הכיוון (כבר לא) מערב

לפני שנמשיך, הנה 5 דברים שלמדתי מהטיול הזה:

1. לא משנה אם יש לכם waze, GPS, חוש כיוון מעולה במיוחד ואפילו יכולת לתקשר עם חייזרים - אתם חייבים להצטייד במפה. לפעמים רוצים לסטות מהמסלול, לפעמים הוויז משתגע ולפעמים הג'יפיאס לא מוצא לווין. אין תחליף למפה הישנה והטובה.

באחד המקרים ה-GPS אמר לנו לנסוע מדרך צדדית במיוחד, שכנראה הייתה קצרה יותר. הגענו לכביש כל כך צר, בין בניינים, שיש בו מעבר רק לרכב אחד צר מאוד, ושאם לא מקפלים את המראות פנימה אין סיכוי לעבור. אין לי מושג מה היינו עושים אם היה בא רכב מולנו. זה בטוח היה נגמר באסון.

2. הכבישים המהירים בצרפת הם כולם כבישי אגרה - ומאוד יקרים. מה שהכי מעצבן הוא שלא משלמים פעם אחת בכניסה או ביציאה, אלא כל כמה ק"מ יש נקודת מעבר שצריך לעצור בה ולשלם על הקטע הבא. לרוב צריך לשלם במזומן ואת הסכום המדויק, כך שאם אתם באיזור תכינו הרבה (מאוד) מטבעות.

3. קחו את מדריכי הטיולים בערבון מוגבל. באחד מבתי ההארחה שהיינו בהם מצאתי ספרים של מישלין, לונלי פלנט ועוד כל מיני על פרובאנס. בכל אחד מהם הייתה רשימה של 10 האתרים הכי בולטים, שחייבים לבקר בהם. באופן תמוה לגמרי הרוב המכריע של האתרים ברשימות האלה היו אתרים היסטוריים או ארכיאולוגיים - מצודות ישנות, טירות, כנסיות וכאלה. בתור אנשים שלגמרי לא חובבים אתרים מהסוג הזה (ולרוב גם מקפידים לדלג עליהם), הרשימות האלה נראו לנו הזויות במיוחד.

4. ל-tripadvisor יש אפליקציה מצוינת שמאפשרת בכל מקום שבו אתה נמצא לקבל המלצות על מסעדות קרובות, או לקרוא ביקורת על מסעדה שאתם שוקלים להיכנס אליה. אלא שנדמה לי שאת רוב הביקורות האלה כותבים מטיילים חסרי פרוטה שמתלהבים בעיקר מאוכל זול. כך למשל, באחד הכפרים שהגענו אליהם המסעדה שקיבלה הכי הרבה המלצות הייתה כזאת שמגישה שתייה בכוסות חד פעמיות ואוכל עם סכום פלסטיק. בעעע

5. אמנם בתקופה הזו השמש שוקעת מאוחר - ב-9 בערב - אבל בכפרים בפרובאנס האנשים הולכים לישון כבר ב-5. להגיע לכפר אחרי השעה הזאת זה כמו להסתובב בבית קברות. הכל סגור ואין אנשים ברחובות. מדכא.

עכשיו ממשיכים...

בדרך חזרה מאיטליה עצרנו לישון בכפר Mougins, שהוא למעשה סוג של פרבר של קאן. שמענו על הBB בכפר שנחשב למי שמגיש את ארוחות הבוקר הטובות ביותר בפרובאנס. בשלב ההוא לא היה לנו למה להשוות, אבל היה בהחלט מדהים ויוצא דופן.

קודם כל הארוחה מוגשת ב9 בבוקר - לא לפני ולא אחרי - ליד שולחן ארוך ליד הבריכה, כך שכל האורחים יושבים יחד. בבוקר שאנחנו היינו היה שם זוג עם תינוק מאיטליה, זוג צעיר מרןמניה וזוג צרפתים שלא סתמו את הפה. בעל המקום (שגם סיפר לנו שהוא מתכנן לעלות לישראל, אבל אני לא יודעת אם הוא היה רציני או שעבד עלינו) מזרים לשולחן כמויות אדירות של אוכל - כל דבר יותר טעים מהשני וחוץ מלהתפוצץ ולהצטער שאין לך עוד קיבה אין הרבה מה לעשות. היה שם גבינות, נקניקים, לחמים, לחם מטוגן, פשטידת בצל מקומית, קיש פרובנסאל, ריבות, טארט טאטן, קרמבל, סלט פירות, יוגורט, גרנולה, מיצים, קפה ובטח שכחתי כמה דברים. כולם יושבים ומדברים ומאוד נחמד. ככה זה נראה:

התוכנית המקורית שלנו הייתה לנסוע משם ישר לעיירות של פרובאנס, אבל זוג מקומי מאוד נחמד שישב לידנו במסעדה בערב הקודם ("היינו בישראל לפני חמש שנים לבר מצווה של חבר") המליץ לנו לא לוותר על נסיעה לאורך Gorge du Verdon - הקניון הכי עמוק באירופה, כמעט 1.5 קמ. אז עשינו עיקוף והיה יום מאוד מוצלח. מזג האוויר היה מושלם (20 מעלות בלי אף עננה) והדרך יפהפהיה ומתפתלת בין הרים ובין סלעים.

