הכיוון (כבר לא) מערב

(סמנתה, סקס והעיר הגדולה)

האירוע: סופ"ש בבודפשט

ההרכב: שלוש חברות מהעבודה נוסעות לבקר חברה רביעית שהפכה למקומית

משאירות בבית: כל מה שלא נכנס במזוודה (כולל בני זוג, ילדים, עבודה וסידורים)

חוזרות עם: חיוך גדול (וגם מתנות לכולם ואפילו כמה נקניקים)

שורה תחתונה: איך לא עשינו את זה קודם.

כך הגענו להונגריה

עד לפני שנה סרטן היה בשבילי משהו שמזמינים במסעדה, רצוי עם חמאה ויין. בפגישות שלנו - לרוב בארוחות בוקר מפנקות - היינו מרכלות, צוחקות, מקטרות על הבני זוג והילדים וחוגגות אירועים משמחים. אלא שפתאום, בלי שום התראה מוקדמת, השתרבבו לשיחות שלנו מילים כמו כימותרפיה, הקרנות וגידולים. באחת השיחות, כשניסינו לעודד ולהתעודד, הבטחנו לעצמנו שכשהסאגה האיומה הזאת תיגמר ניסע יחד לסופ"ש בבודפשט.

וכך, אחרי תשעה חודשים לא פשוטים, מצאנו את עצמנו מתכננות את הנסיעה. המקומית הכינה לנו לו"ז מושקע לכל יום, ולנו נשאר רק לסמן מה אנחנו רוצות לעשות ועל מה אפשר לוותר. ובמילים אחרות: מוזיאונים אאוט, שופינג אין. אז קנינו כרטיסים, הזמנו מלון, החלפנו כסף, ארזנו - ונשאר רק לחכות לטיסה.

אלא ש-12 שעות לפני שעת ההמראה הגיעה הסמס הזה:

הייתה היסטריה, היה לחץ, היו שעות מורטות עצבים, אבל עברנו גם את זה. ב-21:30 הובהר סופית שאפשר לטוס. אמרנו לעצמנו שזה היה חייב לקרות כדי שנהנה יותר - ונסענו.

חמישה דברים שעשיתי בבודפשט עם חברותיי ובחיים לא הייתי עושה עם אלון:

1. התעוררתי אחרי 8 בבוקר.

2. אכלתי ארוחות צהריים שנמשכו שעתיים לפחות

3. לא אכלתי אוכל מקומי (גולש, דובוש, בלינצ'ס וגולש) בכלל

4. הגעתי לפרלמנט וגיליתי שאי אפשר להיכנס כי הייתי צריכה להזמין כרטיסים באינטרנט

5. לקחתי הרבה יורו רק כדי לגלות שהמטבע המקומי הוא בכלל פורינט

היום הראשון

נחתנו ב-9 בבוקר, אחרי לילה ללא שינה. לקחנו מונית למלון הדירות שהזמנו ברובע היהודי, ויצאנו להסתובב עד שהמקומית תגיע לפגוש אותנו. תחנתנו הראשונה הייתה הבזיליקה של סנט סטפן. צריך להקדים ולומר, שבניגוד למנהגי לא קראתי כמעט כלום על בודפשט לפני הנסיעה. אולי כל אחת מאיתנו סמכה על השנייה או שכולנו פשוט סמכנו על המקומית, אבל התוצאה הייתה שלא היה לנו מושג מה זה המבנה העצום והמרשים הזה שפתאום נגלה לעינינו, שלוש דקות אחרי שיצאנו מהמלון.

בדיעבר התברר שזאת הכנסיה הגדולה ביותר בבודפשט. מדובר בכנסייה בת יותר מ-100 שנה שניזוקה קשות בהפגזות במלחמת העולם השנייה, אבל ב-20 השנים האחרונות שוקמה ושוחזרה. בדיעבר הסתבר גם שזה אחד מיעדי החובה למבקרים בבודפשט, אבל אנחנו נכנסנו רק כי זה היה מקום המפגש שקבענו עם המקומית.

הכניסה לא עולה כסף, אבל המבקרים הנוצרים דאגו כולם לשלשל תרומה לקופה שהועמדה במרכז הכניסה. אנחנו רק הסתכלנו אחת על השנייה ואמרנו "תרמנו כבר מספיק ב-39', לא?" ונכנסנו.

