ככל שאני מכירה יותר אנשים, אני נקשרת יותר לכלב שלי...

  *צילום המחשה- למצולמ/ת אין קשר למקרה המצער.

זה היה יום שטוף שמש, היום האחרון שאפשר לעלות על הדעת שיתרחש בו מעשה נבלה שכזה.

הציפורים צייצו, הזייפנים זייפו והגנבים גנבו.

בבוקר יפהפה זה עשינו (אבי, אחותי אני עצמי אנוכי ושאר פיצולים) שופינג תמים.

אבא חידש את מלאי הבגדים שלנו (אני מרוששת) והחיוכים על שפתותינו לא איחרו לבוא.

וידוי קטן: אני אוהבת שופינג, אך התהליך עצמו מייגע ומעייף. *התוצאה הסופית מכניסה אותך לאופוריה

שכזאת, שאת שוכחת את התהליך מורט העצבים והגבות שעברת. (*המשפט הנ"ל מנוסח בלשון נקבה מטעמי נוחות)

בנוסף לבגדים, קנינו גם מסך מחשב חדש, כי המסך הנוכחי שלי מנסה לשבור שיא עולמי בקפיצות פוגו והוא מעבד עשתונות כל

שעה עגולה. טוב, לא בדיוק כל שעה עגולה, לפעמים גם כל שעה משולשת...

בכל מקרה, לאחר השופינג המסעיר שחווינו, גיליתי ששופינג יותר מרעיב משחייה. עוד מסקנה נכנסת ליומן התובנות שלי, עכשיו יש בו כבר שתי שורות שלמות!

 אז כיוון שעלה בי הרעב, הלכנו לאכול במסעדה אנונימית שאת שמה לא אציין כי נשבעתי שאני לא אעשה בבלוג פרסומות סמויות, גם ככה יש את הגלויות של ישרא.

בזמן שבלסנו כמו מטורפים (כמו שהזכרתי, שופינג מרעיב) נזכרתי שאת הכסף לטיפ שכחתי ברכב של אבא.

הוא נתן לי את המפתחות והלכתי לכיוון הרכב.

כשהגעתי שמתי לב שהדלת הקדמית (הדלת שלי, שסגרתי אותה לפני שיצאתי!) הייתה פתוחה במקצת.

חשבתי שחלה טעות, אך עד מהרה התברר לי שפרצו לאוטו.

גנבו את שלושת הפלאפונים שלנו, (שהשארנו בטיפשותנו ברכב) את התיק של אחותי עם הארנק שהיה בתוכו

ואת הדברים שהיו בבגאז': מסך המחשב החדש! שקנינו והבגדים החדשים.

מוכת תדהמה, חזרתי בריצה אל עבר המסעדה והודעתי לאבא ולאחותי על הגנבה.

רצנו לרכב בחזרה כדי לוודא שעיני לא מתעתעות בי, אבל לצערי דווקא באותו  יוםלא הייתי על כדורי הזיות

הגנב לקח הכול, חוץ מהרכב.

הוא לקח גם את הפיג'מה של אחותי ו... סוכריות מנטה. אני יודעת מה אתם חושבים – הזוי, כן.

מסך מחשב, בגדים חדשים, פלאפונים, אפילו פיג'מה. ניחא. אבל סוכריות מנטה?!

מה הוא חשב לעצמו לעזאזל?! " טוב, אחרי שפרצתי לרכב וגנבתי הכול, אני רוצה לטהר את עצמי. את המצפון

אני לא אצליח, אז לפחות שיהיה לי ריח טוב מהפה."

או אולי הוא הגיע בגישה שאם כבר, אז כבר. לקחת פריטים יקרי ערך? תיקח גם סוכריות מנטה,

הן בטח יהיו שוות לפחות 3 שקלים ו 40 אגורות בשוק האפור...

