ככל שאני מכירה יותר אנשים, אני נקשרת יותר לכלב שלי...

בזמן האחרון אני מרגישה שאני סוג של זן נכחד.

 אל תדאגו, אני מתכננת להביא צאצאים לעולם אבל אז יהיה בהם חלק מהגן הלא נכחד 

 (החלק של בעלי לעתיד, זאק אפרון. אמן.) עד שיתחתנו עם מישהו הנושא את הגן הנכחד

 ואז הכל תלוי בתורשה, אבל כידוע הגן הנכחד הוא הרציסיבי. (אחרת לא היו קוראים לו גן נכחד...)

בכל אופן, אחרי ההקדמה המבריקה כרגיל שלי *צניעות וענווה*, הכנתי להנאתכם רשימה של הזן הנכחד

שאספתי במשך השנים (במשך 5 דקות, וגם זה בהגזמה...) אז גבירותיי, רבותיי,חייזרי ודנה אינטרנשיונל

קבלו בתרועות בתופים ובמחולות את:

רשימת הזן הנכחד

1. אנשים שכינוייהם בישרא לא כוללים סמיילי או סמל אחר שאינו מבטא אות מסויימת

 (הערה: כינויים כמו @*^^ספיר!ש^^#@ נכללים בזן הלא נכחד...)

2. אנשים חסרי פייסבוק (עבדכם הנאמנה חצי הומלסית, מודה.)

3. אנשים שהפאלפון שלהם לא משמש להם גם מחשב, גם טלוויזיה,גם מצלמה דיגיטלית (נניח...) גם mp, וגם GPS

(מטוס פרטי הוא לא יכול לשמש?!)

4. אנשים שרשימת הסמיילים בפוסט שלהם לא עולה על מספר המילים באותו פוסט. (ועוד צריך להיות מוכשר להפליא

 כדי שדבר כזה יקרה. כמו להצליח לכתוב את המילה "נח" בשבע שגיאות.)

5. בנות שלא משתמשות במילה כפרה/נשמה/מאמי/חיים שלי כל משפט שני.

אפשר לשחק איתן כן, לא, שחור, לבן (כפרה, נשמה, מאמי, חיים שלי) ולנצח יותר מהר מאשר היית מנצח במשחק המקורי...

6. בנים שלא כל מוכר שווארמה בשבילם הופך להיות "אחי" (לא ידעתי שיש הרבה דוסים שעובדים כמוכרי שווארמות)

7. דינוזאורים (אני לא עדכנית במיוחד, אה?)

8.יובל המבולבל וצאצאיו (אם צריך, אני גם אדאג לכך אישית!)

9. דורה והקוף שלה (אותו כנ"ל)

10. בנות שלא מסתובב אי שם בבלוג שלהן פוסט עם תמונות מההופעה

האחרונה של כמעט מלאכים/בעלות רצון עז למרוח את המלאך החביב שלהן על טוסט ולהתחיל לבלוס (בתיאבון)

11. שרק.

12. זוכי פרס דרווין למיניהם.

13. ענשים שיודאים לחטוו בלי שגיהוט חטיב (תודו שהתעוורתם לרגע!)

14. מאובנים (אכן, כמות המאובנים נכחדה כיוון שעם השנים החיות נכחדו פחות. זה הגיוני בכלל?)

15. "אנשים טובים באמצע הדרך" (היום זה יותר "אנשים טובים תוקעים לך ברך")

16. בעלי טוויטר שאם הם לא מעדכנים במשפטים רווי חוכמת חיים 20 פעם ביום, לא מרגישים שהיום מבוזבז.

17. מייקל ג'קסון ז"ל (כי מי עוד יכול להיות גם מלך הפופ וגם מלך

הניתוחים הפלסטיים הבלתי מעורער, כאשר האף שלו נמצא בקטגוריה משל עצמו.)

18. אנשים שלא אוהבים שוקולד (רק לי זה נראה כמו קוביות חרא? וכשזה נמס זה נראה כמו...)

19. אנשים שאי אפשר לקחת את הרשימות בבלוג שלהם ולהקריא אותן במכולת. (תן לי 2 צבועים, 3 שקרנים, מנה אחת של אוכל של אמא, את הדיסק החדש של כמעט מלאכים ופוסטינור למקרה חירום.)

20. אנשים שהסעיפים שציינתי מראים כי הם זן נכחד. (נחשו מי...)

*הערה - רוב הסיכויים שלא תיכללו ברשימה זו, אבל הסירו דאגה מליבכם - בגלל זה קוראים לה "רשימת הזן הנכחד".

עד כאן רשימת הנכחדים להיום (יאסו!)