הכנסייה עצמה יפה מאוד. מפוארת, מרשימה. מתברר שבאחד מאגפיה שמור פריט קריפי במיוחד - כף ידו הימנית של סטפן הקדוש שעל שמו קרויה הכנסייה. אם זה לא קריפי מספיק, אז מתברר גם שבכל 20 באוגוסט, במסגרת חגיגות יום העצמאות ההונגרי, מוציאים את כף היד לתהלוכה מסביב לכנסייה לקול צהלות ההמונים. אחרי סיפור כזה, אפשר רק להגיד תודה לאל על זה שאצלנו אף אחד לא חשב לשמור את היד של טרומפלדור למשל. 

הכנסייה מבחוץ ומבפנים: 

אחרי הביקור בכנסייה פגשנו את המקומית והמשכנו לטיול לאורך ה-vaci utca המדרחוב המפורסם של בודפשט. באופן מפתיע בעליל, מזג האוויר שהיה כל השבועיים שלפני בואנו אפור וגשום עם 10 מעלות, השתפר פלאים לכבודנו עם שמש ו-20 מעלות, כך שהיה כיף מאוד להסתובב ברחוב במזג אוויר מושלם.

חמישה דברים שצריך לדעת על vaci utca:

1. צריך להיזהר שם מכייסים. מתברר שהצוענים  חזקים בלהוציא לך את הארנק/תיק בלי שתרגיש.

2. לא כדאי לקנות שם כלום, כי הכל יקר מאוד בהשוואה למקומות אחרים בעיר.

3. אם רוצים למדוד משהו, כמו כובע מצחיק למשל, צריך לשלם לרוכלים

4. פתחו שם עכשיו סניף של הבודהה בר, כמו בניו-יורק.

5. הוא נראה כמו כל מדרחוב אחר באירופה עם חנויות של רשתות גדולות והרבה מלכודות תיירים

בקצה הוואצי אוצה נמצא השוק המקורה הגדול. לפני שנכנסנו אליו עצרנו בגירסה ההונגרית של ה-Soup Nazi מסיינפלד: חנות קטנה, ארבעה סוגי מרק, תור ארוך בחוץ ושירות מהיר. המרקים עצמם היו מעולים. והמחיר? 8 שקלים. מגוחך.

בניין השוק המקורה נראה מבחוץ כמו תחנת רכבת, כולל השעון הגדול, אבל בפנים במקום מסילות ורכבות יש שלל דוכני מזון - נקניקים, ירקות, ריבות וכמובן המון המון פפריקה. בקומה השנייה יש כמה דוכני מזון וגם בגדים, מפות ומזכרות הונגריות. 

אחרי הסיור בשוק, כולל ניסיון למצוא מישהו שיצלם את ארבעתנו יחד אבל לא יגנוב לנו את המצלמה ויברח (מה שפסל מראש כל גבר מקומי למעשה), חזרנו למלון לקבל את החדר. החלטנו מראש לשכור דירת אירוח בבית דירות בשם Gozsdu Court Apartments ולא בבית מלון. המקומית בדקה עבורנו את המקום מראש והמליצה מאוד. היא לא טעתה. קיבלנו דירת שלושה חדרים כמעט חדשה ומאובזרת בכל מה שצריך, כולל כלי מיטה ומגבות (שאפילו הוחלפו באמצע השהות שלנו). המחיר היה הרבה יותר זול ממלון והמיקום מעולה - בלב הרובע היהודי.

אחרי שהתארגנו ונחנו יצאנו להסתובב קצת "בשכונה". מהר מאוד מצאנו את עצמנו בכיכר Vorosmarty שבקצה הצפוני של הוואצי אוצה. התיישבנו בבית קפה והזמנו את התפריט הבא: 1 מרגריטה, 1 קוקטייל Blow Job ו-1 טירמיסו. אכן, הבנות יצאו לקרויע את העיר. מה אתם יודעים...

את התמונה הזאת העלתי לפייסבוק, מה שגרם לאלון לברר מייד: ?Who got the Blow Job

משם המשכנו לארוחת ערב שהמקומית הזמינה לנו במסעדה איטלקית נחשבת בשם TG הנמצאת ליד הבזיליקה. האווירה במסעדה מאוד נכונה (והשירותים יפהפיים) אבל מתברר שפסגת האוכל בהונגריה די מקבילה לאוכל הישראלי בשנות ה-80. לא מאוד מתוחכם, לא מעוד מעודכן, אבל די טעים.

