ככל שאני מכירה יותר אנשים, אני נקשרת יותר לכלב שלי...

חקוקים, אה? שיהיה. אפילו השם המוזר לא יעיב על הפוסט המדהים שלי, מה לעשות (כידוע לכם אני דוגלת בצניעות חסרת פשרות).

קיבלתי את הפרוייקט המוזר מ תמצית התה שבטח רק רצתה קישור לבלוג שלה (מרוצה?).

אז למי שלא יודע, אני אמורה לכתוב חמישה משפטים שנחקקו אצלי במוח במהלך השנים. כיוון שבלוטת הזיכרון שלי (או איך שבאמת קוראים לזה) מצומקת יותר מצימוק, אני אתאר מקרים שנחקקו באבן שמתיימרת להיות המוח שלי.

*אזהרה- לכל האסמטים למיניהם, נשים בהריון, בעלי אלרגיות חמורות, ובעלי קיבה רגישה, רואים X אדום? תלחצו עליו כבר עכשיו. אלוהים יודע שהדבר האחרון שאני צריכה זה תביעות משפטיות. שלא תגידו אח"כ שלא הזהרתי אתכם.

לאמיצים שנשארו למרות כל האזהרות, מתחילים:

1.  מאפיית הקיוסקים-

 לפני מספר שנים, היה לי מורה למתמטיקה, שחוץ מהיותו פוץ נפוח, אהב לספר לנו כל מיני סיפורים הזויים בהסוואה של למידה.

אחד הסיפורים שאהב לספר שוב ושוב, היה כשניסה (על דגש "ניסה") ללמד אותנו על מעגל.

 ככה זה הלך: "(מלמד אותנו על מיתר)  כשאתם הולכים לבית הספר, אתם הולכים בכיוון ישר בכדי להגיע כמה שיותר מהר, אלא אם הדרך הקצרה לבית הספר שלכם נמצאת ליד בעל הקיוסק שאתם חייבים לו כסף, במקרה כזה, אתם הולכים מסביב (מלמד אותנו על מעגל)."

בין המשפטים היחידים שנחקקו אצלי במוח, והיחיד בפוסט.

תארו לכם לאיזו מידה של מוזרות אנשים צריכים להגיע בכדי שאני אזכור משפטים שלהם, ותקבלו את המורה ההזוי למתמטיקה. 

אני תוהה כמה כסף אותו מורה באמת חייב לבעל הקיוסק, ולמה עדיין לא באו לעצור אותו. התעלומה והספקות נשארו עד עצם היום הזה.

2. טובים השניים מהאחד-

מקרה זה הוא ללא ספק אחד המוזרים שקרו לי אי פעם, ומוכיח את הזיכרון המצומק שלי.

הגיע היום הזה בחודש (אתם יודעים, "דגל אדום" וכאלה) . קיצר הסכר נפתח לרווחה, והחלטתי לעצור אותו מבפנים כי אני לא סומכת על קנוניית התחבושות (מכירים את הפרסומות שבהן רואים אישה רצה בחופשיות, קופצת על מיטה וקורנת מרוב אושר, והכול בגלל פיסת בד עם כנפיים? שקר!).

אז החדרתי גוש ספיגה עם חבל הצלה במקום. עבר זמן מה והייתי צריכה להחליף לאחר. החלפתי, והרגשתי פתאום אי- נוחות, אבל התעלמתי מזה והמשכתי בשלי. כעבור שעות אחדות, חזרתי במטרה להחליף שוב. כשמשכתי בחבל ההצלה, הרגשתי שהדבר בפנים לא רוצה להינצל. אחרי מאבק קצר וכואב, בקול גדול של שאיבת פומפה , הדבר יצא לבסוף. אממה?  מסתבר שהדבר לא היה דבר, אלא "דברים". הם היו שניים, מלופפים אחד בתוך השני. הרגשתי כאילו ילדתי תאומים. מסתבר ששכחתי להוציא אותו לפני שהחלפתי לאחר. אלצהיימר בגיל צעיר.

