הגדול הקודם. אולי לפני זה. הרבה לפני זה.

"If she cries that first tear the tears will not stop raining down".

זה ככה מאז אתמול בערב. זאת היתה השטות הכי גדולה שעשיתי בזמן האחרון. ואולי זה רק הצטבר מיום שני, עם כל הכעס וכאב שהיו שם. והתקווה, כמובן. אבל היא כל כך קטנה לפעמים, שהיא פשוט... נעלמת. נעלמת בענן אבק סמיך.

ושוב, הכל פשוט מתפרק. נהרס. מתרסק. מהמקום הכי קרוב לפסגה שיכול להיות חזרנו אל התהום.

העובדה היא שאף אחד לא רואה. אף אחד לא שם לב. כולם חושבים שהכל כרגיל, גם כשכל דבר שאני רואה מטושטש בגלל הדמעות.

הניצוץ הזה, החיוך החסר, העבודה הקדחתנית. בדיוק.

"McKAY (his voice full of pain): That's one of the perks of the job. Something terrible happens, you don't have enough time to dwell on it ‘cause you're too busy trying to stop the next terrible thing from happening. Seriously, if it wasn't for the Replicators and their plan to wipe out every human in the galaxy, I'd be in pretty bad shape right now.
Now, this is Carson all over again and I'm just not ready to deal. Not yet."

ורק הם יכולים לעזור, אבל שניהם לא כאן. שניהם נמצאים. והיחידים האחרים שמבינים אותי נמצאים איתי תמיד, אבל הם לא ממש בני אדם. לא אמיתיים לפחות.

אנד איי קאנ'ט סטופ קריינג.

אן.

וואי, זה באמת הראשון המשתפך הטיפשי, הא? נקווה שגם האחרון.

בט איי אם אלונ.

"Stand in the rain

Stand your ground.

Stand up when it's all crashing down.

You Stand through the pain,

You won't drown."

Copyrights reserved to Superchic(k) 

Are you sure about it? I Won't? 'Cause I'm feeling like I am.

Again and again, standing up and falling again.

That's just that mood, I guess.

It will disappear after I'll find myseif again, I guess, I hope.

That's all because of those stupid ep'.

Ann.