אבל אם האוכל היה רק בסדר, החברה והשיחה היו כיפיות באמת. כמה זמן לא יצא לנו לשבת ככה ברוגע, בלי להאכיל או לבדר איזה ילד מנוזל, בלי למהר הביתה לשחרר ביביסיטר, ורק לשקוע בשיחת בנות טובה. לדבר על דברים שמחים, להתעדכן, לרכל, לצחוק. מבחינתי - אלה היו הרגעים הכיפיים ביותר. 

למעלה: אנחנו. למטה: לא אנחנו, אבל על אותו רעיון.

היום השני

ישנתי מעולה. הייתי הרוגה ונראה לי שהתעוררתי בדיוק באותה תנוחה שבה נרדמתי. מאחר שבמלון הדירות לא הייתה ארוחת בוקר, ירדנו למטה לרחוב הפנימי של המלון שמלא בבארים ובמסעדות והתיישבנו לארוחת בוקר. אגב, בכל המסעדות אפשר למצוא על הכיסאות שמיכות פליס צבעוניות ונעימות שאפשר להתכרבל בהן אם קר בבוקר או בערב, וזה כל כך נחמד.

אחרי ארוחת בוקר הלכנו לסיור בבית הכנסת הגדול. מדובר בבית הכנסת הגדול ביותר באירופה והשני בגודלו בעולם (הראשון נמצא במנהטן, והוא נחשב להכי גדול רק כי יש בו יותר מקומות ישיבה). את הסיור הוביל יצור מוזר, בחור די צעיר שדיבר עברית ישראלית ואנגלית ברוקלינית, ולא הצלחנו לפענח מאיפה הוא.

אף שהוא דיבר בקצב רצחני כאילו מישהו רודף אחריו, הוא הצליח להשחיל בהסבר הרבה פרטי טריוויה מעניינים (רובם ידועים, כמו זה שבבית ליד נולד הרצל ושהוא חגג שם את בר המצווה שלו). למדתי שם למשל שבית הכנסת שייך לזרם הניאולוגי, שאם הבנתי נכון אלה יהודים שהחליטו לעשות רק מה שנוח להם. לכן אין להם עזרת נשים אבל הנשים יושבות בקצה השורה, הם נוסעים לבית הכנסת בשבת באוטו אבל חונים כמה רחובות ליד, לא נותנים לאישה לשיר כי "קול באישה ערווה" אבל מקהלת נשים זה בסדר כי כתוב "אישה" ולא "נשים", ולקינוח מנגנים בעוגב כדי שיהיה יותר שמח.

בית הכנסת מבחוץ

האנדרטה לזכר השואה שבחצר בית הכנסת

הנה עוד חמישה דברים שבטח לא ידעתם על בית הכנסת הגדול בבודפשט:

1. הוא לא נהרס במלחמה בעיקר כי שימש כמפקדה של הנאצים (אייכמן ביקר שם פעמיים), אבל הוא היה במשך שנים במצב קטסטרופלי עד שכמה יהודים אמריקאים כמו טוני קרטיס, ברברה סטייסנד ואסתי לאודר (קרטיס ולאודר יהודים ממוצא הונגרי. אני לא סגורה על המוצא של סטרייסנד), תרמו 10 מיליון דולר ולשיפוצו (ישראלי אחד ניסה להתווכח עם המדריך ולהגיד לו שקרטיס לא תרם כלום ושזו סתם שמועה, אבל המדריך גיחך ואמר שהוא אישית ראה אותו נותן את הצ'ק בביקורו האחרון במקום שנה לפני שמת).

2. האנדרטה לזכר הנספים בשואה נראית כמו עץ מתכת שעל כל עלה בו כתוב שם של מישהו מהקהילה שנספה, אבל אם מסתכלים טוב (או סתם מקשיבים למדריך) מגלים שהיא עוצבה כמו חנוכיה הפוכה - סמל ליאוש ולתקווה או משהו כזה.

3. בחצר בית כנסת יש בית כנסת נוסף קטן יותר, שמשמש בעיקר בחורף כי את בית הכנסת הגדול אי אפשר לחמם. בית הכנסת הגדול משמש לתפילה בעיקר בחגים ובאירועים.

4. על קיר בית הכנסת יש שלט הנצחה לחנה סנש (שקבורה בכלל בישראל). השלט הועבר לשם מבית הקברות המקומי כי שם התנכלו לו המקומיים שרואים בה בוגדת.

