פיקולו טען שאני חנונית. לא בהכרח שללתי, אבל גם לא חשבתי שאני באמת מתאימה להגדרה הזאת. אז אתמול שאלתי את חבריי הפייסבוקאים. ו... זה מה שהיה להם להגיד:

חברי הזכריים, סילחו לי- אתם מוזמנים לסבול שניה בשקט:

מטידלה היא בן אדם מרחף.

אני מדברת על מטידלה בגוף שלישי, כי אני חושבת שלפתוח פוסט במילה "אני" זה קצת אגוצנטרי.

אבל יש מצב שהמשפט הזה יוצא אגוצנטרי בכל מקרה.

אז בתור בן אדם מרחף, אני לא תמיד שמה לב לפרטים.

זה מתחיל מבן אדם שאומר לי שלום מרחוק ואני בדיוק מזמזמת לי שיר רנדומלי בראש ולא ממש מתחייסת, וזה ממשיך עם העובדה שדברים מאוד בולטים לא מדברים אלי.

יש בזה את היתרון שנעליים ובגדים בחלונות ראווה לא מדברים אלי, ועל כן הארנק שלי מודה לי.

אבל אני סוטה. מהנושא.

אז גם גברים שנראים טוב, לא תמיד ימשכו את תשומת ליבי.

שיחה עם גבר, ולו הקטנה ביותר, שמשעשעת אותי, תגרום לי פתאום להסתכל על מי הוא ומה הוא.

אבל גברים שעוברים לידי, בדר"כ לא משנים לי את זווית העין.

כמובן שתמיד יש יוצא מהכלל...

לפני כמה שבועות, או חודשים, יצא לי להבחין בבחור שנראה די טוב (לא ברמה של חתיך או משהו כזה, אלא מישהו שממש נראה כמו הטעם שלי בגברים, שהוא מוזר מאוד, אני מודה).

זה היה על האוטובוס של הבוקר, והיה לידי מושב ריק, ולפני.

בדר"כ אני אוהבת לשבת לבד.

אבל הפעם, כשראיתי אותו עולה לאוטובוס, ושמתי לב שהוא מחפש מקום לשבת, לשניה איכשהו אמרתי לעצמי "בוא אלי פרפר נחמד שב אצלי על כף היד". או משהו כזה.

(תמונות מטיולו של הלקס).

הוא הסתכל, הסתכל, והתיישב.

מושב לפני.

טוב, נו.

אחרי שתי תחנות התיישבה לידי מישהי.

לפי השלום והנשיקה שהוא דפק לה, אני מבינה שהיא החברה שלו.

באסה, תפוס.

יום שלישי זה היום מפגש שלי ושל ל'.

ל', לומדת שנה מעלי, ולכן יוצא לנו להפגש רק באוטובוס של יום שלישי בבוקר.

הקו לאוניברסיטה תמיד עמוס עד שמגיעים לתחנה שלה, אבל אני עולה בתחנה המרכזית כך שלי תמיד יש מקום.

ולכן יש את "טקס שמירת המקום" שאני מנסה לעשות כל יום שלישי עד שהיא עולה, ובדר"כ גם מצליחה

(יחד עם מספר לא מבוטל של פרצופים עקומים של אנשים שאני לא מוכנה לתת להם לשבת).

אז היום בבוקר, הטקס מתחיל, תיק בפנים, אני במושב חיצוני, מוכנה ומזומנה להגיף כל פונה שרק מעז להסתכל לכיוון המושב הריק שלידי.

ואז, מיסטר בחורצ'יק עולה לאוטובוס.

לא זיהיתי בהתחלה שמדובר באותו בחור (זיכרון של דג כבר ציינתי?) אבל לכמה שניות עברה לי המחשבה לתת לל' לעמוד, להזיז את התיק, ולהפגין נוכחות של מקום פנוי לבחור.

המחשבה הנאמנה שלי לל' ניצחה, ולו רק בגלל שהיום האוטובוס היה ריק, והוא התיישב במקום פנוי משלו.

אחרי כמה דקות, נזכרתי מי הוא, תוך כדי חיוך מנומס לל'- "תראי. המקום שלך מחכה לך!"

מסתבר, שמר בחורצ'יק, לא סתם היה על האוטובוס הזה לאוני'.

מסתבר, שהוא גם איתי בתרגול.

(אותו מקצוע- 4 קבוצות תרגול קטנות. וכן. הוא נמצא בתרגול שבו אני נמצאת)

אוקי.

שעתיים אחרי התרגול, יוצאת החוצא לקפה, וקולטת אותו יושב בחוץ ומדבר בטלפון.

ממשיכה בשלי לשיעור הבא, ומגלה להפתעתי שהוא נמצא גם בשיעור הזה.

זה כבר טיפה פחות מפתיע, כי זה שיעור עם הרבה סטודנטים.

מה שכן מפתיע, זה שיצא לי לראות אותו, בין כל הקהל.

עכשיו, מטילדה הגיעה למספר מסקנות אפשריות מהמקרה:

1) יש לי סטוקר.

2) אני סטוקרית, ולא ידעתי על כך.

3) אני מדמיינת דברים (ואם זה מה שאני מדמיינת, אני לא מתלוננת. הנוף יפה.)

4) אני חייבת דייט חדש. ודחוף.

5) אני אישה.

הגיע זמן שאני אודה בנושא, אלך לקנות נעליים ב- 500 שקל, אעשה מפגש בנות שבועי אצל מעצב שיער, אתחיל לבשל ואראה סרטים כמו "נ.ב אני אוהב אותך" או "דימדומים" עם טישו צמוד ודלי לריר.

טוב.

תמחקו את 5.

אפילו בציניות זה מפחיד אותי להגיד את זה.

~~~

שיעור שנגמר מוקדם, מחשב פתוח בכיתה, וכמה חבר'ה שחרשו על שירי יוטיוב בהפסקה

התחיל לנו את השיעור אתמול עם השיר הזה.

הכי טוב.