לסנטה קלאוס יש רשימת "ילדים טובים ילדים רעים". לנו? לנו יש את יום כיפור. היום בו עושים חשבון נפש, מבקשים סליחה, ומלווים את כל זה בזימרות מקוריות של הבטן המקרקרת שלנו.
הצום עבר לי די קל. אני צמה כל שנה מאז שהייתי בת 12, חוץ משנה אחת שבה הייתי באירלנד, ושם לא יצא לי לצום. אולי אם הייתי מטיילת לבד, אבל.. בכל מקרה- לא צמתי. מאז - אני צמה. אפילו עם האקס שלי, שחשב שזו בדיחה שאני צמה- הייתי מבלה אצלו, והקפדתי לצום.
אני לא נוהגת ללכת לבקש סליחה מאנשים לקראת יום כיפור. אני חושבת שסליחה צריכה לבוא בגלל שאני מרגישה רע על מה שעשיתי, ולא בגלל שזה יום שבוא אני צריכה לעשות בו חשבון נפש. אני עושה חשבון נפש עם עצמי כל הזמן. אפילו יותר מידי. אז כן, יש אנשים שאני צריכה להתנצל על דברים שעשיתי להם. אבל בדר"כ מתקשרת ומתנצלת. או אומרת פנים מול פנים. אני חושבת שמי שמבקש סליחה ביום כיפור- לא עושה את זה בלב שלם ולכן אני יותר מעריכה אנשים שלא אומרים לי את המשפט שרץ עכשיו בפייסבוק לפני הצום: "אם פגעתי- אני מבקש סליחה". ואי, אם היה לי שקל על כל סטטוס איכסי שכזה...
בכל מקרה- אם לסנטה קלאוס יש רשימה- אולי גם לנו כדאי לעשות אחת כזאת? "מעשים רעים- מעשים טובים" כלומר- כמה פעמים אתם נותנים לעצמכם טפיחה על השכם על מעשים טובים שעשיתם? (חוץ מידיד שלי - לוצ'י*, שהוא.. .וול.. נותן לעצמו יותר מידי טפחות על השכם. עד כדי כך שאני בטוחה שהיד שלו לא יודעת מה זה להיות ישרה...) ואולי עכשיו, אחרי שצמנו וחטאנו וכיפרנו- אולי עכשיו גם הגיע זמן לקחת דף נקי ולכתר אותו בתור "רשימת החטאים העתדיים שלי". כי אם במילא נבקש סליחה שנה הבאה- אז למה לא?
אז אני מבקשת מכל מי שקורא את הבלוג החדש והמטילדאי הזה: קחו דף ועט, או אופיס וורד ומקלדת, ותעשו לכם רשימת "מעשים טובים מעשים רעים " שלכם לתכנון עדיתי לשנה הבאה. אם יש לכם יותר מידי בעמודה אחת- תיהיו לארג'ים ונסו לאזן. תוסיפו מעשה טוב- תוסיפו מעשה רע. אני אעבוד על רשימה משלי , ואולי אפרסם אותה פה. תשאירו בתגובות, פיפל. רעיונות מקוריים יתקבלו בברכה...
חג בליסה אחרי צום שמח לכולכם!
**************************** רשימה זמנית #1: מעשים טובים: -ללכת לחדר כושר -לעזור לחברה להבין למה חברים שלה מתרחקים ממנה -להקשיב לחפירות של "אחותי"* טיפה יותר ברצינות, כשהוא מדבר על העתיד המתנפץ שלו
מעשים רעים: -להתעלל בדתייה* ולשכנע אותה שהיא וצ'ולסי* מתאימים -לחשוב כל יום על ירידה חדשה על לוצ'י*, למרות שהוא קנה לי בקבוק ג'יימסון ואנחנו אוהבים אותו על כך -להמשיך לבקש מאבא כסף -והכי חשוב, כמובן: להמשיך לכתוב את הבלוג הזה, לא משנה מה.