אז תעשו טובה ותיכחדו לי מהפרצוף, לפני שאכחיד אותכם מעל פני האדמה.

ראו הוזהרתם.

nevermind

*זהירות פוסט פרטי לפניכם.

נא לא להפיצו ברבים, להראות אותו לכלבכם האינטליגנטי (לא תקף במידה והוא פודל) או לאכול אותו (לשומרי הכשרות מביניכם) *

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני שומרת על הפרטיות שלי בערך כמו שעידן (עידן who?!) שמר על קוריצה באיים הקריביים.

בנחישות, אך לא בהצלחה מרובה.

עידן החסיר את דן מנו מהמשוואה כפי שאני מחסירה את העולם החטטן של היום.

אנשים רוצים לדעת הכל מהכול כולל הכל (אמרתי כבר הכל?).

שאלות שפעם לא היו מעיזים לשאול, עפות באוויר כעת כמו תינוקות (בנות) שנולדות בסין.

הייתה לי חברה כזאת פעם שהייתה דורשת סיבה לכל דבר. אני עדיין חושדת שהיא עבדה באף בי איי ולא יכלה

לספר לי זאת. (מפאת סודיות, אלא מה?!)

יש פרטים שאני מעדיפה לשמור לעצמי, תודה.

מזל שמישהו המציא את מנגנון ההיענות הנפוץ ביותר שאנו יכולים להשיב לאנשים בעלי אף גדול (חטטנים, יש מצב גם באף.) התירוצים.

התירוצים יכולים לשמש לשם התנערות משאלות לא רצויות של מורות במחזור, מעסיקים במאפיה ונודניקים בכללי.

אך גם האנשים ה"רגילים",כדי שלא ירגישו מקופחים, סופגים מטר של תירוצים.

שיחה לדוגמה:

חברה א': "את באה איתי לסרט הערב?"

חברה ב': "אני לא יכולה, יש לי תור לגניקולוג" (תירוץ!)

למעשה לחברה ב' הייתה פגישה של מועדון "מבוכים ודרקונים" והיא הסתירה מחברה א' את עובדת היותה חנונית.

אבל ברצינות, אני בן אדם ששומר ואוהב את הפרטיות שלו.

יש אנשים למשל שהשאלה אם ללכת לאודישן של האח הגדול או לא היא כמו בחירתה של סופי לגביהם.

 אני לא צריכה לחשוב פעמיים.

רק המחשבה שכל עם ישראל יראה אותי נוחרת ב-2 בלילה או מפהקת למכביר

כאשר מדברים איתי על חשבונות פיננסיים, "מביאה לי את הג'ננה".

אני גם לא צריכה (או ממליצה) שאנשים יראו אותי על הבוקר. אין לי את הכוח והרצון להתמודד עם אלפי תביעות עקב "גרימת עיוורון".

 אני גם לא אוותר בחיים על החופש שאני חשה בתור אנונימית.

הידיעה שאני יכולה לרוץ כמו מטורפת ברחוב, לצאת בלי חזייה מהבית (רק לזריקת הזבל,תרגעו)

או סתם להסתובב בחופשיות מבלי שכמות

נכבדה של מצלמות תקיף אותי (וידוע הרי שהמצלמה משמינה בחמישה קילו, תארו לעצמכם מה עשר מצלמות יעשו...) ולמחרת

לא תפורסם כתבה במדורי הרכילות שבראשה מתנוססת כותרת עבה ושמנה בנוסח "מה עובר על בריאן?!" (או שם אחר)

ובפינת הוידויים בפוסט:

אני צופה בתוכניות "ריאליטי" למיניהן שמשקפות את המציאות בדיוק כמו שליידי גאגא היא סוג של ברווז פראי.

יצר החטטנות גבר עליי.

אלוהים, אני צריכה עזרה.

בכל אופן, תמיד ריחמתי על המתמודדים בתוכניות האלה שבחרו בקיצור הדרך ובמקום לשכשך

את רגליהם הענוגות במים הרדודים בהנאה, נלחמים כעת על גלגל הצלה שיוציא אותם מהמים העמוקים.

הבעיה היא רק שהגלגל מגיע מהר מידי ולא מותיר להם זמן ללמוד לשחות. ("או או או או איך שגלגל מסתובב לו...")

"כגודל העלייה - כך גודל הנפילה" הפרסום נופל עליהם יותר מהר ובעוצמה גדולה יותר

ממשאית שנוסעת לעברך במהירות של 150 קמ"ש וסוחבת 50 טון של חלב...

(שאריות מהבגרות בטמטומטיקה, תסלחו לי. זה לא יקרה שנית.)