5. בזמן המלחמה הורידו את חלונות הויטראז' של בית הכנסת וקברו אותם באדמה כדי שלא יינזקו. אחרי המלחמה החזירו את החלונות המקוריים למקומם.

אחרי בית הכנסת טיילנו בנחת לאורך רחוב אנדראשי, שזה השאנז אליזה של בודפשט (למעשה הרחוב נבנה כהעתק מדויק של השאנז אליזה, כולל חיקוי של שער הניצחון בסוף). גם זה סוג של רחוב גנרי עם כל החנויות היוקרתיות המתבקשות כמו לואי ויטון וכאלה. 

אפילו מצאנו מישהו שצילם אותנו בלי לגנוב את המצלמה:)

באמצע הרחוב המפואר שוכן מוזיאון הטרור. בקלות אפשר לחלוף על פני הבניין בלי לשים לב מה יש שם (וזה גם קרה למקומית יותר מפעם אחת). הבניין הזה שימש את הנאצים בזמן המלחמה ואת הקומוניסטים מיד לאחריה, ובתקופה הסטליניסטית החשוכה הוקמו בו מרתפי עינויים מזעזעיים שבהם עונו ונרצחו מתנגדי המשטר או כאלה שאמרו מילה לא נכונה לאדם הלא נכון (חברתה של המקומית סיפרה שסבא שלה שגר ממול נעצר פעם כי הדליק חנוכיה בחלון ומישהו חשב שהוא מאותת. למזלו הוא נשאר בחיים לספר על זה).

היום המקום משמש מוזיאון. למען האמת, זה מוזיאון נאה למדי ומושקע אך די משעמם. הדבר היחיד שמעניין בו - מאוד - אלה מרתפי העינויים שהשתמרו. יורדים לשם במעלית ובדרך רואים סרטון על אדם שמתאר הוצאה להורג ולמטה אפשר לראות את התאים, את חדרי החקירות, את הצינוק וגם את עמוד התלייה. זה מאוד מאוד מרשים, במיוחד למי שקרא את הספר "ילד 44" שעוסק בתקופה. זה המוזיאון מבחוץ ומבפנים (במרתף אסור לצלם):

אחרי כל הסבל - בית כנסת, מוזיאון טרור - היינו חייבות לתקוע איזה המבורגר טוב כדי להתאושש. המשכנו לפארק הגדול שבקצה שדרות אנדראשי ובהמלצת המקומית אכלנו בהמבורגריה מתוקה ונעימה (במיוחד ביום שמש). השירות היה איטי להחריד, אבל למי אכפת כשבינתיים אפשר לקשקש עוד קצת.

גם בצ'יפס הם שמים פפריקה

מהפארק המשכנו לקניון קטן לקצת שופינג ואחר כך חזרנו למלון. בערב יצאנו למה שנדמה לי שנחשב לה-מסעדה היום בבודפשט, Cafe Kor. המקומית הזמינה הפעם חברה ישראלית שלה להצטרף אלינו והיה כיף. היה מענייןלגלות שרוב הישראלים בבודפשט הם או סטודנטים תפרנים לרפואה או כרישי נדל"ן עשירים. הסטייק שאכלתי בהמלצת המקומית היה מעולה וכך גם היין. הקינוח היה דומה מאוד לאנג'לינה - עליה השלום - שהוגשה פעם בג'ירף,עם קרם ערמונים וקצפת. השיחה - כרגיל - לא השתתקה לרגע. 

על השולחן: אנג'לינה הונגרית ומשהו בנוסח פרופיטרול

היום השלישי

איזה כיף היה לקום בבוקר ולגלות שמזג האוויר השמשי נמשך. התוכנית המקורית הייתה ללכת לסיור בפרלמנט ולקראת הצהריים לחצות את הדנובה ולפגוש את המקומית עם בן זוגה והילדים ולטייל בעיר העתיקה. אלא שכאמור רק כשהגענו לפרלמנט גילינו שהיינו צריכים להזמין מראש כרטיסים באינטרנט, ושעכשיו - שבת וראשון - אי אפשר להזמין. 