הקטע הבא הולך להיות כמו קטע של טינאג'רית מפגרת- אבל מסתבר כשאתה בגיל 25 ועדיין חי בבית עם ההורים- דברים כאלה קורים לפעמים: {לקסי- זהו לא פוסט מטילדה טיפוסי- אתה מוזמן להמנע מקריאתו...}
אתמול ההורים שלי רבו. משהו קטן על ההורים שלי- הם לא מדברים או מתנהגים כאילו השני קיים. חוץ מאשר כשאני צריכה לשמוע אותם יורדים אחד על השני באוזניים שלי, כי .. אני הבת שלהם. ומסתבר שחלק מהסיבה שאני הבת שלהם זה כדי להקשיב לצרות שלהם. או וול. בכל מקרה- אתמול הם שברו את מחסום השתיקה שלהם, שוב, ורבו ריב לא קטן. שמעתי צעקות (שהם לא הנביחות של אחותי הקטנה) ונכנסתי הבייתה לראות מה קורה (יש לי חדר מחוץ לבית. סוג של פרטיות מדומה, אני אספר על זה אח"כ) נכנסתי וראיתי שהם רבים על שטות כלשהי, וכמובן, כמו סופר מטילדה שאני אני חייבת לפתור אותה אחרת אלוהים יודע לאן זה ילך. ואז- אלוהים צחק ונתן לזה ללכת: הם התחילו לזרוק אחד לשני דברים מהחלון. כן, כן. ההורים בני ה60 (~) שלי, התחילו לזרוק שטויות אחד של השני מהחלון. הבעיה היא כשאתה מבוגר- לדעתי- שאין לך הרבה דרכים להוציא קיטור. אז כשאתה מתעצבן, ועוד בבית משפחת קוזל, אתה מוציא את הכל. ממש ראיתי את הניצוץ בעיניים של אבא שלי שאומר "אני חייב לשבור משהו. חייב" *פלאשבק* הייתה לי את ההרגשה הזאת כשאמרתי לאקס שלי פעם חד משמעית שאני לא מוכנה שנחזור. {כמובן שאחרי זה בסוף כן חזרנו, אבל אחרי הרבה דמעות וכעסים. בסוף גם שוב נפרדנו- אבל לא רלוונטי} אני זוכרת שדיברתי איתו אז, והגעתי למסקנה שזהו. אני לא צריכה לסבול את זה יותר ואמרתי לו בלי לחשוב על זה אפילו. אמרתי לו ביי- ואיך שניתקתי את הטלפון- הסתכלתי על המראה בחדר ורציתי לנפץ אותה. לשבור. להרוס. משהו. חייבת. (הוא באותו הרגע, מסתבר, כמעט זרק את הלפטופ מהחלון- הוא אמר לי שמזל שהיו שם סורגים). *אממ.. אני מניחה שסוף פלאשבק* אז ראיתי את המבט הזה בעינים של אבא שלי. לשבור. להרוס. משהו. חייב. הוא לקח כיסא (מצחיק, כי זה היה כיסא גן כזה, שמסיבה לא ברורה יושב לנו בבית) וזרק אותו החוצא. תוך כדי שאמא שלי זורקת בקבוקי שתיה שלו מהחלון (=ספרייטים ואייסטיים למינהם) ואז כשזה לא עזר, והצעקות המופתעות שלי ושל אחותי מההתנהגות שלהם לא עזרו, אבא שלי לקח כיסא אחר, מעץ עכשיו, ורצה לזרוק גם אותו. תפסתי אותו ביד, והתעצבנתי כבר. כלומר, להגיד להם "מה אתם, בני שבע?" לא עוזר מסתבר, וגם לתפוס פיזית לא עוזר. פשוט חטפתי ממנו את הכיסא וצרחתי עליו שירגע.
וככה- תוך שבריר שניה- אני אמא. אני אמא של שני אחים קטנים בני 60 שרבים. צעקתי להם שיפסיקו, ושילכו כל אחד לחדר שלו (אבא שלי חי בחדר של אחותי הגדולה שלא גרה פה). הם לא רצו, וכבון המשיכו לצעוק בשלהם, ואני צרחתי עליהם לשתוק, ושאני לא רוצה לשמוע שום מילה מהם, ושנדבר כשהעניינים ירגעו. אחותי הקטנה (אה, כן- לא כל כך קטנה, אגב- היא חיילת) לא סתם מקבלת ממני את הכינוי "השטן הקטן" והצליחה לכבד את הכינוי הנכסף ע"י הדיבור המעצבן שלה, דבר שמנע ממהורים שלי לסתום את הפה, אבל לפחות הפך להיות ריב של אבא-אחותי והפסיק להיות ריב של אבא-אמא. אז אמרתי לה לשתוק- ושזה לא עוזר- צעקתי על שני ההורים שלי "שכל אחד ממכם ילך *עכשיו* לפינה שלו ואני לא רוצה לשמוע מילה על שכולם פה בבית הזה נרגעים!" "את לא תגידי לי מה לעשות בבית שלי" אבא שלי נאחז בקש "אני לא מוכה לדבר איתך עד שתרגע" הוא סתם. הלך לחדר שלו. אמא הלכה לחדר שלה. אחותי הלכה לחדר שלה. ואני, עומדת שם במטבח, מחזיקה את הצד הכואב מוות שלי (כאבים בגלל הניתוח) ומסתכלת סביב. מביטה בסלון הנקי שאמא שלי ישבה אתמול וקרעה את עצמה לנקות, ורואה על השיש את בקבוק האקונומיקה שאיתו היא נקתה. רואה על השיש סכין גדולה שמישהו השתמש וכמובן, חלילה וחס לא שם בכיור (כי כיור לא נועד בשביל כלים בבית הזה) עומדת ומקשיבה לשקט. ועם כל הכאבים שיש לי (חוסר שינה+החלמה מניתוח+התרוצצות בחוץ לא משפיעים לך טוב על הגוף בכלל לא טוב) אני מסתכלת על החלון ורואה את הבקבוקים ואת הקופסאת כלים של אמא ועוד כל מני שטויות שהם זרקו.
