ככל שאני מכירה יותר אנשים, אני נקשרת יותר לכלב שלי...

מכירים את זה שאין לכם נושא לפוסט?

אתם יושבים מרוכזים, עושים מדיטציה בכדי להתחבר ל"אני הפנימי" שלכם, עושים עמידת נר/ראש במטרה להזרים קצת דם למוח (זה עבד לבן גוריון לא?) ו... כלום, נאדה,גורנישט, זירו.

קול צפצוץ מכונית ברחוב ממול מוציא אתכם מריכוז, הדם שהזרמתם לראש כבר מזמן ברח בחזרה לרגליים ואתם יושבים בחוסר אונים בתקווה שהמשיח יבוא ויגאל אתכם מייסוריכם, למרות העובדה שהוא לא טרח להראות את פניו בציבור עד היום.

ואז מגיעה ההאשמה העצמית. ייתכן שחייכם עד כדי כך ריקים מתוכן שאתם לא מסוגלים לדלות מהם נושא לפוסט אחד מסכן? הייתכן ששהורוסקופ צדק, כאשר הוא ציין שכל השבוע שלכם יהיה שיגרתי וחסר השראה? ואם ההורוסרופ באמת הגשים את עצמו האם גם ייפול עליך פסנתר, כפי שהוא הבטיח?

אפילו המחשבות המעודדות האלה לא מספקות לך שבריר של ניצוץ כתיבה ואתה בשלך- יושב, חושב, ומסתכל בשעון לראות בכמה זמן המשיח מאחר (2000 שנה, 21 דקות ו16 שנית). 

המוח שלך מתרוקן יותר מהר ממועדון לאחר שאירעה בו תקלת חשמל, יותר מהר משתל סיליקון מפונצר, יותר מהר מהזמן שלוקח לשד הטזמני לבלגן כל חלקה מסודרת. אתה מנסה לשאוב נושא מכל פיסת מידע אפשרית. אחרי שסיכמת עם עצמך שעבר עליך שבוע משעמם ביותר ושביקורך האחרון בשירותים אינו מהווה נושא פוטינצאילי לפוסט, אתה מדבר עם אנשים בתקווה שייתנו לך נושא (בעקיפין) לפוסט ומקבל זין בעין בניסוח יפה.

ואז אתה חושב על נושאים שקרו לך בעבר ומגלה שפוסט בנושא- "תינוק חדש הגיח לעולם, אני." כבר לא רלוונטי. וגם ככה הצלחת להכחיש את היום הנורא ההוא (יש סיבה למה אנחנו לא זוכרים את הלידה שלנו, מה חשבתם?!) אז למה לפתוח את הנושא בשנית?

גם לא מומלץ להביא תמונות מהיום הקסום הזה שמלאות בחוסר צנזורה משווע ובכמות נכבדה של נוזל אדום מהסוג שלא נהוג לאכול איתו צ'יפס. נקסט.

אח"כ אתה רוצה להיזכר איזה שד טזמני (נו, זה שדיברתי עליו לפני כמה שורות. קצת פוקוס) היית ולהעלות תמונות מהתקופה הזאת,אך אבוי, גילית שגם נראית באותה תקופה כמו שד טזמני. כמובן שאמא שלך הלבישה אותך כמו טאטאלה קטן וכדי להשלים את המראה גם קשרה לך סרט על הראש כמו למתנה, רק חסר היה שתשלח אותך לאימוץ עם ברכה...

אחרי שגילית ששנות ילדותיך היפות הן לא משהו שתרצה לחלוק עם הבלוגרים, ובוא נודה בזה, גם הבלוגרים לא בדיוק (בלשון ההמעטה) ירצו לראות את זה, המוח שלך כבר מזמן נטחן עד אבק ואתה זקוק להפסקה מכל הכלום שעשית. אתה מתהלך בבית פותח את המקרר בעבור נשנוש קל וכמובן כל מה שקופץ לך לעין הוא ברוקולי קפוא וכרוב ניצנים. מעדן. האוכל לא יסיח את דעתך מהעניין כך שנשארת בחיפוש תעסוקה חילופית שאולי אם קצת מזל תביא לך השראה. בחרת במקלחת. המים הזורמים, השקט (חוץ מהרעש של המים הזורמים) נותנים לך תחושה רגועה ומבודדת ומנקים את המוח מכל מחשבה בדיוק כמו שמנקים את הגוף. אבל מסתבר שהתנתקות מכל מחשבה קיימת לא ממש מקדמת אותך בדרך להשראה המיוחלת. לפחות אל תשכח לרחוץ מאחורי האוזניים.

ובלית ברירה חזרת לעריכה הנקייה והלבנה שלך ופתחת בבהיה חסרת תכלית במסך.

מסתבר שמשיח לא בא והמניאק גם לא מצלצל. אין מי שיעזור לך בבחירת הנושא, אבל עדיין לא העלית רעיון שיצדיק פוסט. אתה מרגיש מין ריקנות כזו כמו בלון שהוציאו לו את האוויר, כמו אמבטיה מלאה שהוציאו לה את הפקק, כמו אבי ביטר לאחר שאיבת שומן.

