ועל הנייר, הכל בסדר.
ובדמיון שלי, בגילי כבר לא אמורות להיות לי התמוטטויות כאלה.
למה הבטחון העצמי שלי נשבר כל כך בקלות, למה דדי אישיוז עדיין מרחפים מעל ראשי.
למה הרגשת משפחה, למרות שכבר יש אחת חדשה, מרגשים אותי עד דמעות.
פשוט יש רגעים, שגורמים להרגיש כמו ילדה.
שלא משנה כמה זמן עבר, זה כואב לי
ולא משנה כמה אנסה להבין, אני לא.
והתחושה שאבא שלי לא אוהב ומתקשר איתי כמו שהייתי רוצה.
והתחושה דסדרי העדיפויות שלו הם כל כך שונים,
ואני, בתו היחידה, לא במקום הראשון. ואולי גם לא השני.
ואני שמחה שטוב לו, אבל הוא לגמרי לא רואה מתי רע לי.
וזה כבר מעבר לשיחה או זעקה. קרה, עבר, מבחינתו זה תמיד סתם מצברוח או משבר רגעי.
והפחד, שזה כבר לא ישתנה, שהוא השתנה. וזהו.
ולמה אני כל כך נחרדת ממחשבה שאנשים לא מחבבים אותי?
הרי אני ביצ׳ית.
אבל גם ביצ׳יות צריכות סייף זון.
והכל ירוק, על הנייר. אבל יש ירוק יותר.
יחסי אהבה שנאה תמידיים עם עצמי.
מאמינה רוב הזמן שאני טובה במה שאני עושה, מדהימה,
ואז מתרסקת כשזה קצת מתערער.
וכסף. נמאס לי להתעסק בכסף. ואני אוכלת אוכל עני.
וכמות הדברים שאני בוחרת לא לראות.
ואז הכל צף. ומספיק שאין לי עם מי לדבר, והנה, אני פה. כרגיל?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
