ככל שאני מכירה יותר אנשים, אני נקשרת יותר לכלב שלי...

או כמו שנענע מכנה אותם, חרבונים.

פשוט לאחרונה אני צריכה הרבה, אבל מתאפקת. אין כמו חישול עצמי.

זה גם בונה אחלה שרירי תחת. אני מרגישה כמו פולנייה, אתם יודעים אלה שאומרות "אני אנוח כבר בקבר".

וגם שם היא תהיה עסוקה, תסמכו עליה. 

גם לכם יש הרגשה שאתם חיים על טיימר? כמו זה של כל המורים לספורט בסרטים שבוהים בכל התלמידים רצים, אבל לא באמת עושים שום דבר חוץ מלבהות במלונים של התלמידות מתנדנדים לקצב הריצה? אפ אנד דאון, אפ אנד דאון. ולזה הם קוראים "חינוך גופני".

ולזה אני קוראת "בני (ילד רע) סלע". איפה היינו? אה, מלונים קופצניים. לא, קודם- טיימר. כן זה. 

הרגשה משונה כזאת כאילו הריצו הכל ואתם פשוט לא עומדים בקצב. הריצה עצמה מאוד מהנה- דופק מואץ, רגליים כואבות, כיווצי שרירים, בחילה ו... חסכתי מכם. ברוך ה' שעשני שטוחה.

 באמת אין זמן לכלום. והוא שולט. לא סתם האדם עבד של הזמן (ושל האישה). מי צריך שעון בכלל? הסתדרנו טוב מאוד לבד כבני מערות. קצת ספונטניות מישהו? *הד- מישהוווו מישהווו מישהוו...* למה צריך לדעת מה יהיה בימים הקרובים מראש? ולמה צריך להזמין מראש מקומות במסעדה? למה אי אפשר

פשוט לנסוע ורק אז להחליט לאן? ולמה הזברה לובשת פיג'מה? אני לא קונה את התירוץ העלוב של השיר. ולמה לדלאי למה קוראים דלאי למה? הוא לא אמור לתת מענה לכל ה"למות"? שיקראו לי "דלאי ככה". יותר טוב.

זוכרים את אודי חמודי, הילד מהשיר? לא? מה זאת אומרת לא? גידלו אתכם באסם או משהו? כופרים. כלומר, כפריים.

בכל אופן, תמיד חשבתי שהילד הזה הוא קוץ בתחת לא מבוטל, כל הזמן עם ה"למות" שלו. למה זה, למה זה. אבל אז (עכשיו) חשבתי אולי הקוץ בתחת צודק כי הרי אנחנו חיים על אוטומט כל יום, עושים דברים ושוכחים את המטרה. עדיף כבר לחיות בלה לה לנד. שמעתי שיש שם סוסי פוני מרקדים. סתם כי מתחשק להם. גם אני רוצה לרקוד כשמתחשק לי, רק לא בפומבי. פדיחות. אבל הפעם לרקוד לצלילי החליל של עצמי, השאר סתם מזייפים.

כמה אנשים קמים בבוקר ועושים את מה שהם באמת רוצים? לאלה שכן, תמותו. לאט לאט. אבל אנחנו בוחרים מה לעשות בכל רגע. יש את הקטע הזה של חשיבה לטווח הארוך. ואני אומרת, כמה ארוך? אנשים מחכים עד שיהפכו לגוויה בשביל להנות. לא פלא שהגיהינום עורך מסיבות מדהימות. הוא אוסף כל פעם את כל החטאים הקטנים שלא יכולנו להרשות לעצמנו ואוגר אותם שנה שנה, עד שאנחנו זוכים בעונג לחוות אותם בבת אחת. אתם בטח שואלים מה קורה בגן עדן, אה? פחחח כאילו מישהו מגיע לשם. האדם מטונף מידי בשביל להגיע לגן עדן. סי יו אין האל. גם ככה גן עדן שייך לסנובים, מין מקום כזה שכל המדשאות מטופחות, הכל נקי ושומם (מין הסתם, כולם בגיהינום), אסור להפריע לשכנים בין 2 ל4. גם לא בפריטה על נבל. סנובים כבר אמרתי?

צריך יותר חופשות בחיים. למה , מה יש? תהנו קצת. תשתחררו (לא יותר מידי, סוטים), תלכו סתם ככה בלי לדעת לאן אתם הולכים. לא חייבים לדעת הכל. וגם לא רוצים, אבל זה כבר עניין אחר...

ואם אתם כבר בעניין, אז תשרפו את הפייסבוק (לא מילולית, אני לא ממש להוטה לקבל באימייל קבלה של מכבי אש עם מחיר בעל ארבע ספרות).

הוא תוקע אתכם. כמו שאמר אדם תרבותי וחכם משכבר הימים: "תתקדמו".

 גם אני צריכה להתקדם. ההתקדמות היא כמו הדובדבן שבקצפת (לא אוהבת, דוגמה רעה), כמו הביסקוויט של הקרמבו.

אני תמיד אוהבת לאכול מלמעלה למטה. להשאיר את הטוב לסוף. אז בעולם הזה אני אסבול, מה שאומר ששמורים לי עשרות אלפים חטאים בגיהינום.

אולי הקבר הוא באמת המקום האידיאלי להתחיל לחיות. או אולי אני פשוט צריכה לישון קצת. אולי.

Nevermind