ובאותה הפתאומיות שבה הכל התחיל, כך הוא נגמר והאנשים האלה נשארים בבעיה:

מצד אחד, הם לא יכולים לפרוץ בשנית כי כבר מכירים אותם. מצד שני, יודעים מיהם אבל לאף אחד לא אכפת מהם.

אני הייתי מתמכרת ל*טיפה המרה אם זה היה קורה לי. (*טיפה מרה- 50 טון גלידה והרבה טישו.)

גם הבלוג שלי בעילום שם, כפי שבוודאי הבחנתם. (זה בסדר,אני אחכה בסבלנות עד שחצי מכם יעלו ויבדקו את הכינוי בשנית.)

זה לא שיש לי שלדים בגודל של דינוזאור בארון, פשוט אני מרגישה ככה הרבה יותר משוחררת.

אז מה למדנו היום?

-  לחדש את מילון התירוצים שלנו.

- ללכת לריאלטי רק אם נישאר מפורסמים לאחר מכן.

- להיזהר מממשאיות הנוסעות אלינו במהירות של 150 קמ"ש עם 50 טון חלב. (תודו שלא ידעתם את זה קודם!)

אז נרים כוסית? (או עכבר, מה שנמצא בהישג ידכם) לחיי חיים בריאים יותר ואנונימים יותר. (אם זה אפשרי)

ולחיי שלום עולמי. הייתי חייבת.

nevermind

למי אין פייסבוק ? שיקום.

אני מתערבת על כל רכושי (נ.ב- אני מרוששת) שרובכם המוחלט,אם לא כולכם

עדיין יושב ומחייך בנחת מבלי להזיז את ה... (נחשו)

חשבתם שסכרת היא המגפה של המאה ה21 ?(אני נשמעת כמו הפרומו של תוכנית הטלוויזיה הזו בערץ 2)

אז טעיתם, זו פייסבוק.

פייסבוק גובה מידי יום ביומו מאות אלפים אם לא מיליוני (סתם,אין לי מושג כמה אבל הרבה) קורבנות

תמימים ברחבי העולם.

ילדים שאם הוריהם ישאלו אותם למה הם לא בחוץ

משחקים קלאס עם חבריהם ,לבטח ידמעו מרוב צחוק.

אך מגפת הפייסבוק אינה פוגעת בילדים בלבד וגם לא מעט מבוגרים

נפגעו ממנה ונשארו עם מגבלה מוחית בלתי הפיכה (שטחיות/התנוונות גופנית/

צניחה מסוכנת במספר האייקיו ,תקראו לזה איך שבא לכם.)

אותם אנשים שבעבר גידלו דינוזאורים בחצר האחורית כעת "מגדלים"

חיית מחמד ב pet socity.

אפילו לחלק מהמורים שלכם ,שהפלאפונים שלהם יכולים

 בקלות להתקבל למוזאון הלובר בלי כל צורך באודישן, יש פרופיל בפייסבוק.

אז אני שמחה להודות בחצוצרות ובתרועות שאני מהמעטים שאין להם פייסבוק!

אני הזן הנכחד. כמו הזן של הג'ירפות עם הצוואר הקצר שלא הגיע למזון בעצים הגבוהים.

אם אתה לא שם אתה לא קיים (נכון, אצל הג'ירפות זה היה קיום פיזי ואילו בעולם של היום

פייסבוק זה קיום חברתי אבל מי סופר?)

לא שאני מרגישה מבודדת חברתי. בכלל לא.

אבל בכל זאת יש את השיחות שנגמרות ב "אני אשלח לך בפייסבוק" כאילו אין מסן או אימייל פור גוד סייק.

השיחות האלה גורמות לי להרגשה מעט לא נוחה כאילו אני מחוץ לעיניינים ואם אני רק אעז

להגיד לאנשים שאין לי פייסבוק יתנו לי את אותו פרצוף שהייתי מקבלת אילו אמרתי "לא הצלחתי להירדם

אתמול כי החייזרים המעצבנים האלה חרשו מעגלים בשדה התירס ליד הבית שלי ואפילו לא טרחו להנמיך את הקול".

וזו גם הדרך העיקרית כיום להכיר אנשים חדשים מהארץ וגם מרחבי העולם.

אבל לי יש את העקרונות שלי. (במילים אחרות: נדפקתי).

זה לא שבחיים לא נכנסתי לפייסבוק, אני מודה ומתוודה:נכנסתי לפייסבוק של אחותי כדי לחקור

את המגפה מקרוב וגיליתי שהיא חמורה ממה שחשבתי.

אחותי והחברות הקטנות שלה מצלמות את עצמן בכל תנוחה אפשרית (טוב, לא בכל תנוחה...)