האינסטינקט הראשון שלי הוא "אסור לך להתאמץ עדיין, אם כואב" וחשבתי לקרוא לאחותי שתעזור לי לאסוף את הדברים. ואז שמעתי בראש את הנביחות שלה של "תעזבי אותי עכשיו" וחשבתי על זה שהיו לי מספיק נביחות היום, אז לקחתי אופטלגין ויצאתי החוצא. אספתי לאט לאט את הכל. כל הזבל, וכל השטויות שלהם. טאטאתי את הריצפה, הוצאתי את כל הזבל החוצא. שמתי את בקבוק האקונומיקה בארון, ואת הסכים שטפתי ושמתי במקום.
אני יודעת שאני אובר-דרמטית לפעמים- אבל באמת במקרים כאלו- מישהו יכול להאשים אותי? אני רק יודעת שאני מסתכלת על התמונה הזאת בראש- הסכין והאקונומיקה, ואני מפחדת. כל כך רציתי ללכת למיטה לישון, אבל אני אומרת לכם בשיא הרצינות. פחדתי לצאת משם. כל עוד אני עומדת בסלון, ואני יודעת שאמא אבא ואחותי בחדרים שלהם, אני בסדר. אבל אם אני אלך לחדר, אני לא יודעת מה איתם. ואז אמא שלי באה עם הטלפון- "קחי. בשבילך". הדתייה התקשרה. הדתייה זו חברה טובה שלי מאז כיתה א, שנכון להיום גרה בבית מאחורי. היא חזרה לפני כמה שנים בתשובה, כמעט לגמרי, אבל אנחנו עדיין חברות איכשהו. כמובן שהיא שמעה את הצעקות ושאלה אותי אם להתקשר למשטרה. אמרתי לה שזה מיותר. אין פה משהו באמת מסוכן. ואני מניחה שזה מה שהרגיע גם אותי. העובדה שאמרתי את זה בקול רם.
****** אחרי כמה שעות, תפסתי בטלפון את אחותי הגדולה, שאלתי אותה מה אבא אמר לה כשהיא דיברה איתו פעם קודמת על פירוק החבילה. כמו שחשבתי- הוא ענה תשובה ילדותית. סיפרתי לה מה קרה וסיכמנו, אחותי ואני, שנדבר עם דודה שלי (אחותי של אבא. הבן אדם היחיד בעולם שהוא מקשיב לו) ושנתחיל אנחנו פיזית לעשות צעדים. כי זה לא ייגמר טוב. ואמרתי לה שדודה שלי צריכה לדבר איתנו ולא עם אבא. זה הכל בידיים שלנו. זה הכל בידיים שלי. **********
היום בבוקר קמתי כמו מתוך קומה והלכתי לסלון. ראיתי את צ'ארלי על הטלוויזה (=אחת החתולות שלנו) ליטפתי אותה. הלכתי למטבח וראיתי את סיסי יושבת על עדן החלון (חתולה שניה) ראיתי בקבוקי נקיון אחרים כשלהם על השיש וראיתי את הסכין בכיור.
צ'ארלי סיסי סכין אקונומיקה. איזה בוקר של כייף איזה כייף שהיה לי הבוקר...
It is Matilda. Matilda Kozel. למרות שגם זה לא השם האמיתי שלי. אל תשאלו למה מטילדה, כי התשובה שלי בנתיים לכל מי ששואל זה "תשאלו אותה אתם. היא לא עונה לי..." {למקרה שתהיתם: כן, אני מזל תאומים..} {למקרה שתהיתם #2: לא, אני לא מאמינה שמזלות קשורים לאופי, אבל מעולם לא התנגדתי לסטיגמה של פיצול אישיות, ואני לא מתכוונת להפסיק עכשיו רק בגלל חוסר אמונה קטן שלי...} למה קוזל- אתם יכולים לשאול. זה כי הייתי בבית של חברה שלי וזו הבירה שהיא הגישה לי. העז קרצה אלי בצורה שאומרת "תראי מה רשום פה" ואחרי שאמרתי את השם הזה פעם פעמיים, החלטתי שזה שם כייפי. והבירה גם מעולה, אז... לכבוד הוא לי לאמץ את השם הזה למטילדה. זה קשור לאלכוהול- אני די בטוחה שהיא תאהב.