3.עדיף בחוץ מאשר בפנים-

 הסיפור שלפניכם הוא מאוד מצחיק, או מאוד מגעיל. תלוי מי מסתכל ואיך. לפני שנים רבות, עמד בניין עם הרבה קומות. ובתוך הבניין בקומה כלשהי, ילדה בשם (הייתם מתים), הרגישה לא טוב. אז אמה המתחשבת נתנה לה תרופה מעוררת בחילה שהספיקה בכדי להוציא את כל מה שאותה ילדה אכלה בצהריים. הכל טוב ויפה, אבל מסתבר שאחותה של הילדה עמדה בסמוך אליה כשהיא נתקפה בחילה וה"התרוקנות" חלה על ראשה.

במילים אחרות, הקאתי על הראש של אחותי. לא יכלתי להתאפק, והיא הייתה הדבר הקרוב ביותר שאפשר להקיא עליו. היא גם חפפה קודם והכול.

אני חושבת שהיא שונאת אותי עד היום בגלל זה. אני לא מאשימה אותה.

4.מעשה בג'וק-

אני צופה בטלוויזיה להנאתי, ופתאום נכנס לו צופה נוסף לחדר. צופה קטן (או גדול יחסית לחבריו בני מינו) וחום. מיד כשהוא מבחין בי, הפחדן נס על נפשו. הוא עשה דרכו לחדר של אחותי, ואני אמרתי מה אכפת לי? שישאר שם. אך אבוי, הוא עלול לצאת ולהגיע לחדרי. אסור לתת לזה לקרות. אז לקחתי כפכף (של אחותי, אלא מה?) והתחלתי במירוץ למיליון. הוא ברח מתחת למיטה שלה, אז אני בקריזה מטורפת, הזזתי אותה. ואז המניאק הקטן עלה עליי. אמרתי "עד כאן", הוא חצה בחוצפתו את כל הגבולות האפשריים, מה שאומר מלחמה. ניערתי אותו מעליי, הוא עף מטרים ספורים, אבל לחיות המלבבות האלה יש מנגנוני הישרדות בלתי מנוצחים. ידעתם שהם יכולים לחיות 10 ימים בלי הראש שלהם? וכשימותו לבסוף, זה יהיה מרעב. הם עוד יחיו אחרינו.

אתם יודעים שאם אתם מוחצים אחד, אתם מצילים עולם שלם מעוד עשרת אלפים כמוהו, שהיו מגיחים לעולם לולא עצרתם את השושלת? תחשבו על זה כעל טובה לאנושות.

בסוף המאבק, נמצאה על הרצפה (וקצת על הכפכף) עיסה חומה שחלקה הורדה בשירותים. דה ווינר טאקס איט אול.

5.מה בתפריט?

בגן, אתם יודעים משחקים כל היום בחול וכאלה, נהגתי לטעום מזון מפוקפק ולדמיין שאני אוכלת ארוחת גורמה.

את האמת? היה טעים. נראה לי.

נהגתי לאכול נמלים, שבחיים כבר לא יחזרו לקן שלהן. פשוט הייתי לוקחת אותן ומכניסה לפה. יום אחד אני אעשה להן הלוויה כמו שצריך.

אבל עד שהיום הזה יבוא, אני רוצה להודות לכן על שהרשיתן לי לאכול אתכן ולדמיין שאתן יותר טעימות. תודה.

אבל אם חושבים על זה, זה לא היה כזה מטומטם מצידי לאכול אותן, אפילו די חכם הייתי אומרת. אחרי הכול, הן מלאות בפרוטאינים. כולה רציתי לגדול קצת (לגובה), אסור לי?

אין לי כוח להעביר את הפרוייקט לאף אחד.  מי שרוצה שימשיך, ומי שלא, יצאת טונה. סתם, תעשו מה שאתם רוצים, אני לא אמא שלכם או משהו (אלא אם אתם משתייכים לקבוצת הילדים האפריקאים שאימצתי, כשזה עוד היה טרנדי, אבל עזבו קטנות)

אז זהו, עכשיו אתם יודעים הכול.

למה אתם מחכים? לכו הקיאו את נשמתכם.

.Nevermind

הגעתי למסקנה המבריקה שיש לנו חרא מערכת חינוך.  

אני בטוחה שכולכם פוערים עכשיו את פיותכם מרוב תדהמה, אבל זו האמת.  

כמובן שהתלמידים הישראלים מדורגים במקום הראשון בעולם בספרות, במתמטיקה ובאזרחות (מהסוף).