והתגובות לא מאחרות להגיע:

"מושלמת שלי" ,"קוקי","יפה שלי", "נשמה",כפרעעע עליך" ו"לאב יו" הן רק חלק מהתגובות העמוקות

שהתמונות האלה מייצרות.

אבל המילה שהכי עושה לי חררה היא "כוסית".

באמת נשבר לי מהמילה הזאת ואם לא הייתי כ"כ עצלנית הייתי מקדישה לה פוסט שלם, אבל נסתפק בזה שלדעתי

המילה הזאת מגעילה. אתן קוראות לחברה שלכן בשם של איבר מינה?! WTF?!

זה כמו לקרוא לגבר "שמוק".

 נראה אותכם מוציאים ממנו תגובה אחת על המחמאה הזו בנוסח: "תודה,אחי".

בפייסבוק גם לא חסרים שאלונים מעשירים (בחן את עצמך) שנוצרו ע"י חבר'ה מסטולים בנוסח:

1.איך את/ה מרגיש/ה כרגע:

א.חרמן

ב.חרמן

ג.חרמן מאוד

ד.חרמן על הזמן

אכן,מעשיר.

והקטע של "קניית אנשים" פשוט מוזר.

מזכיר לי את המנהג של הבדואים כאשר הבדואי נותן לאב הכלה מספר מסויים של גמלים תמורתה

ובכך קונה אותה ומחתן אותה אותה עם בנו.

רק שבעוד הבדואי מרוויח כלה לבנו ,ה"פייסבוקאי" מרוויח... אממ... כלום.

מזל טוב! נקנית! *זיקוקים בשמיים* ו... זהו.

ועניין ה "לייק" עבר מהפאקצות המצויות לפייסבוקאי המצוי.

כאשר חולה במגפה רואה תמונה של חברו ואין לו יותר מידי מה להגיד או שאין

לו זמן הוא משתמש בתגובת ה"לייק" כדי לוודא שידעו שהוא היה שם,ראה ואהב.

ומה דעתי בעניין? עדיף שאני לא אתחיל...

אבל הכי עצוב זה כשבפרופיל האישי בפייסבוק  איפה שמופיע מידע על עצמך בקטגוריית הספרים

כתוב לרוב (לפחות אצל האנשים שאני ראיתי) "מי לעזאזל קורה ספרים?!"

אבל הסירו דאגה מליבכם אנשים, הם שכחו לציין ספר משמעותי ועצום שהם ומיליוני אנשים אחרים קוראים בו מידי יום:

Facebook

מעצבן אותי גם חברו הטוב ביותר של הפייסבוק והמגפה ה 2 בגודלה במאה ה21 :

הטוויטר. כאשר בעל הטוויטר מגיב תגובה אינטיליגנטית במיוחד כגון:

"אכלתי תפוח" (אוסקר מגיע לך! , אוסקר!!!)

אבל כל דבר בעתו. והנושא של הפוסט ,כמו שאני מזכירה לעצמי כל פעם שאני סוטה במעט ממנו, הוא פייסבוק.

אז אומנם מניתי את כל הדברים הרעים בעיני בפייסבוק אבל לא הכל שחור וכדי להיות הוגנת אני אזכיר גם את הדברים

הטובים:

1.כפי שאמרתי בזכות הפייסבוק אתה מכיר אנשים חדשים מכל קצוות תבל (תמיד רציתי להגיד את המילים האלה)

ובזכות הפרופיל והתמונות אתה מקבל עליהם מידע נוסף.

2.המשחקים. תאמינו או לא יש שניים שלושה משחקים בפייסבוק שבאמת תורמים במשהו כמו

ה GEO CHALLENGE שבפעמים המעטות ששיחקתי בו  (אצל אחותי כן?) לימד אותי שעיראק לא נמצאת בדרום אמריקה (טוב לא, אבל באמת למדתי ממנו) ו Who is the biggest brain? שמשפר את מהירות התגובה. (נגיד...)

אבל רציני,לא הכל שחור בפייסבוק אבל כשהחסרונות עולים על היתרונות זה הזמן שלי לסגת.

ושהיה ברור אני לא נגד אנשים שיש להם פייסבוק (גם אין לי ברירה כי אם הייתי נגדם הייתי משתתפת במשחק חדש: 1 נגד 100 מיליון. ואפילו אלוהים לא היה יכול לעזור לי כי הוא היה עסוק בלסנן הודעות תפילה בפייסבוק) אני נגד הפייסבוק עצמו.

ורק כדי לגרום לכם לשנוא אותי לגמרי אני גם שונאת שוקולד. עכשיו אתם יכולים להרוג אותי סופית. be my guest

nevermind