במהלך גאוני של מטיילות מנוסות שינינו תוכניות. ומה עושות שלוש בנות שהשתנו להן התוכניות? מתיישבות בבית קפה ומקשקשות. זה מה שעשינו (לפני זה, בצעד עברייני מתוחכם, חצינו את הדנובה בחשמלית בלי לשלם, כי מכונת הכרטיסים הייתה שבורה). אחרי טוסט שהתגלה כפרוסת לחם (אחת, כן?) ועליה פרוסת גבינה מומסת, וכוס שוקו מזעזעת שבתוכה צפו כתמי שמן מחרידים, הלכנו ברגל לאורך הטיילת לכיוון הרכבל שיוביל אותנו לארמון ולעיר העתיקה.

Le Danube

פוגשים את המקומית ואת ילדיה המקסימים

וכך, אחרי עוד פגישה מרגשת, טיילנו לנו חמישה מבוגרים ושני ילדים בעיר העתיקה של בודפשט ביום שמש, בין שלל התיירים, דוכני המזכרות, ומשמר הנשיא שהתחלף כל שעה בטקס פומפוזי כאילו מדובר במינימום ארמון בקינגהאם. הצטלמנו הרבה למזכרת, נישנשנו מאפים מהקונדיטוריה העתיקה ביותר בעיר, השתעשענו עם הילדים והרגשנו ממש כמו משפחה מורחבת.

אחרי הסיור נפרדנו מבן הזוג של המקומית ומהילדים וחצינו לצד השני של הדנובה לארוחת צהריים במסעדה איטלקית בשם Vapiano  . גם זה טרנד מקומי שבו אתה מקבל כרטיס בכניסה, בוחר את הסלט, את הפסטה, את הרוטב וכו' ובכל עמדה מחתימים לך את הכרטיס. בסוף מעבירים את הכרטיס בקופה ומשלמים. היה טעים מאוד, אם כי היה קצת מביך לגלות שחברותי בחרו פסטה מקמח כוסמין עם שני עלי בזיליקום ואילו אני תקעתי בלי בושה את הקרבונרה עם השמנת והבייקון...

אחר כך, לקראת השקיעה, לקחה אותנו המקומית לפאב בשם Szimpla.  מתברר שהרבה בתים נטושים ברובע היהודי הפכו בשנים האחרונות לפאבים מבוקשים ולמתחם צעיר ומדליק. הפאבים האלה הוקמו בחצרות הבניינים עם גיבוב של כיסאות ושולחנות, בירות זולות, שום דבר לאכול ואווירה כיפית. למזלנו הצטיידנו מראש בקופסה של מקרונים מחנות עוגות סמוכה, כך שהיה לנו מה לנשנש. השיחה, כרגיל, קלחה (אולי אפילו יותר בזכות הבירה). אחרי שהמקומית פרשה המשכנו אנחנו לפאב נוסף לעוד סיבוב של בירה/יין - והפעם עם אוכל - וגם שם לא סתמנו את הפה. אח, כבר ציינתי שאני אוהבת שיחות בנות?

היום הרביעי

התחלנו את הבוקר כמנהגנו בקפה שמתחת למלון. משם לקחנו מונית לבית של המקומית שנמצא בבודה (שזה איזור המגורים של העיר, להבדיל מפשט שזה איזור העסקים). מה אומר ומה אגיד, בית מקסים יש לה. גדול, מרווח, מואר ומרוהט להפליא. אחרי שפרקנו אצלה את הספרים, העיתונים והאוכל שאין ברוסה שהיא ביקשה שנביא (טחינה, סילאן וגם - רחמנא לצלן - חוויאג'), יצאנו להגשים את חלומה הרטוב של כל אישה שנוסעת לחו"ל בלי הבעל והילדים, להלן: שופינג.

נלקחנו אחר כבוד לקניון המקומי של בודה ושם התפצלנו איש(ה) איש(ה) לדרכו. מדי פעם נפגשנו מחוץ לחנות או במדרגות הנעות והצגנו את הרכישות האחרונות. בהמשך נסענו גם לאאוטלט מחוץ לעיר כדי להשלים קניות, כולל בסופר טסקו הענקי. לא ברור איך הכל נכנס אחר כך למזוודה ואיך לא עצרו אותנו על משקל יתר, אבל עובדה. אחרי שלוש וחצי שעות נחתנו בבית, ישר לזרועות "הליכוד ביתנו". מרגיש כאילו באנו מרוסיה, ורוסיה רודפת אחרינו לפה...

