ככל שאני מכירה יותר אנשים, אני נקשרת יותר לכלב שלי...

*זהירות פוסט פרטי לפניכם.

נא לא להפיצו ברבים, להראות אותו לכלבכם האינטליגנטי (לא תקף במידה והוא פודל) או לאכול אותו (לשומרי הכשרות מביניכם) *

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני שומרת על הפרטיות שלי בערך כמו שעידן (עידן who?!) שמר על קוריצה באיים הקריביים.

בנחישות, אך לא בהצלחה מרובה.

עידן החסיר את דן מנו מהמשוואה כפי שאני מחסירה את העולם החטטן של היום.

אנשים רוצים לדעת הכל מהכול כולל הכל (אמרתי כבר הכל?).

שאלות שפעם לא היו מעיזים לשאול, עפות באוויר כעת כמו תינוקות (בנות) שנולדות בסין.

הייתה לי חברה כזאת פעם שהייתה דורשת סיבה לכל דבר. אני עדיין חושדת שהיא עבדה באף בי איי ולא יכלה

לספר לי זאת. (מפאת סודיות, אלא מה?!)

יש פרטים שאני מעדיפה לשמור לעצמי, תודה.

מזל שמישהו המציא את מנגנון ההיענות הנפוץ ביותר שאנו יכולים להשיב לאנשים בעלי אף גדול (חטטנים, יש מצב גם באף.) התירוצים.

התירוצים יכולים לשמש לשם התנערות משאלות לא רצויות של מורות במחזור, מעסיקים במאפיה ונודניקים בכללי.

אך גם האנשים ה"רגילים",כדי שלא ירגישו מקופחים, סופגים מטר של תירוצים.

שיחה לדוגמה:

חברה א': "את באה איתי לסרט הערב?"

חברה ב': "אני לא יכולה, יש לי תור לגניקולוג" (תירוץ!)

למעשה לחברה ב' הייתה פגישה של מועדון "מבוכים ודרקונים" והיא הסתירה מחברה א' את עובדת היותה חנונית.

אבל ברצינות, אני בן אדם ששומר ואוהב את הפרטיות שלו.

יש אנשים למשל שהשאלה אם ללכת לאודישן של האח הגדול או לא היא כמו בחירתה של סופי לגביהם.

 אני לא צריכה לחשוב פעמיים.

רק המחשבה שכל עם ישראל יראה אותי נוחרת ב-2 בלילה או מפהקת למכביר

כאשר מדברים איתי על חשבונות פיננסיים, "מביאה לי את הג'ננה".

אני גם לא צריכה (או ממליצה) שאנשים יראו אותי על הבוקר. אין לי את הכוח והרצון להתמודד עם אלפי תביעות עקב "גרימת עיוורון".

 אני גם לא אוותר בחיים על החופש שאני חשה בתור אנונימית.

הידיעה שאני יכולה לרוץ כמו מטורפת ברחוב, לצאת בלי חזייה מהבית (רק לזריקת הזבל,תרגעו)

או סתם להסתובב בחופשיות מבלי שכמות

נכבדה של מצלמות תקיף אותי (וידוע הרי שהמצלמה משמינה בחמישה קילו, תארו לעצמכם מה עשר מצלמות יעשו...) ולמחרת

לא תפורסם כתבה במדורי הרכילות שבראשה מתנוססת כותרת עבה ושמנה בנוסח "מה עובר על בריאן?!" (או שם אחר)

ובפינת הוידויים בפוסט:

אני צופה בתוכניות "ריאליטי" למיניהן שמשקפות את המציאות בדיוק כמו שליידי גאגא היא סוג של ברווז פראי.

יצר החטטנות גבר עליי.

אלוהים, אני צריכה עזרה.

בכל אופן, תמיד ריחמתי על המתמודדים בתוכניות האלה שבחרו בקיצור הדרך ובמקום לשכשך

את רגליהם הענוגות במים הרדודים בהנאה, נלחמים כעת על גלגל הצלה שיוציא אותם מהמים העמוקים.

הבעיה היא רק שהגלגל מגיע מהר מידי ולא מותיר להם זמן ללמוד לשחות. ("או או או או איך שגלגל מסתובב לו...")

"כגודל העלייה - כך גודל הנפילה" הפרסום נופל עליהם יותר מהר ובעוצמה גדולה יותר

ממשאית שנוסעת לעברך במהירות של 150 קמ"ש וסוחבת 50 טון של חלב...

(שאריות מהבגרות בטמטומטיקה, תסלחו לי. זה לא יקרה שנית.)

ובאותה הפתאומיות שבה הכל התחיל, כך הוא נגמר והאנשים האלה נשארים בבעיה:

מצד אחד, הם לא יכולים לפרוץ בשנית כי כבר מכירים אותם. מצד שני, יודעים מיהם אבל לאף אחד לא אכפת מהם.

אני הייתי מתמכרת ל*טיפה המרה אם זה היה קורה לי. (*טיפה מרה- 50 טון גלידה והרבה טישו.)

גם הבלוג שלי בעילום שם, כפי שבוודאי הבחנתם. (זה בסדר,אני אחכה בסבלנות עד שחצי מכם יעלו ויבדקו את הכינוי בשנית.)

זה לא שיש לי שלדים בגודל של דינוזאור בארון, פשוט אני מרגישה ככה הרבה יותר משוחררת.

אז מה למדנו היום?

-  לחדש את מילון התירוצים שלנו.

- ללכת לריאלטי רק אם נישאר מפורסמים לאחר מכן.

- להיזהר מממשאיות הנוסעות אלינו במהירות של 150 קמ"ש עם 50 טון חלב. (תודו שלא ידעתם את זה קודם!)

אז נרים כוסית? (או עכבר, מה שנמצא בהישג ידכם) לחיי חיים בריאים יותר ואנונימים יותר. (אם זה אפשרי)

ולחיי שלום עולמי. הייתי חייבת.

nevermind