הידעתם?! של בזוקה:

הידעתם שאוצר המילים של התלמיד הישראלי הממוצע

צנח מ25,000 מילים ל 10,000?

ומילא היו אלה מילים חכמות אבל מסתבר שהמילה "כאילו" על שלל ניסוחייה וגווניה תופסת חצי מאוצר המילים העשיר ביותר של התלמיד הממוצע.

אך אל תמהרו לשבח את מערכת החינוך בלבד, תנו גם קרדיט למורים הנבונים שסיימו תואר שני בהצלחה בדיוק כמו אסתרינה טרטמן.

לפעמים החוכמה שלהם עולה על כל דמיון. 

הנה כמה דוגמאות הלקוחות היישר מהמציאות העגומה:

תלמידה למורה למתמטיקה אחרי פתירת תרגיל מסובך:

"איך אתה יודע את זה?"

מורה: "כי אני גאון!" (אין גבול להכחשה...).

מורה לספורט: "אם לא תעבדו בשיעור שלי תקבלו אפס, אבל אם כן תתאמצו תקבלו כפול!" 

(אותו הגיון עובד גם בשיעורי מתמטיקה?). 

מורה לספרות: "נשים אוהבות לספר את סיפור הלידה שלהן"

תלמידה: אז המורה, איך את ילדת?"

מורה: די, נו.

(כנראה היא לא מכלילה את עצמה בקטגוריה המכונה "נשים").

מורה למתמטיקה: "שקט שם ביציע."

( שחקני הכדורגל צריכים להתרכז, מה חשבנו לעצמנו?).

מורה לספרות צעקה על תלמידה שקראה ספר בשיעור שלה:

"אין קשר בין ספר לשיעור ספרות!"

( אין קשר גם בין דבילית ומטומטמת, אבל איכשהו את במקרה שניהם).

עכשיו, עם מורים מבריקים שכאלה, למה נטפלים לתלמיד המסכן שצריך לעבור את מסכת הייסורים הזאת?

אם כבר, תנו לו צל"ש או איזו מילה טובה על כל יום נוסף שהוא שורד במערכת המניפולטיבית שמכנה את עצמה בית ספר (שאגב, גם בינה לבין ספרים אין כל קשר ולו הקלוש ביותר).

אז לאלה שמצקצקים בלשונם (שאגב, מנהג זה בלבד מכיל פוטינציאל אדיר להכעיס) וחוזרים ללא הרף על משפטים כמו "הנוער של היום..." ו "בזמני היינו...", יש לי חדשות בשבילכם:

א. גם אוצר המילים שלכם מצומצם ביותר כי הרי איזו סיבה נוספת יש כדי לחזור שוב ושוב על אותם משפטים?

ב.גם המורים של היום הם לא המורים של פעם. מה לעשות, זה מה שאפשר להשיג בתקציב של שני שקל (שנקל, אם אתם מתעקשים) לשעה, וזה עוד לא כולל קיצוצים בשכר.

  ואם כבר מדברים על לימודים, נ', י' ושפחתכם הנאמה המכונה אני, עצמי או אנוכי, המצאנו שיטה קלה יחסית ללימוד האלף בית (שגם הוא קוצר מ22 אותיות ל10 עקב חוסר תקציב).

 השיטה מתחשבת באוצר המילים הדל של התלמיד הממוצא ומכילה מוטיב חוזר בכדי להיקלט בקלות יתרה.

 מוכנים? אוקיי:

א אוהל. בטח אוהל. גם כן, אוהל. דווקא אוהל! היי, זה אוהל! , ואוו זה אוהל!! זהו אוהל. חרא אוהל. טוב, זה אוהל. יופי אוהל! כן, זה אוהל. לא, זה אוהל. מה, זה אוהל? נו, זה אוהל. סעמק, אוהל. ענק, זה אוהל! פה זה אוהל. צודק, זה אוהל! קטע, אוהל. רגע, זה אוהל? ששששש... זה אוהל (לחישה). תרגיעו, כולה אוהל...  

 והנה עוד כמה ציטוטים חכמים, אבל הפעם שלי ושל הסביבה שאמיצה מספיק בשביל להיות קרובה אליי:

  י': " אני לא תומכת ברכלנות, רכלנות זה רשע!