מחר אני עושה ערב "חזרה לשוכרה". או משהו כזה. היתה לי קצת בעיה בריאותית קטנה ב4 חודשים האחרונים- לא משהו רציני, אבל כן עברתי ניתוח קטן כדי לטפל בזה. בעיקרון, עד הניתוח, היה עלי להמנע ממספר תענוגות שכוללים בין היתר קולה, אלכוהול, קפה, אלכוהול, עגבניות (הייתם מסוגלים לדמיין את החיים שלכם בלי עגבניות?!) אלכוהול, ביצים ואלכוהול. {למקרה שתהיתם #3: אני לא באמת נוהגת לשתות הרבה. רק עם חברים וגם זה מידי פעם. אבל מבין כל האיסורים, אחרי עגבניות- זה אחד ההכי מעצבנים...} הניתוח הוא אחד הכי פשוטים שקיימים, כך שהיום, משהו כמו 10 ימים אחרי- אני כמעט לגמרי בסדר. יש קצת הרגשה של אישה בת 60 (שזה פי 2 ממה שנהג מונית חוצפן נתן לי לפני שנתיים ככה, ובגלל זה חגגתי יום הולדת 30 כבר ביום הולדת 23 שלי)- וזה כולל כאבי גב בעיקר, ואחרי התרוצצות קטנה היום באוניברסיטה (היה לי מבחן היום. היה בסדר, תודה ששאלתם) וארוחת צהרים של שחיתות עם חברה שלי (היה טעים, תודה שהתעניינתם) חזרתי הבייתה כולי כואבת ודואבת מחפשת אחר העוזר הפיליפיני שלי, רק כדי להזכר ש-רגע... אני לא בת 60, אני בת 25. ואין לי עוזר פיליפיני- יש לי אחות קטנה ושטנית שלא עושה כלום חוץ מלנבוח על דברים כל היום.
איזה כייף לחזור הבייתה...
בכל מקרה- זה גם קשור לעובדה שלא ישנתי בלילה- כי אני מפגרת. אני שמחה שאתם מקבלים את העובדה שאני מפגרת ולא אומרים לי ישר "לא את לא!" או לפחות שואלים בסימפטיה מזוייפת "וכי למה ומדוע?" {למקרה שתהיתם #4: אני לא באמת שומעת קולות בראש, אבל זה לא מונע אותי לנהל איתם דו שיח לפעמים...} אני מפגרת כי היה לי מבחן מתמטי כלשהו ובמקום לשבת כמו בן אדם נורמלי לעשות את הדף נוסחאות המסיבי של הבחינה יום לפני- הייתי עסוקה בלראות סדרות במחשב. בעיקר כי כואב לי לשבת הרבה זמן (=בגלל הניתוח) ויותר קל לראות סדרות מהמחשב במיטה, מאשר לחשב אינטגרלים משולשים. בכל מקרה- דחיתי לרגע האחרון וכמו ילדה טובה סיימתי אותו היום בשש בבוקר, בדיוק חצי שעה לפני שאני אמורה לקום ולהתארגן. לגבי הסדרות מהמחשב- גיליתי שהגיעו העונות החדשות של הרבה סיטקומים טובים למינהם, וכמובן שקפצתי לראות מה קורה עם My name is Earl שקרצה לי בחביבות בשנה האחרונה. ובנתיים נראה כאילו היא לא ממשיכה הלאה. שזה די מבאס.
אוקי, נראה לי שבתור חפירה ראשונית זה די מספיק, גם ככה מי באמת כבר יקרא את זה חוץ מלקסי (=ידידי משכבר הימים בעל הקרחת החושנית) הפיצול (=חברה שלי שיש לה כנפיים) ואולי אם מתילדה תתן לי- אפילו אני אקרא את זה. אבל זה בעיקר בגלל שאני לא רוצה שהיא תכתוב פה עם שגיאות, יש לה נטיה לעשות כך, ולקסי- מנוול- אוהב לתקן. איזה מזל שיש את חוק האחת עשרה... (אני מניחה שאני אשמור את זה לפעם הבאה. אם יהיה פה מישהו בעל סימני חיים).
שיר טוב- הכל טוב. ברוכים הבאים לעולם של מטילדה. ואלס מישהו?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