תחושה היפראקטיבית שכזו שאי אפשר להסביר. הרגליים קופצות כל הזמן כאילו כיוונת אותן על מצב רטט, הידיים מתופפות על השולחן בעצבנות ורק במוח נשאר באותו מצב כמו היפייפה הנרדמת, רק שאף נסיך לא יוכל לשנות את זה.

ואז לפתע כמו משום מקום בדיוק שכבר עמדת להרים ידיים ורגליים ולהסתלק ממקום חוסם השראה זה, צץ לך רעיון. הרעיון אומנם לא שיגרתי כי בכל זאת על מה הוא יעסוק אם לא קרה לך שום דבר מיוחד? הוא שונה וזה מה שאתה אוהב בו. יש שיגידו שהוא אפילו לא רעיון אלא חוסר ברעיון שהוביל לרעיון, אבל אתה לא מחפש הגדרה מדוייקת למצב, אלא זורם לאורך כל הדרך. פיתוח הרעיון מתחיל, ולמרבה האירוניה אתה מבין שמה שעצר אותך עד עכשיו משמש לך  מקור ההשראה וגורם לידיים שלך להתרוצץ על המקלדת במהירות של ג'קי צ'אן כשהוא נתקף בחשק מטורף לסדר למישהו את הפרצוף מחדש. בהתחלה ההתקף שלך נמשך ואתה כולך בהתלהבות של שד טזמני (פעם שלישית גלידה) גולש לאורך המקלדת, עושה שמיניות באוויר, פירואט, עד ש... אתה נתקל במבוי סתום.

פתאום אחרי פסקה או שתיים, אתה פשוט נתקע וחוזר לפעולה המועדפת עליך, בהיה בפה פעור במסך. הבנת שהמשיח כנראה הבריז לך, בדיוק כפי שעשה למיליוני מאמינים, מי היה מאמין. אתה כבר יודע על מה אתה רוצה לכתוב, פשוט אין לך רעיון איך להרחיב על אותו נושא. אתה מריץ במוחך את כל האפשרויות הקיימות ובאיטיוית שלא תבייש חילזון ממוצא, מתחיל להוסיף פרטים עד שנוצרת צורה של פוסט נורמלי.

ואז מגיע הקטע של סיום שאתה חושב על משפט בומבסתי לסיים איתו את הפוסט הגאוני שלך ומגלה שאין כזה ואתה תצטרך להסתפק במשפט ממוצע. תגיד תודה בכלל על זה שסיימת את הפוסט, נודניק. משפט סיום? על זה אתה מתלונן? לך, לך לחפש קבוצת תמיכה של "מתלוננים אנונימיים".

אחרי משפט סיום ממוצע, הפוסט סוף סוף גמור ואתה יכול לנשום לרווחה. בערך.

הגיע כעת הזמן לעשות הגהה. אתה בודק שהכל נמצא בפוסט, שלא שכחת אף נושא, שלא נעלמה לך פיסקה בטעות ויצאה לנפוש באיים הקריבים.

ובעיקר אתה בודק שגיאות הקלדה, שלא יחשבו בטעות שהפוסט נכתב ע"י ילד בגן (טרום) חובה.

אחח... הפרפקציוניזם בהתגלמתו.

עכשיו מגיע שלב שחלקכם יבחרו להתחיל איתו את כתיבת הפוסט וחלקכם יבחרו לסיים בו את הפוסט- בחירת הכותרת.

כמובן, גם לאחר שבחרתם נושא ואפילו אחרי שסיימתם את הפוסט כולו, לאו דווקא יש במוחכם הקודח רעיון לכותרת.

בהתחלה אתם רוצים כותרת שתעשה גלים ותמשוך תשומת לב גם אם אין בה שמץ של אמת. כותרות כמו: "סקס יבש בשירותים.", "איך לגמור עם בחורות, המדריך השלם לבני ה-10 ומטה.", "חשיפה: ליידי גאגא היא גם בחור."

ואז אתה מגלה שבדר"כ תוכן הפוסטים שנושאים כותרות אלה הולך ככה:

"טובבב לא בדיוק הצטרפתות עם תייר ארגנטינאי בטיילת, יותר נשיקה שסבוש נתן לי בארוחה המשפחתית ביום שישי האחרון וזה היה מזההה מפדחח כאילו שיואוו." אין מה להוסיף, נושא הכותרות הפרובוקטביות ירד מהפרק.

אתם גם שוללים את רעיון הכותרות המתחכמות למיניהן אחרי שגיליתם, למורת רוחכם, כי אין בכם שמץ של תחכום.

כותרת ממוצעת שתמשוך את העין של מספר מצומצם של משועממים תספק אותכם לחלוטין בשלב זה.

זהו. תהליך הכתיבה הסתיים.המוח שלכם מרגיש כמו לימון שנסחט לסלט, אבל בו זמנית ישנה הקלה לאחר ששפכתם מעצמכם לבלוג, כאילו המחשבות שלכם שמורות במקום מסויים ואין מצב שתאבדו אותן או את עצמכם.

עכשיו כל שנותר לכם זה ללחוץ "שמור" וללכת לחפש את המשיח כדי להגיד לו שהסתדרתם בכוחות עצמכם.