שיפוצים.

אני מפחדת.

המורה שלי למתמטיקה שתוכנית העשרה דיסלקט והוא בכל זאת עושה את זה. ראוי להערצה.

מזכיר קצת איזה פרק של האוס.

יום שישי, בעזרת השם אחרי שייגמרו השיפוצים, פוסט נורמאלי.

יש לי כל כך הרבה לפרוק.

אן.

"לאורך הים אין גלים, יש עולם

שנשבר לרסיסים על המזח.

לאורך הים אין גלים, יש עולם,

שנשבר לרסיסים על המזח".

אכן.

לא כתבתי כבר הרבה זמן. מסתבר, שהשבוע הזה היה עמוס הרבה יותר משציפיתי.

באמת.

הוא היה קליל כזה, אבל בסופו של דבר, לא נשאר לי זמן לעצמי.

אני צריכה לכתוב את כל הסליחות.

אני צריכה לחשוב על מקרים.

אני צריכה לסלוח.

אני לא רוצה להיות לבד.

כואב להיות לבד. עצוב. מפחיד.

אני מפחדת, סולחת, מצטערת.

מחר אני אכתוב את מה שבאמת תכננתי לכתוב בפוסט הזה.

אני פשוט כבר עייפה. אבל עוד יש לי הרבה עבודה.

אן.

שם הפיקצר: כתם דם. שמש חיים. סער. 

שם הכותבת: אן.

דירוג: PG13

פאנדום: רשומות דראגוןלאנס. [רומח הדרקון, למפגרים].

דמויות ראשיות: לאורנה וסער.

וויתור זכויות: החלטתי, בסופו של דבר, שזה לא יהיה מקורי. כי זה דומה מדי לאחד הפרקים בסיפור. וויתור זכויות למרגרט ויס וטרייסי היקמן, הכותבים המוכשרים.

תודות: אריש.

הערה: זה לא בדיוק כמו שמתואר הקרב על פלנתאס בליל החורף. פשוט זה דרש שינוי. מלבד זה שאחרי זה סער מת.

השמש עלתה אט אט מן המזרח, מאירה אט אט את שדה הקרב. ים של שחור, ים של גופים שחורים ומעט מדורות נכבות ביניהם, נראה שם, על רקע ההרים הגדולים.

 לאורנה עמדה על אחת משתי החומות של צריח הכוהן הראשי שליד פלנתאס, בוחנת את שדה הקרב של יום האתמול. היא הביטה במתים המעטים הלבושים בשריון שחור, שריון האופל, וברבים הלבושים שריון כסוף- אבירי סולמאניה, אותם הוביל אתמול דירק שומר הכתר.

האור הגיע כעת גם אל הצריח, מאיר את הצריח עשוי השיש. השיש הלבן בהק, כאילו שמח. אך בעצם, כל אדם שהיה שם, היה עצוב. היה כועס.

היא הביטה בגבר שעמד לפני האבירים הצעירים, מורה להם מה לעשות. האור בחר אותו, כך נראה היה למוקד התעניינותו, ושריונו נצץ בשמש החמימה. הוא חילק אותם לשתי קבוצות, שעבדו עם גדילן ועם חלמיש, שלמדו את השימוש ברומחים הנוראיים- רומחי הדרקון.

בשערו החום כבר זרקה שיבה, אך הוא עמד זקוף, אביר בלבו ובנשמתו. הוא סיים, הביט למעלה לרגע, מביט בצעירה האלפית שעמדה שם עם השריון החבוט ומלא הדם, חרבה חגורה למותניה וקשתה בידה, מוכנה לרגע בו יגיעו הדרקונים הכחולים, ועמם שר הדרקונים.

הוא עלה אליה, מביט בשיערה בצבע הדבש שהתנופף לו ברוח.

"סער," היא חייכה אליו לרגע ואז חזרה להביט אל האופק.

"תני לי," עיניו הכהות היו רציניות, ולאורנה הבחינה בעקשנות, ברצון, והכי חשוב, באבירות, בעיניו. "רדי למטה. את צריכה להדריך אותם בשימוש ברומח".

"סער, אני לא יכולה לתת לך לעשות את זה לבד," היא אמרה, יודעת מראש שהוויכוח הזה חסר תכלית.

"לאורנה, השמש שלך חייבת להמשיך לזהור," הוא ענה, מביט אל תוך עיניה. היא השפילה את ראשה והנהנה לבסוף, באי רצון מוחלט. "אני רוצה שתחזרי אחרי זה עם חלמיש וגדיל, תספרו לנגיד מה קרה פה. שהצריח נותר שלנו, וכך גם פלנתאס. ואני רוצה שתדאגי שהחרב הזאת תעבור הלאה, אל הילד," הוא אמר בשקט.

