ככל שאני מכירה יותר אנשים, אני נקשרת יותר לכלב שלי...

מכירים את זה שיש לכם משפחה, אבל אתם לא מודעים לקיומה?

לא המשפחה הקרובה, בכל אופן. אני נותנת גג עד סבתא-סבא-דודים-בני דודים- בני דודים מדרגה שנייה (למצטיינים). אבל משלב מסוים, אתה קצת מתקשה לזכור את הקרובים-רחוקים.

אני מניחה שרובכם באיזשהו שלב של בית הספר/תיכון/אוניברסיטה  (הגזמתי?), התבקשתם לחפור במשך הפסקתי-לספור-כמה-עמודים על משפחתכם המשעממת במסגרת מה שמשרד החינוך מכנה "עבודת שורשים". אין מה להתווכח עם השם, המטפורה ברורה. כמו שעץ שולח שורשים לאדמה, זוג הורים נאיבי משריץ צאצאים לכל עבר. כמו ג'וקים בחלק מהמקרים.

בכל מקרה, כמו שעולה מדבריי, נראה כאילו אני עברתי את מסכת הייסורים הזאת, נכון? אז זהו שלא. בחיים לא הייתה לי עבודה כזאת, ואפילו לא דומה לה. לאחותי, לעומת זאת היה. היה, ועוד איך היה! *כאן מונח פרצוף שטני*. אבל עם כל השנאה שלי כלפי עבודות שורשים גם בגלל שרוב התלמידים לא עושים כלום, ואמא כותבת להם גיליון שלם שמכניס את התנ"ך לכיס הקטן (ולא בתור מחזיק מפתחות) , וגם בגלל שהילד מוכרח לחקור על משפחתו בשעה ששאלות כאלה אמורות לבוא לו בטבעיות, ולא בשביל לקבל 100 עגול עם סמיילים בתוכו.

מה גם שלא כל אחד רוצה לשתף על המשפחה שלו. מה יגיד למשל צאצא של משפחת אלפרון? "דוד שלי בכלא, אז אני לא יכול לראיין אותו. כנ"ל גם בן דודי, בן דודי מדרגה 20, אח של סבא, אחיין של אמא שלי, שלושת בניו ונכדיו שעדיין לא נולדו. אבל לפחות אבא שלי פנוי, הוא במעצר בית". נחמד.

ועד כמה שזה נראה לי מאולץ,אני חייבת להודות שאפילו הצצה קלה לעבר העבודה של אחותי גרמה לי להבין דבר חשוב: אני לא יודעת כלום על המשפחה שלי. כלום. פחות מכלום. כמו החלקיקים האלה שלא נראים בעין בלתי מזוינת, וגם לא תחת המיקרוסקופ שגילה את האטום. אני לא ידעתי את תאריך הלידה של סבא שלי, במה הוא עסק, חלק מהשמות של סבא/סבתא רבא שלי, מה דוד שלי ואשתו עושים למחייתם. ועוד 1001 בייסיק. וגם גיליתי תמונות מהימים שהסבתות שלי היו יכולות לצוד כל גבר חתיך שנקלע לדרכן. כן, עברו הרבה מים מזוהמים בירקון מאז. 

לפני כמה ימים סבתא התקשרה כדי לשאול מה שלומי וזה. פינת הוידויים: השיחות שלנו בדרך כלל הלכות ככה- היא מדברת (ומדברת ומדברת...) ואני תוך כדי צפייה בטלוויזיה ממלמלת "כן" "לא" ו"אמממ" בכל הפסקת דיבור נדירה. אבל הפעם הקשבתי. לפחות לחלק הראשון. היא סיפרה לי על המפגש של כל המשפחה מצד אבא (45 אנשים) שהחמצתי, ואז הפציצה אותי בעובדות שגרמו לראש שלי להסתחרר. ואז חשבתי לעצמי מה ההבדל בין קרוב משפחה רחוק ואדם זר? שאת האדם הזר אתה רואה יותר.

מצד אחד זה מרתק לדעת על המשפחה שלך יותר (אבל לא בהכרח בשביל כולם, אני פשוט אדם סקרן מטבעי), אבל מצד שני זה כמו ללמוד על אדם זר, רק שהכרומוזומים שלו נמצאים בתוכך. זה הכל. אז כן, אני לא בטוחה כמה זה תורם להגדרה העצמית אם בכלל, אבל תמיד טוב לדעת שסבא רבא-רבא-רבא (...רבא-רבא-רבא) היה היועץ של לינקולן או משהו כזה. פחות טוב לדעת שהוא היה היועץ של היטלר. 

משפחה מורחבת נועדה לשני מקרים בלבד: חתונה והלוויה. בחתונה כולם שמחים לנוכח הזוג המתחתן שבחיים לא יקבלו ממנו כרטיס "שנה טובה", ובהלוויה כולם בוכים על מי שלא הספיקו לשלוח לו כרטיס "שנה טובה" לפני מותו, ולא היו עושים זאת גם אם נשאר בחיים. צביעות? לא בדיוק. יותר נכון טבע אנושי דפוק. אז אם להידפק, עדיף כבר עם המשפחה שלך.

כי כולנו רקמה אנושית אחת דפוקה.

Nevermind