שירי ילדים מקסימים

אצלנו בשכונה 

 שוכבת על מיטה

מסתכלת בתקרה

מחייכת למי שבא

לפעמים מעבירים אותה לכסא גלגלים

לפעמים מוציאים אותה החוצה, דוחפים

את הכסא לאורך השבילים

מראים לה ציפור, חתול, פרחים

כולם משתדלים שיהיה נעים

כל המטפלים תמיד נורא נחמדים

אמא שלה באה כל יום בפנים מחייכים

גם אחיה הקטן בא לפעמים

אבל מה אומרים לה היא לא מבינה

מלבישים, רוחצים, מנקים אותה, כמו בובה

היא לא זוכרת שהיא ניסתה להתאבד בירייה

היא לא יודעת מי היא, למה היא שם, ומה קרה

יומולדת עשרים, חגיגה במחלקה

באו לבקר החברים מהשכונה

ישבו שעה, נסעו חזרה

היא ממילא לא זוכרת אותם, לא מכירה

אצלנו בשכונה

כלומר כבר לא כל כך בשכונה  

כי איפה שעומר מאושפזת

זה בכלל בעיר אחרת

אצלנו בשכונה

השוטרת שיצאה

מהניידת ודיברה

אמרה

שבמזל גדול עומר רק נפצעה

ואפילו שהיא לא תוכל יותר ללכת

ואפילו שחלק מהדברים שאומרים לה היא לא קולטת

ואפילו שמעכשיו היא צריכה שתהיה לה מטפלת

ואפילו שבצרכים שלה היא לא שולטת

העיקר זה שבחיים היא נשארה

אחרי שהיא ירתה בעצמה

כשנולדה הרופא אמר לאמא

תראי יש לה טוסיק  קטן

הוא לא ידע כמובן

שהתינוקת כיווצה את פי הטבעת כל הזמן

כשגדלה הסתבר שזה גם בפה

 ולא רק בישבן

אפרת הייתה מתהלכת ברחוב

עם תחת קפוץ כל הזמן

כשפגשה כבר בחור שהסכים לסבול

שלעולם מאחור הוא לא יכנס

על כל דבר שעשה היתה לה ביקורת

זה שהוא מצליח לנשום זה נס

בכל דבר מתערבת

מכל דבר לא מרוצה

כל מה שעושים עושה היא אחרת

בעיקר כזה משהו שהיא בכלל לא מבינה

עם השנים נולדה לה גם בת

מרוב אור קראו לה בוקר

שלמדה חיש מהר לכווץ פי טבעתה

לעולם לא מחייכת, זה עולה לה ביוקר

אפרת קפוצת התחת ובוקר בתה

מתהלכות כאילו יש להן מוט בישבן

וכל השכנים מכווצים יחד איתן

בשכונה די נחשבת במזרח רמת גן