| 12/2009
יום בחול (1)
לא חוּ"ל.
חוֹל.
משמע- באר שבע.
~באר שבע~
אני אוהבת את העיר הזאת.
נכון, היא סוג של חור, אבל חור עם אנשים טובים.
ויש בה אווירה אחרת מאוטוסטראדת המרכז שבה אני חיה.
שירתתי שם שנתיים בצבא, ונהנתי לסבול מכל רגע שם.
במיוחד בגלל שהיו לי שם חברים טובים במהלך השירות.
אני עדיין בקשר קליל עם החבר'ה שלי משם, ובדרך כלל רואה אותם כשהם באים למרכז.
וזה בדרך כלל קורה פעם בכמה שנים, כשיש לי קריז של "אולי השנה אני כן אעשה משהו ליום הולדת".
היות ולפני כמה ימים היה יום השנה השני למותה של סבתא שלי ז"ל, והיא קבורה בב"ש, אמא שלי החליטה לארגן יום אחד בשבוע בו אני אבריז מהלימודים, אחותי הגדולה תבריז מהעבודה ואחותי הקטנה תבריז מהצבא, ונעשה נסיעה לב"ש.
חנוכה בא בטוב לכולנו- אני אחרי המרתון המטורף של למידה למבחן חשוב (אגב- 84 כבוד!), לאחותי הגדולה היה משהו קטן באופקים (עכשיו זה- חור!) ורגילה של אחותי הקטנה סידר לנו את יום שלישי כיום אופטימלי להדרים.
דיברתי עם החבר'ה הבאר שבעים שלי, ואף קבעתי איתם מפגש בערב, בטוענה של "אם אני כבר שם"...
~סבתא מינה~
מצד אבא שלי, לא הכרתי את סבא וסבתא.
הם נפטרו לפני שנולדתי, ורק שמעתי סיפורים וראיתי תמונות.
אבל כל שנה, מאז שאני זוכרת את עצמי הלכתי לאזכרה שלהם (פה במרכז).
אני זוכרת שתמיד אני נעמדת ליד המצבה, ולא מרגישה משהו מיוחד.
כלומר, מרגישה כבוד, וקצת הרגשה של פיספוס, שלא זכיתי להכיר אותם.
אבל לא משהו מיוחד מעבר.
אני כבר רגילה לזה.
אז לא התרגשתי יותר מידי מהמחשבה של לראות את הקבר של סבתי ז"ל השניה.
סבתא מינה היא היחידה שהכרתי.
חלק נרחב מהילדות שלי היה אצלה בדירה, משהו כמו כל סופ"ש היינו מבלים אצלה, ואמנם היא לא גידלה אותי (בעיקר כי אמא שלי לא נתנה לה) אבל היא בהחלט הייתה חלק מאוד חשוב בחיי.
כשהדימנסיה החלה להופיע, הייתי בתיכון.
היה קשה לראות את סבתא מתדרדרת.
לא פיזית יותר מאשר מוחית.
היא לאט לאט הפכה להיות בן אדם זר.
וכשמצבה הפיזי החל להתדרדר, וכבר הייתי בצבא, היה לי מאוד קשה לבוא לבקר אותה.
הייתי עם תירוצים מפה ועד שם רק כדי לא לבוא לבית אבות.
לא הצלחתי להתמודד.
למרות שבשלב מסוים היא כן חזרה לעצמה יותר (עינייני כדורים ובול שיט רפואי שגוי) עדיין היה קשה לי לראות אותה.
לא ברחתי יותר מידי- כן ביקרתי.
אבל לעיתים נדירות.
היא נפטרה ביום שנה שלי ושל האקס שלי.
אני זוכרת שהסתגרתי קצת., אפילו ממנו.
לא רציתי שהוא יבוא איתי לשם, לב"ש, להחזיק אותי בזמן הקבורה.
אולי בגלל ששם אני הייתי זו שצריכה להחזיק את אמא שלי. אחיות שלי אדישות מידי בשבילה.
ואבא שלי, למקרה שאתם תוהים- רק גורע.
זה היה אחד הימים היותר קשים שלי, בעיקר בגלל שהיה לי מאוד קשה לראות את אמא שלי נשברת ככה.
יותר כאב לי על אמא שלי, מאשר על סבתא.
פה ושם אני עדיין נזכרת בה מידי פעם.
בימים הטובים והפחות טובים שלה.
ואני ממש שמחה שזכיתי בזה שהיא הייתה בחיי.
~היי סבתא מה נשמע?~
אחרי שסיימנו להעביר את הזמן בשיממון של אופקים בזמן שאחותי הגדולה עסקה שם בשלה, נסענו לבית קברות.
החנינו את הרכב מול השער הקטן, ונכנסנו פנימה לחפש את הקבר בשורה השניה.
משום מה, הוא לא היה שם- ואז גילינו שזה השער הלא נכון.
הלכתי קדימה עד לקצה השני לוודא שאכן שם זה השער הנכון, וכשראיתי את השם של סבתא כתוב בשחור על האבן הקרה הלבנה- התחלתי לדמוע.
אני לא מרשה לעצמי לבכות ליד אמא, כי אני יודעת שהיא תשבר מספיק, אז לקח לי שניה או שתיים לקרוא להן לבוא.
אמא הדליקה נר.
הוציאה את הטישו.
אחיות שלי באדישות שלהן סידרו קצת את העציץ והשקו אותו.
פעם ראשונה שממש הרגשתי מוזר ליד מצבה.
סרט של אירועי השנתיים האחורנות רץ לי בראש, כמו בתוך ספרון אנימציה קטן שמריצים מהר לראות את הציורים הופכים לסרטון.
כל מה שעבר עלי, שהיא לא יודעת.
וכמה הייתי רוצה לספר לסבתא של הילדה הקטנה שבי את כל מה שעברתי.
אני חושבת שהפעם נפרדתי. יותר מתמיד.
לקח לי את הזמן שלי, אה?
המשכנו לקבר של סבא שלי ז"ל. גם אותו לא הכרתי.
וגם ליד הקבר שלו הייתה לי אותה הרגשת כבוד ופיספוס כמו תמיד.
אין חדש תחת השמש.
"30 שנה, וזה כמו אתמול בשבילי" אמא שלי מלמלה.
דיון קצר על ציורי הידיים של הקבר (משהו של כהנים) וסיפורי לידה של אחותי הגדולה בצל המוות של סבא הוציאו אותנו עם שתיקה ארוכה וריקה מהבית קברות.
'ביי סבתא' אמרתי בלב בדרך החוצה, כשעברנו בשנית ליד הקבר שלה.
'מבטיחה לבוא לבקר'.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
