מעולם (טוב, כמעט מעולם) לא מחיתי על היותי בחורה - אני נוהגת כמו אישה, יש לי תקופות הורמונליות מידי חודש וגם אני נוטה לנתח דברים הרבה מעבר למה שבאמת צריך.
למרות זאת אני לא בחורה טיפוסית- לא תמצאו אותי בחנות נעליים, לא תמצאו אותי אוכלת גלידה אחרי דייט גרוע, או יוצאת למסע שופינג מטורף אחרי מבחן מתיש. אני גם לא אוהבת קיצ'יות, ולא נמסה כשאני רואה ילדים קטנים.
ו-אני לא בוכה בסרטים.
כן, יש סרטים ישנים שאכן מרגשים אותי- אבל אני לא בוכה בהם.
אתמול ניהלתי שיחה וירטואלת פה בפוסט למטה עם לא-שלמה, ויצא לי לספר לו על המחזה של מלך האריות שהייתי בו בלונדון.
חלקכם יגיד שמחזה זה לא בשבילכם, ומלך האריות היה כולה סרט מצויר חביב של דיסני.
גם אני חשבתי ככה בעבר.
אבל אחרי המלצה של מטייל שהיה איתי באירלנד- קניתי כרטיס די יקר למחזה הזה בלונדון, וכשהייתי בבריטניה הלכתי למחזה הזה בתור חוויה לונדונית קינוחית לטיול שלי.
אתם יושבים באולם חשוך, ואז מאמצע שום מגיע מגיע קול צועק בשירה
בשפה זרה.
תוך כדי שהיא שרה, פתאום יש קול מימינכם של זמר רקע אחר. ואז משמאלכם. כשנפתחים האורות על הזמרת ועל חלקים שונים באולם אתם קולטים שאתם יושבים בתוך גן חיות מזמר שמהדהד באוזניים שלכם בצורה שגורמת לכם להרגיש צמרמורת מוזרה ונעימה בכל הגוף.
פתאום כל החיות שחגו סביבכם בשירה עולים על הבמה- ומעגל שלם של חיות שאתם יכולים להשבע לשניה או שתיים שאין מצב בעולם שבן אדם קשור אליהם מביא את הפתיחה של המחזה לסיום פתיחתי.
אחרי כל הבלאגן הזה מתחיל הסיפור הידוע.
בין אם זה מופאסה, סימבה הצעיר, טימון ופומבה, זאזו הזקן, סקאר או אפילו סתם לביאות שרות- השחקנים ידעו לעשות כל תנועת גוף נכונה, שאתם שוכחים שזה אדם מולכם, ולא איזה עיבוד אנימציה ממוחשב מדהים של חיה מדומה.
והשירה, אלוהים השירה- אני לא חובבת שירה כזאת בדר"כ. אבל אלוהים, הצלילים שיצאו מהשחקנים שם- זה לא יאומן.
אחרי שיצאתי מהמחזה, לא יכולתי לדבר. היתי במשך שעות בשקט נירוונה מיוחד, ומי שמכיר אותי פה בטח לא יאמין שדבר כזה אפשרי (בחיי שאני בן אדם שפשוט לא מסוגל לסתום את הפה לרגע. אתם בטח יכולים לראות את זה בפוסטי חפירה שלי די בקלות).
המילה האשונה שכן הצלחתי להוציא מהפה, כשמישהו בהוסטל שאל אותי מה שלומי הייתה- וואו.
פחות או יותר זו המילה היחידה שאמרתי באותו היום. פשוט וואו.
רציתי להראות ללא-שלמה למה אני מתכוונת כשהוא הביע זילזול קל (ודלוח) במלך האריות עצמו.
אז בתור מטילדה קישורים קוזל נאמנה שאני נכנסתי ליוטיוב וחיפשתי לו מספר לינקים.
כשראיתי את הטריילר של המחזה - ירדו לי דמעות.
(וזה לא קשור לעצבות של אתמול, היא עברה מאוד מהר אחרי כמה לימודים מסיחי דעת בקוונטים)
בחיים שלי לא יצא לי לבכות ככה מול מסך כלשהו, ואני חייבת לציין שזו הרגשה די מוזרה.
יש לי את הפסקול של המחזה המקורי (שקניתי כמו תיירת טובה כשיצאתי מהמחזה יחד עם.. אממ.. זה...) וחרשתי עליו אתמול כל הלילה.
בכיתי, צחקתי ובסוף אפילו הרגשתי צורך למחוא שוב כפיים, ממש כאילו הייתי שם.