 אני עושה את זה רק כשמשעמם לי, כלומר כל הזמן..."

אני לנ': "אפשר בבקשה לנהל שיחה שפויה עם עצמי?!"

אני לנ': "מה כתוב על החולצה שלך?"

 נ': "Iran Maiden" (שם של להקה)

אני:" אז על התווית שלך רשום made in iran" ?  

י

' ואני מרכלות על ח'-

י': "ח' היא באטר פייס"

אני: "מה?"

י': "את יודעת , באטר פייס."

אני: "פרצוף חמאה?"

י': "לא, but her face.

שהכול נראה טוב חוץ מהפרצוף שלה... "

י' ואני יושבות בחוץ-  

י' "קר לי."

אני: "אז בואי נעשה סקס יבש."

נ

': "יש לי חברה שאוהבת להקות קוראניות."

 אני: "למה חברה שלך אוהבת להכות בנות קוראניות?!"

אני לי': "את כזאת שרמוט."

י': *מחייכת*

אני: "אבל אל תדאגי, שרמוט זו לא קללה, זו אפילו לא מילה..."

י': אני לא דואגת, כל מילה שיוצאת לך מהפה היא מילת אהבה לאוזני."

רגעי אחווה למיניהם ביני לבין אחותי:

 ש': "תשארי כאן וננהל דיון מלא בפניני חוכמה"

 אני:"שלי?"

ש':"הדבר היחיד שיוצא לך מהפה זה גרעפסים" (צודקת).

אני לש': "בא לי לפתוח פייסבוק רק בשביל להצטרף לקבוצה שתומכת בהשמדת הפייסבוק מבפנים.

זה יהיה ממש כמו ימי המחתרת. מרגש."

אני: "יש לך משהו אחר לשתף אותי? תוציאי הכול, אל תתביישי."

ש': "יש לי קקי" (טוב, אל תוציאי...)

ש': "אני מנהלת טבלת ייאוש ביומן שלי עד שתלכי לצבא."

אני: "ומה תעשי בזמן שאני אהיה שם?"

ש': "אני אפיץ עלייך שקרים ברחבי העולם."

אני: "אבל אל תשכחי שאני אחזור הבייתה בסוף..."

ש': "את לא צריכה לעשות ילדים מתישהו?"

 פוסט אחד המטומטמים שכתבתי. טוב, נו.

*הפוסט נכתב בהומור, ואם חס וחלילה נפגעתם *גלגול עיניים*, חפשו אותו בפייסבוק בקבוצת ההשמדה שלו מבפנים.*

 Nevermind

מכירים את זה שאין לכם נושא לפוסט?

אתם יושבים מרוכזים, עושים מדיטציה בכדי להתחבר ל"אני הפנימי" שלכם, עושים עמידת נר/ראש במטרה להזרים קצת דם למוח (זה עבד לבן גוריון לא?) ו... כלום, נאדה,גורנישט, זירו.

קול צפצוץ מכונית ברחוב ממול מוציא אתכם מריכוז, הדם שהזרמתם לראש כבר מזמן ברח בחזרה לרגליים ואתם יושבים בחוסר אונים בתקווה שהמשיח יבוא ויגאל אתכם מייסוריכם, למרות העובדה שהוא לא טרח להראות את פניו בציבור עד היום.

ואז מגיעה ההאשמה העצמית. ייתכן שחייכם עד כדי כך ריקים מתוכן שאתם לא מסוגלים לדלות מהם נושא לפוסט אחד מסכן? הייתכן ששהורוסקופ צדק, כאשר הוא ציין שכל השבוע שלכם יהיה שיגרתי וחסר השראה? ואם ההורוסרופ באמת הגשים את עצמו האם גם ייפול עליך פסנתר, כפי שהוא הבטיח?

אפילו המחשבות המעודדות האלה לא מספקות לך שבריר של ניצוץ כתיבה ואתה בשלך- יושב, חושב, ומסתכל בשעון לראות בכמה זמן המשיח מאחר (2000 שנה, 21 דקות ו16 שנית). 