 לסיום, עוד ארבעה דברים שלמדתי בבודפשט:

1. רוב הבעלים זורקים את הבגדים שלהם על הרצפה. יש בעלים שרוחצים כלים, ושמעתי גם על אחד ששוטף את המטבח כל ערב אחרי הארוחה.

2. צריך לטחון את גרגרי הפשתן לפני ששמים אותם בגרנולה, אחרת זה לא עוזר לעיכול.

3. פירוש השם "קצנלבוגן" הוא מרפק של חתול (אל תשאלו אותי איך זה קשור, הכל קשור).

4. מחלות ארורות יוצרות חברויות נפלאות.

5. לבלות עם חברות זה כיף גדול, ויש לי אחלה חברות.

בפרוס שנתי המי-יודע-כמה, רגע אחרי שחגגתי את יום ההולדת המי-סופר שלי, התפנתי קצת לחשוב מה נשתנה. המסקנה הבלתי נמנעת, ואין דרך קלה להגיד את זה, היא שהזדקנתי. לא סתם גדלתי בשנה, ממש הזדקנתי.

איכשהו נראה לי שבזמן האחרון עברתי איזה מחסום בלתי נראה, איזו נקודת אל-חזור, שמוציאה אותי באופן סופי ומוחלט ממחלקת הצעירים ומעבירה אותי לאגף המבוגרים. יותר ויותר סימנים מעידים על זה, ופחות ופחות אפשר להתעלם מהם. 

ולא, אני לא מדברת על קמטים או על שערות שיבה. שערות שיבה לשמחתי עוד אין לי וקמטים אפשר ליישר. גם את הציצי אפשר להרים, אם צריך. למעשה, כל מה שקשור לסימנים חיצוניים של גיל אפשר היום לפתור בקצת כסף. אני גם לא מדברת על בעיות רפואיות, כושר גופני או תחושה כללית. בכל הפרמטרים האלה, תודה לאל, אני עדיין בשיאי.

אני מדברת על שינויים אחרים, כאלה שהמדע עוד לא מצא להם מרפא. שינויים קטנים שקשה לשים לב אליהם בזמן אמת, וכששמים לב זה כבר מאוחר מדי. בזמן האחרון אני מבחינה בשינויים כאלה בתדירות הולכת וגוברת, והם כאילו צועקים לי את מה שאני ממילא יודעת, וזה שאני כבר לא בת 20.

הנה כמה דוגמאות:

1. רכבת הרים: פעם, בשנות ה-20 שלי, הייתי חולה על רכבות הרים, וכמה שיותר מפחיד - יותר טוב. סלטות, היפוכים, 360 מעלות - כשכולם מסביבי הקיאו אני הייתי בעננים. אף נסיעה לחו"ל לא הייתה שווה אם לה היה כלול בה לפחות פארק שעשועים אחד למתקדמים. נו, זה היה אז.

בחודש שעבר הייתי בסופרלנד. הילדים רצו לעלות על רכבת ההרים הזאת:

מדובר בכיסאות שמתהפכים תוך כדי נסיעה מהירה כך שאתה בו-זמנית גם הפוך עם הראש למטה, גם מסתובב על ציר וגם עושה היפוך מלא. כמובן שקפצתי מייד והתנדבתי לעלות איתם, תוקעת את אלון להישאר עם גיא למטה. מה, פעם הייתי אוכלת כאלה לארוחת בוקר. קטן עלי.

אויש. הפעם רק רציתי שזה ייגמר. כל הדקה ומשהו שזה נמשך לא יכולתי להפסיק לחשוב לעצמי מי האידיוט שהמציא את המתקן הזה ומי האידיוטים שעולים עליו, ועוד עומדים בשביל זה בתור. אומנם לא הקאתי, אבל לגמרי הבנתי את אלה שכן. אפילו לא הצלחתי לזכור למה נהנתי מזה מפעם. מה שבטוח, עצמתי עיניים. בקיצור, בגיל 40 רכבות הרים זה ביג נו נו.

עוד מאותה משפחה: לישון באוהל.

2. pop song: אין כמו המשחק התמים הזה כדי לגרום לי להרגיש זקנה. שמישהו יסביר לי מתי בדיוק הקטגוריה של "80s Collection" נפרדה מהקטגוריה של "Today's Hits"? מתי החליפו את כל השירים ואיפה אני הייתי כשזה קרה? כמה מבאס לשחק מול הבת שלי ולגלות שאני מכירה רק שירים מפעם. בשעה שהיא שולטת בכל הלהיטים העכשווים, כולל ראפ ואלטרנטיבי, אני מוצאת את עצמי מחכה לשירים של בוי ג'ורג' וסינדי לאופר כדי להוציא איזה שתי נקודות במשחק.