אז קבלו טעימות קטנות מאחד הדברים הכי יפים וחזקים שאי פעם חוויתי, ואם מישהו מוצא את עצמו בלונדון אי פעם- לא לוותר .אפילו אם זה אומר לשלם משכורת של כמה חודשים טובים על זה- לא לוותר.
The Lioness Hunt
I Just Can't Wait to be King
***השיר האהוב עלי בכל המחזה - בסרט המקורי שאתם מכירים הוא הופיע רק בתור מנגינת רקע בלבד ולא כשיר.
אפשר לשמוע אותו במלואו ברשימות שלי משמאל למטה (השיר הראשון)***
Shadowland
ולסיכום- מומלץ לשים במסך מלא:מלך האריות, כמו שבחיים לא ראיתם
ישבתי היום באוניברסיטה בארומה ללמוד קצת עם קפה, מוזיקה ורעש של אנשים חיים ברקע.
פגשתי שם בחברה ביולוגית טובה שלא ראיתי כבר כמה חודשים, ואחרי החלפת ברכת "הי!" "רזית.." ו"איפה את, לא רואים אותך" קטנה בינינו- איחדנו שולחנות והתחלנו להשלים פערים. דיברנו קצת על לימודים, על תוכניות שהשתנו, ואחרי כמה סיפורים על חבר שלה ודייטים שלי (כל השניים וחצי המסכנים שהיו לי), השם של לקסי עלה לאוויר. "חוזר עוד חודש" סיפרתי לה. "ואו, איך הזמן טס!" היא אמרה.
יצא לי לספר לה גם קצת דברים שבלב, להתייעץ איתה לגבי משהו שאני אמורה לעשות עוד חודש (ואני לא יכולה לדבר על זה פה) ואחרי שגם היא אמרה לי שלא כדאי לי, ניסיתי שוב, להסביר את ההגיון מאחורי זה. ושוב לטחון את אותו שיכנוע עצמי שמה שאני עושה זה נכון. אחרי שנפרדנו המח שלי שוב התחיל לעבוד על ריק ונתן לי קצת זריקות של זיכרונות מהתקופה האחרונה. ועל שינויים שקרו.
קצת עצוב לי עכשיו. קצת יותר מ"קצת". אפילו קצת מאוד.
בקשה קטנה לי אליך, סבא זמן- תן למאי איזה שעה שעתיים ביציאה. ככה בקטנה, בשבילי. לא ממש בא לי בטוב החודש הזה השנה. תן לי עוד טיפה לנשום, לפני שאתה זורק אותו עלי.
*אני סוגרת את התגובות לפה כי אני לא מחפשת סימפטיה, או מילים קטנות של נחמה. סתם לא רצתי לשמור בבטן. או לספר למישהו אמיתי. יהיה טוב. יהיה, כי חייב להיות. כי אני לא מוכנה לקבל אחרת.
** ולכל מי שכל- כך קשה מזה שכתבתי פה פוסט אחד בשביל עצמי- אתם מוזמנים להתעלם. הפוסט למטה יותר רלוונטי.
כמו כל סטודנטית ממוצעת גם אני ממורמרת לרוב מהלימודים (למרות שזה משהו שאני בחרתי) כמו כל סטודנטית ממוצעת גם אני שותה הרבה קפה (וטוענת כל פעם מחדש שמחר אני מתחילה גמילה) כמו כל סטודנטית ממוצעת גם בקלמר שלי יש יותר מצבע אחד של מרקר (ואחד מהם בדר"כ הגיע חינם מאיזשהו הפניניג של האגודה) כמו כל סטודנטית ממוצעת גם עלי הכספומט צוחק, התחת צועק, והמח בועט. (..לכו תמצאו לי עכשיו חרוז אחר ל"צוחק"...) כמו כל סטודנטית ממוצעת גם אני מוצאת את עצמי בשיחה מרתקת על נעליים באמצע שיעור משעמם כמו כל סטודנטית ממוצעת גם אני מנקה כמעט את כל הבית במקום ללמוד למבחן כמו כל סטודנטית ממוצעת גם אני מרגישה שהמיטה שלי נמצאת בחדר למטרות
דקורטיביות בלבד כמו כל סטודנטית ממוצעת גם אני מבריזה מידי פעם מלימודים (תודה לאל על
מכונות צילום ואימייל) וכמו כל סטודנטית ממוצעת גם אני פיתחתי קראש על איש סגל.
רק למה זה על המתרגל הכי לא "קראש וורט'י" בפקולטה?
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
עכשיו צריך לחכות בסבלנות עד לסוף הסמסטר כדי לקדם עניינים. אפילו קיבלתי הנחיות מחברה לחכות עד לאחרי המבחן. אויש...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