המוח שלך מתרוקן יותר מהר ממועדון לאחר שאירעה בו תקלת חשמל, יותר מהר משתל סיליקון מפונצר, יותר מהר מהזמן שלוקח לשד הטזמני לבלגן כל חלקה מסודרת. אתה מנסה לשאוב נושא מכל פיסת מידע אפשרית. אחרי שסיכמת עם עצמך שעבר עליך שבוע משעמם ביותר ושביקורך האחרון בשירותים אינו מהווה נושא פוטינצאילי לפוסט, אתה מדבר עם אנשים בתקווה שייתנו לך נושא (בעקיפין) לפוסט ומקבל זין בעין בניסוח יפה.

ואז אתה חושב על נושאים שקרו לך בעבר ומגלה שפוסט בנושא- "תינוק חדש הגיח לעולם, אני." כבר לא רלוונטי. וגם ככה הצלחת להכחיש את היום הנורא ההוא (יש סיבה למה אנחנו לא זוכרים את הלידה שלנו, מה חשבתם?!) אז למה לפתוח את הנושא בשנית?

גם לא מומלץ להביא תמונות מהיום הקסום הזה שמלאות בחוסר צנזורה משווע ובכמות נכבדה של נוזל אדום מהסוג שלא נהוג לאכול איתו צ'יפס. נקסט.

אח"כ אתה רוצה להיזכר איזה שד טזמני (נו, זה שדיברתי עליו לפני כמה שורות. קצת פוקוס) היית ולהעלות תמונות מהתקופה הזאת,אך אבוי, גילית שגם נראית באותה תקופה כמו שד טזמני. כמובן שאמא שלך הלבישה אותך כמו טאטאלה קטן וכדי להשלים את המראה גם קשרה לך סרט על הראש כמו למתנה, רק חסר היה שתשלח אותך לאימוץ עם ברכה...

אחרי שגילית ששנות ילדותיך היפות הן לא משהו שתרצה לחלוק עם הבלוגרים, ובוא נודה בזה, גם הבלוגרים לא בדיוק (בלשון ההמעטה) ירצו לראות את זה, המוח שלך כבר מזמן נטחן עד אבק ואתה זקוק להפסקה מכל הכלום שעשית. אתה מתהלך בבית פותח את המקרר בעבור נשנוש קל וכמובן כל מה שקופץ לך לעין הוא ברוקולי קפוא וכרוב ניצנים. מעדן. האוכל לא יסיח את דעתך מהעניין כך שנשארת בחיפוש תעסוקה חילופית שאולי אם קצת מזל תביא לך השראה. בחרת במקלחת. המים הזורמים, השקט (חוץ מהרעש של המים הזורמים) נותנים לך תחושה רגועה ומבודדת ומנקים את המוח מכל מחשבה בדיוק כמו שמנקים את הגוף. אבל מסתבר שהתנתקות מכל מחשבה קיימת לא ממש מקדמת אותך בדרך להשראה המיוחלת. לפחות אל תשכח לרחוץ מאחורי האוזניים.

ובלית ברירה חזרת לעריכה הנקייה והלבנה שלך ופתחת בבהיה חסרת תכלית במסך.

מסתבר שמשיח לא בא והמניאק גם לא מצלצל. אין מי שיעזור לך בבחירת הנושא, אבל עדיין לא העלית רעיון שיצדיק פוסט. אתה מרגיש מין ריקנות כזו כמו בלון שהוציאו לו את האוויר, כמו אמבטיה מלאה שהוציאו לה את הפקק, כמו אבי ביטר לאחר שאיבת שומן.

תחושה היפראקטיבית שכזו שאי אפשר להסביר. הרגליים קופצות כל הזמן כאילו כיוונת אותן על מצב רטט, הידיים מתופפות על השולחן בעצבנות ורק במוח נשאר באותו מצב כמו היפייפה הנרדמת, רק שאף נסיך לא יוכל לשנות את זה.

ואז לפתע כמו משום מקום בדיוק שכבר עמדת להרים ידיים ורגליים ולהסתלק ממקום חוסם השראה זה, צץ לך רעיון. הרעיון אומנם לא שיגרתי כי בכל זאת על מה הוא יעסוק אם לא קרה לך שום דבר מיוחד? הוא שונה וזה מה שאתה אוהב בו. יש שיגידו שהוא אפילו לא רעיון אלא חוסר ברעיון שהוביל לרעיון, אבל אתה לא מחפש הגדרה מדוייקת למצב, אלא זורם לאורך כל הדרך. פיתוח הרעיון מתחיל, ולמרבה האירוניה אתה מבין שמה שעצר אותך עד עכשיו משמש לך  מקור ההשראה וגורם לידיים שלך להתרוצץ על המקלדת במהירות של ג'קי צ'אן כשהוא נתקף בחשק מטורף לסדר למישהו את הפרצוף מחדש. בהתחלה ההתקף שלך נמשך ואתה כולך בהתלהבות של שד טזמני (פעם שלישית גלידה) גולש לאורך המקלדת, עושה שמיניות באוויר, פירואט, עד ש... אתה נתקל במבוי סתום.