עוד מאותה משפחה: כשאני שואלת את הילדים מי שר את השיר שמשמיעים עכשיו ברדיו.

3. תמונות בעיתון: נלך פה על לשון נקבה, כי אני לא בטוחה שזה קורה גם לגברים: דמייני לעצמך שאת מעיינת להנאתך בעיתון היומי, נעצרת מדי פעם על כותרות מעניינות או על תמונה יפה. פתאום נחות עינייך על תמונה של אישה מבוגרת, עם שיער צבוע אבל כזה שהשיבה מבצבצת ממנו בשורשים, קמטים בצוואר וסביב העיניים, ציפורניים ארוכות עם לק אדום, טבעת על כל אצבע, איפור. את אומרת לעצמך שהיא בטח בגיל של אמא שלך.

ואז את קוראת את הכתבה ומגלה שהיא בת 42. 42!! רק 42!! את חוזרת לתמונה ופותחת במסע שכנוע עצמי. אין סיכוי שהיא בגיל שלי, את אומרת לעצמך. היא בטח מרמה. אני לא נראית ככה. אני נראית ככה? כשהביטחון העצמי מתערער לשפל חדש, את מתחילה לשאול אנשים סביבך. מסתירה עם היד את הטקסט ושואלת "בת כמה היא נראית לכם", "היא נראית יותר מבוגרת ממני, נכון" וכאלה.

האמת, אין דרך לצאת טוב מהשאלות האלה. התשובה היא שכן, היא בגיל שלך. כן, גם את כנראה נראית ככה. ההבדל היחיד הוא שאת תזכרי לצבוע את השורשים לפני שיצלמו אותך לעיתון.

עוד מאותה משפחה: לפגוש חברות מהיסודי.

4. בחורים: נעשה את זה קצר כדי שיכאב פחות: האמת היא שהם כבר לא מתחילים איתי. לא מסובבים אחרי את הראש, לא שורקים לי, לא מבקשים טלפון. פעם, ממש עד לפני שנים ספורות, זה עוד היה קורה ואז היה כיף לראות את המבט הנדהם שלהם כשהייתי אומרת שיש לי כבר ילדים. מצד שני, עוד לא קמים לי באוטובוס. מצד שלישי, אני לא נוסעת באוטובוס.

עוד מאותה משפחה: קוראים לי לפעמים "גברתי". 

5. אוטוסטרדת המידע: זה לא הפייסבוק, האינסטגרם או הגוגל. על הרכבת הזאת עוד הספקתי לעלות, תודה לאל. זה גם לא הסלנג, הרכילות או משהו דומה. גם בזה אני די שולטת, או לפחות יודעת בגדול מה הולך. בכל זאת, אני זקנה אבל לא ממותה. זה הדברים הקטנים האלה שמראים לי שיצאתי מהמירוץ, שאני משתרכת מאחור. והכי גרוע - שאין לי שום סיכוי להדביק את הקצב. 

אני מתכוונת לזה שפעם הצלחתי לשמור את האצבע על הדופק עם מה שקורה מסביב. ידעתי איזה סרטים יש בקולנוע, איזה מסעדות חדשות פתחו בתל-אביב, מי מוביל במצעדי הפזמונים, כאלה. היום? היום אני הולכת לקולנוע פעם בשנה ומופתעת שריצ'רד גיר כל כך הזדקן, לא שמעתי בחיים על ריף כהן ולא היה לי מושג שאיל שני פתח מקום ברחבת בית הכנסת באלנבי. 

אני לא יודעת לשים את האצבע על הרגע שבו כולם דהרו קדימה ואני נשארתי מאחור. אני רק יודעת שבזמן האחרון אני מרגישה את זה יותר. הכי מבאס זה שברור לי שמכאן והלאה הפער רק יילך ויגדל. אה, ואם נוסיף לדברים שאני לא יודעת גם את הדברים שידעתי אבל שכחתי, בגילי המופלג, אז הפער אפילו יותר גדול.

עוד מאותה משפחה: כשהילד מבקש "סטריטר" ואני שואלת מה זה.

יאללה, אני הולכת לשים את השיניים בכוס. אתם הצעירים, לכו לבלות.