 נסענו אח"כ להגיש תלונה במשטרה, אבל מסתבר שהסיסמה של משטרת ישראל היא:

"כאן מותר לנפנף בכיף" במילים אחרות, נפנפו אותנו ברכות ובמילים יפות ואמרו לנו להגיע מחר כאשר חוקר העדויות יהיה. צל"ש למשטרת ישראל. *מצדיעה*

 מסתבר שהדבר המועיל היחידי שעשינו באותו בוקר+ צהריים היה לאכול. לפחות הבטן שלי לא קרקרה

בסוף היום. ועוד כשהיינו במסעדה צהלתי: "איזה יום כיפי היה היום. קנינו דברים חדשים, מסך למחשב וגם אנחנו אוכלים עכשיו. (הייתי מורעבת...) חטאתי בחטא הגאווה.

 איך אמר מרפי?

"כל דבר סופו להשתבש. אם לא בשלב הראשון אז בשלב השני ואם זה לא משתבש

בשלב השני, סימן שזה כבר השתבש בראשון..."

שונאת אותך מרפי.

במובן מסוים זה מגיע לי. מי לעזאזל משאיר באוטו פלאפון? (מסתבר ששלושתנו)

ומפתחות של הבית? (אחותי)

נהגתי בחוסר אחריות, אז כמה שקשה להודות למדתי את הלקח, בדרך הקשה.

אבא, שכרגיל רואה תמיד את חצי הכוס המלאה (גם כשהכוס כולה ריקה), אמר לי

ש 1500 שקל (שווי המוצרים שנגנבו) זה מחיר זעום לשלם עבור הלקח שלמדנו (ואני אומרת למה

לא יכולתי לאבד רק 100 שקל וללמוד את אותו הלקח?!).

 בכל אופן, אני עדיין לא התגברתי על זה וחבל לי על הכסף שאבא הוציא ועל התינוק שלי

(הפלא) הפשוש הקטן מעידן האבן. (טוב, הכל יחסי. יש לו מצלמה באיכות לא משהו וזהו).

איפה לעזאזל אני אמצא עוד ענתיקה כמוהו? איפה??? *דמעה רטובה זולגת על פניי*

אני מרגישה ערומה בלעדיו. כמו איש מערות, רק שסביבו כל האנשים היו נטולי פלאפונים.

אני צוחקת על כל המקרה כי זה עדיף מלבכות.

אבל אחרי הכול, לא עברתי את זה לחינם. את הלקח שלי כבר למדתי ואני נושאת

אחריות בקשר לטמטום שלי. מקווה שגם אתם תלמדו מזה משהו.

מי ייתן וזה לא קרה לשווא. אמן.

 הוצא מהקשרו:

ביום שישי הייתי אצל סבתא שלי וגם בני דודים שלי באו.

עד כאן הכול טוב ויפה, אבל בשלב מסוים בן דוד שלי (12) יצא לזרוק את הזבל. (או למשהו אחר, אני לא בטוחה...) בכל אופן,

כשהוא חזר ודפק בדלת שמעתי מין נקישה חרישית ולרגע חשבתי שאני מדמיינת והטריפ מהצהריים התחיל לתת את

אותותיו, אבל אז פתחתי את הדלת ואמרתי לו את המשפט הראשון שעלה בדעתי:

"אתה דופק כמו בחורה." אופס.

בדיחה לשיפור מצב הרוח (שלי ושלכם, אבל בעיקר שלי) :

קרדיולוג (רופא לב) נפטר וזכה לטקס קבורה מפואר: לב ענק מכוסה בפרחים עמד מאחורי הארון במשך כל הטקס. לאחר תפילת האשכבה נפתח הלב והארון התגלגל פנימה. הלב המפואר נסגר, ותחתיו קבור הרופא לנצח. בשלב הזה, אחד המתאבלים פרץ בצחוק. "אני מצטער", הוא אמר, "רק חשבתי על הלווייתי שלי... אני גניקולוג".

Nevermind