פתאום אחרי פסקה או שתיים, אתה פשוט נתקע וחוזר לפעולה המועדפת עליך, בהיה בפה פעור במסך. הבנת שהמשיח כנראה הבריז לך, בדיוק כפי שעשה למיליוני מאמינים, מי היה מאמין. אתה כבר יודע על מה אתה רוצה לכתוב, פשוט אין לך רעיון איך להרחיב על אותו נושא. אתה מריץ במוחך את כל האפשרויות הקיימות ובאיטיוית שלא תבייש חילזון ממוצא, מתחיל להוסיף פרטים עד שנוצרת צורה של פוסט נורמלי.

ואז מגיע הקטע של סיום שאתה חושב על משפט בומבסתי לסיים איתו את הפוסט הגאוני שלך ומגלה שאין כזה ואתה תצטרך להסתפק במשפט ממוצע. תגיד תודה בכלל על זה שסיימת את הפוסט, נודניק. משפט סיום? על זה אתה מתלונן? לך, לך לחפש קבוצת תמיכה של "מתלוננים אנונימיים".

אחרי משפט סיום ממוצע, הפוסט סוף סוף גמור ואתה יכול לנשום לרווחה. בערך.

הגיע כעת הזמן לעשות הגהה. אתה בודק שהכל נמצא בפוסט, שלא שכחת אף נושא, שלא נעלמה לך פיסקה בטעות ויצאה לנפוש באיים הקריבים.

ובעיקר אתה בודק שגיאות הקלדה, שלא יחשבו בטעות שהפוסט נכתב ע"י ילד בגן (טרום) חובה.

אחח... הפרפקציוניזם בהתגלמתו.

עכשיו מגיע שלב שחלקכם יבחרו להתחיל איתו את כתיבת הפוסט וחלקכם יבחרו לסיים בו את הפוסט- בחירת הכותרת.

כמובן, גם לאחר שבחרתם נושא ואפילו אחרי שסיימתם את הפוסט כולו, לאו דווקא יש במוחכם הקודח רעיון לכותרת.

בהתחלה אתם רוצים כותרת שתעשה גלים ותמשוך תשומת לב גם אם אין בה שמץ של אמת. כותרות כמו: "סקס יבש בשירותים.", "איך לגמור עם בחורות, המדריך השלם לבני ה-10 ומטה.", "חשיפה: ליידי גאגא היא גם בחור."

ואז אתה מגלה שבדר"כ תוכן הפוסטים שנושאים כותרות אלה הולך ככה:

"טובבב לא בדיוק הצטרפתות עם תייר ארגנטינאי בטיילת, יותר נשיקה שסבוש נתן לי בארוחה המשפחתית ביום שישי האחרון וזה היה מזההה מפדחח כאילו שיואוו." אין מה להוסיף, נושא הכותרות הפרובוקטביות ירד מהפרק.

אתם גם שוללים את רעיון הכותרות המתחכמות למיניהן אחרי שגיליתם, למורת רוחכם, כי אין בכם שמץ של תחכום.

כותרת ממוצעת שתמשוך את העין של מספר מצומצם של משועממים תספק אותכם לחלוטין בשלב זה.

זהו. תהליך הכתיבה הסתיים.המוח שלכם מרגיש כמו לימון שנסחט לסלט, אבל בו זמנית ישנה הקלה לאחר ששפכתם מעצמכם לבלוג, כאילו המחשבות שלכם שמורות במקום מסויים ואין מצב שתאבדו אותן או את עצמכם.

עכשיו כל שנותר לכם זה ללחוץ "שמור" וללכת לחפש את המשיח כדי להגיד לו שהסתדרתם בכוחות עצמכם.