The Kellys
~~~~~~~~
לפני משהו כמו 4 שנים טיילתי באירלנד, ובמסגרת הטיול יצא לי ולחברה שלי להתארח אצל זוג אירים מקסים ביותר למשך כמה ימים.
בעיקרון, יש אתר כזה שמקשר בין מטיילים ישראלים וקהילות חובבות ישראלים במדינות שונות בעולם, וחברה שלי מצאה אותם דרך האתר הזה.
מדובר בזוג מבוגרים חביבים, שמתים על ישראל, וגם ביקרו בה לא מעט בעבר.
בני הזוג קלי לא רק קיבלו את פנינו בחום אירי, אלא גם אירחו אותנו אצלהם בבית, ואפילו דאגו שנראה את כל הדברים היפים שיש לאירלנד המקומית שלהם להציע- הסיעו אותנו, החזירו אותנו, בישלו לנו אוכל אירי משובח, וסיפרו לנו הרבה על ההיסטוריה שלהם, ושל אירלנד בכלל.
אחת החוויות היותר יפות של החיים שלי הייתה בהיכרות עם אנשים כל כך טובים ומעניינים מהסוג הזה.
היימן
~~~~~
הילדים של הקלי'ס כבר גדולים, כך שהם מפוזרים בערים שונות באירלנד, ולא יצא לנו להכיר אותם במהלך השהייה שם.
אחד הבנים שלהם, היימן, הקים חנות גאג'טים בדאבלין, כך שחודש אחרי זה כשהיינו בחזרה בדאבלין חברה שלי ואני ביקרנו אותו וישבנו איתו לצהריים.
בחור ממש מקסים. יש לו מבטא אירי קצת פחות כבד מההורים שלו, אבל נוטף חוש ההומור וטובות הלב לא פחות מהם.
הוא היה סוג של מתנת פרידה נעימה מאירלנד הקסומה.
ציור שהיימן צייר בצעירותו-
הדמות של אחותו הקטנה לרקע איזור בתל אביב אחרי פיגוע.
(ציור מקסים לדעתי, אבל אני חייבת להודות שהרעיון של לשים את אחותך במקום כזה נראה לי קצת משונה...)
כשחברה שלי ואני עזבנו את אירלנד זה היה בנפרד- היא טסה הבייתה, ואני המשכתי לאיטליה.
אחרי שנפרדנו, הסתבר שהטיסה שלי נדחתה ביום, ונוצר מצב שהייתי צריכה לבלות עוד לילה בדאבלין.
הבעיה הייתה שלמצוא הוסטל פנוי ביום שבת בדאבלין ברגע האחרון זה סוג של משימה בלתי אפשרית.
אז אחרי כמה שיחות צפויות עם כמה הוסטלים, דיברתי עם היימן, והוא היה ממש שמח שיש לו הזדמנות לעזור לי.
ביליתי את שארית היום ב(איך לא) קניות אחרונות של אירלנד (בעיקר עוד ספרים שאני לא אקרא ושטויות מחניות מזכרות) ובערב חזרתי עם היימן לישון בדירה שלו ושל חברה שלו.
בבוקר למחרת הוא אפילו הסיע אותי עד לשדה התעופה.
אני חולה על האירים! פשוט... מלאכים.
הי, איזה קטע!
~~~~~~~~~~
חברה שלי ואני סיכמנו שנשמור איתם על קשר. איך אפשר לא? אחרי כל מה שהם עשו בשבלנו, זה המינימום שאנחנו יכולות לעשות.
במשך הטיול הייתי שולחת להם פה ושם מיילים באנגלית קלוקלת וקצרה ביותר, שהכילו בעיקר תמונות מהמשך הטיול שלי.
אבל כשחזרתי לארץ, דחיתי את המייל עידכון שלי כל פעם, רק בגלל הפחד שלי מאנגלית.
אני מדברת ומבינה אנגלית ברמה די גבוהה, אבל כשזה מגיע לכתיבה... המצב שלי לא מזהיר במיוחד. אז לא יצא לי לכתוב להם.
וכמובן, שגם לא לחברה שלי לא יצא, מאותה הסיבה.
ככה עברו השנים, וזה נשכח ממני כבר, עד שלפני חודשיים ככה, נתקלתי בפרסומת צדדית בפייסבוק לקבוצה מסויימת שממש גרמה לי להתלהב-
החברה של היימן פתחה קבוצה בפייסבוק, בשביל הפרסום.
ישר נכנסתי וכתבתי לו מייל שוטף על מי אני, ושאני בטוחה שהוא לא זוכר אותי בכלל, אבל שאני זוכרת אותו, ואת משפחתו.
התנצלתי על זה שלא שמרתי על קשר, וביקשתי שימסור ד"ש חם להורים שלו. אפילו זכרתי להגיד לו למסור לאמא שלו יום הולדת שמח, כי זה היה משהו כמו יומיים לפני יום ההולדת שלה.
מסתבר שאחרי שלוש שנים של לימודי תואר שהוא חלק בלתי נפרד מטקסטים באנגלית, אני מוצאת את עצמי כותבת בשפה הזאת עם הרבה יותר ביטחון.
(במיוחד כשמורפיקס עומד לצידי ומחזיק לי את היד בכל צעד וצעד)
רק היום יצא לי לקבל ממנו תשובה, כי הוא לא מרבה להתעסק עם פייסבוק. במיוחד לא עם יוזר פרסומי של החברה.
סיפר לי בשמחה על זה שההורים שלו שמחו לשמוע ממני, ושהם ממשיכים לארח ישראלים בביתם- הוא אמר שהסופ"ש מתכננים לבוא אליהם כמה חבר'ה ישראלים להתארח.
נחמד לדעת שהמנטליות שלנו כישראלים עדיין לא קילקלה את טוב הלב שלהם.
מחר-כך
~~~~~~
זה ביטוי שאבא שלי היה אומר לי בצחוק כשהייתי קטנה, ונראה לי שהפנמתי אותו קצת יותר מידי בחיים.
כמעט כל מה שאפשר אני עושה "מחר-כך". ואם אפשר, אפילו "מחרותיים-כך". או "שבוע-הבא-כך".
זה מתחיל בכלים בכיור, ונגמר בבנית מערכת שעות שניה לפני שהרישום נגמר.
חייבת לקחת את עצמי בידיים.
יאללה.
שבוע הבא סמסטר חדש, ואני מתחילה ליישם!
(כן, שבוע הבא. ליישם.
באמת, מבטיחה.
שבוע הבא.)
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
במה אתם התמהמתם לאחרונה?
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
So... I'm off then.
I need to get some stuff done.
Kozel
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