"הילד? איזה ילד?" היא שאלה, מופתעת במעט. הרי סער בחיים לא היה עושה את זה, לא לפני שהיה נישא לאותה אחת. מה קרה שם?

"בבקשה, תדאגי לזה. קיטיארה," הוא אמר את השם בכעס קל, "יודעת על מה אני מדבר". היא הנהנה.

"ועכשיו?" שאלה בשקט, צופה בצבא השחור המתחיל להתקדם.

"עכשיו, תגנו על הצריח," הוא חייך חיוך אחרון ועלה למעלה, למקום שממנו יראה אותו שר הדרקונים.

הוא ראה את לאורנה יורדת, ואז את הכתמים הכחולים שהתקרבו אליו. הצבא השחור התבהר ונעשה כחול כהה.

היא עמדה מול האבירים, השמש מאירה אותה באור יקרות. "קדימה!" היא קראה, וחצי מהאבירים, אלה שהיו אמורים לצאת איתה, חזרו אחריה עם קריאת הקרב הסולמאנית. הם פתחו את אחד השערים, ויצאו אל המרווח בין החומה הפנימית, לחיצונית.

בחוץ נשמעו קריאות. קריאות קרב בשפות שונות- בני האדם, הדרגונים, ואפילו, מרחוק, קריאת הדרקונים. חצוצרה נשמעה, תרועה זכה וטהורה, וסער ענה לה בהצדעה ובקריאת קרב.

הלוחמים התפרסו, ממתינים לרגע בו יתחילו הדרגונים ובני האדם לטפס או לעבור. והם התחילו. מהר מאוד. מעודדים, כנראה, משר הדרקונים המתקרב.

הלוחמים שסביבה, אבירי מסדר הכתר, המסדר הנמוך ביותר, הביטה בה, ממתינים לאות. היא הנהנה. הם רצו אל הדרגונים, חרב מכה בחרב.

"לאורלנתלאסה," הדרגון שמולה ירק את השם. ממדיו היא הסיקה שהוא אחד הבכירים.

"הגיע הזמן," היא נהמה בפה קפוץ, מסתערת עליו, שריונה משקשק. חרבה הכסופה פגשה בחרבו, והיד המיומנת העיפה אותה מהדרך. היא התרחקה, מצפה לפחות כוננות מהדרגון, ללא הצלחה. היא זינקה עליו, מכה בו בחרבה, מהלומה אחר מהלומה, כפי שלמדה בביתה. הוא הסיט את מהלומותיה בקלילות, כאילו היא לא מהווה אתגר מבחינתו.

היא עצרה לרגע, מסדירה את נשימתה ומממתינה לרגע שבו הוא יהיה זה שיתקוף. האבירים שסביבה נלחמו, וסער עמד בראש המגדל, הקשת מוכנה בידיו. היא נהמה וחזרה להילחם. ההסתערות המחודשת הפילה אותו, והיא שיספה את גרונו במהירות ובקלילות. למען סער.

צל גדול חלף מעליה לפתע. היא נעצרה, עדיין נפגעת מפחד הדרקון. עדיין.

היה זה הדרקון הכחול, הדרקון הגדול ביותר שראתה מימיה. היה זה הדרקון המוביל, שחק, כך שמעה שקוראים לו, דרקונו של שר הדרקונים.

אחד הדרקונים האחרים נעצר, שולח להבות אדירות אל הנלחמים, צולה אבירים ודרגונים כאחד. הוא גיחך לו, כך נראה היה, ובדחיפה קלה מרוכבו המריא שוב.

חרבה של לאורנה פגשה עוד לוחם, הפעם אדם. היא דחפה אותו אחרונה, מכה שוב ושוב. הוא מת רגעים ספורים לאחר מכן. אט אט, היא פילסה את דרכה אל שער חזרה למצודה, עורפת ראשים, נתקלת בשריונות מורחים בדם, עד כדי כך שלא ניתן היה להבין באיזה צד הוא, ממלאת את חרבה בדם.

היא ראתה את סער, יורה בקשתו חצים לעבר הדרקונים, ואז פוגע בדרקון המוביל עם חרבו, החרב העתיקה של בני בהיר להב.

"עכשיו!" היא צעקה, והשערים נסגרו, לוכדים את הדרגונים ובני האנוש, שנקטלנו בזה אחר זה, מנסים להרוג כמה שיותר למען מלכתם האפילה. היא רצה אל חדר הבועה, לזמן את הדרקונים הכחולים בכדי להרגם, ואולי גם לנסות לזמן את דרקוני הכסף והזהב, אם הם אכן קיימים.

היא הביטה בסער, פוגע בשחק ואז נופל, נפגע מהדרקון. היא ראתה את כתם הדם שהוא הותיר שם, כתם דם שלא יימחה לעולם. והיא רצה, בדמעות, אל חדר הבועה, להרוס את אלה שכיבו את שמש חייו של סער.