נסענו לאורך הגדה הצפונית של הקניוו ועצרנו מדי פעם בנקודות תצפית מדהימות. לקראת הסוף, הנחל שזורם בתחתית הקניון הופך לאגם ירוק טורקיז יפהפה. אין מילים. אבל יש תמונה:

משם המשכנו סוף סוף לפרובאנס. הגענו אחה"צ ל-Aix en provence ופיספסנו את השוק שהיה באותו יום (ע"ע ערים מנומנמות). העיר, בכל מקרה, נראתה לנו די משעממת גם בשעות היותר ערניות שלה. 

לקראת הערב הגענו למלון שהזמנו מראש (le clos des sorgues) - מין בית הארחה בסגנון כפרי כזה, השוכן בלב שדות במרכז פרובאנס. נו, בהחלט קיבלנו את כל מה שהזמנו אבל תשמעו, זה היה חור. ה-waze הוביל אותנו בין שדות שרגל אדם לא דרכה בהם (ע"ע מפה), ואז הודיע שהגענו ליעד באמצע שום מקום. רק אחר כך בעל המלון סיפר לנו שהיה לו שלט על הכביש הראשי אבל העירייה הורידה לו. תודה באמת. זה המלון וזה הנוף מהחדר:

בערב יצאנו לאכול במסעדה עם כוכב אחד של מישלן, וזו הייתה אחת הארוחות אם לא ה... כזכור, באוגוסט היינו במסעדה של כוכב אחד ביער השחור (כן, פעמיים בשנה, תירו בי) ואין מה להשוות. האוכל פה היה הרבה יותר מושקע, מוקפד, מקורי, יצירתי וגם מאוד מאוד טעים. הנה מה שאכלנו: 

מנה ראשונה שכוללת דגימות מכל המנות הראשונות שבתפריט. משמאל: פאי יונה עם כבד ברווז ותרד

שקדי עגל עם מחית בוטנים פלפל קלוי  ופול ירוק. משמאל: פואה גרה עם ג'לי צלופח (זה השחור שלמעלה)

קינוח שוקולד: פונדנט, סוכריה על מקל, סיגר ממולא ומשקה שוקולד לבן עם גרידת תפוז. משמאל: מתאבן של קציפת מלפפות עם רביולי מקרל ובוטנים עם ווסאבי

למחרת יצאנו סוף סוף לכפרי פרובאנס. התחלנו ב-I'sle sur la sorgue, שם יש שוק יום ראשון שווה ביותר עם אוכל, בגדים, עתיקות, כלי בית וגודיז שווים. קנינו שם פטריות כמהין, שהולכות חזק מאוד פה. למעשה, כל מסעדה מתגאה לפחות בכמה מנות עם פטריות כמהין. 

מהשוק המשכנו לכפר Fontaine de vaucluse, כפר קטן מאוד שבמרכזו זורם נהר ה-sorgue, שמימיו ירוקים וצלולים ושייטי קייאק מתאמנים שם במסלולים תחרותיים. בקצה הכפר יש מערה שבכל מקום נכתב שממנה נובע כביכול הנהר, אבל כשהלכנו לשם ראינו שבוקעת ממנה רק שלולית.

זה מהחלק שלפני השלולית 

היעד הבא שלנ היה הכפר Gordes. זה באמת כפר יפהפה והמקום הראשון בפרובאנס שהרגשנו שהוא באמת חובה. הכפר תלוי על צוק והנוף מהכניסה אליו פשוט עוצר נשימה. הבתים כולם בנויים עם חומה אחידה של אבנים והסמטאות צרות וציוריות. אכלנו שם צהריים ואחרי סיבוב בסמטאות המשכנו לכפר הבא.

הנוף מהכניסה לכפר Gordes

מה שמייחד את הכפר Roussillon הוא שהוא בנוי על צוקים בצבעי אדום כתום, וגם הבתים שבו צבועים בגוונים שונים של אדום-כתום. זה מראה בהחלט חריג בנוף של האיזור ומאוד מיוחד. אגב, גם הכפר הזה וגם הכפר Gordes מדורגים בין 100 הכפרים היפים בצרפת.

משם המשכנו בדרך נופית יפה לעוד כפר שמדורג בין ה-100 הכי יפים - Venasque - אבל הוא היה יותר מאכזב. קטן ודי רדום (שוב, אולי בגלל שהגענו אחה"צ). לפחות הדרך לכפר היא דרך נוף מקסימה וצבעונית (אגב, גם הסימון של דרכי נוף לא מופיע בוויז או בג'יפיאס אלא רק במפות) עם מלא שדות לבנדר ומטעים של עצי דובדבן עמוסי פרי. כמובן שעצרנו לקטוף ולזלול. תמונות מהדרך:

מראה כללי של פרובאנס

למחרת, היום האחרון של הטיול, נסענו ל-Avignon, העיר הגדולה והמרכזית בפרובאנס. רק שתדעו, שכל מי ששמע שאנחנו נוסעים לשם הגיב ב"וואו". האתרים הכי מפורסמים באביניון, העיר מוקפת החומה, הם ארמון האפיפיורים וגשר סנט-בנזט.

הסיפור של העיר הוא כזה: במאה ה-14 האפיפיורים עזבו את הוותיקן מסיבות פוליטיות ועברו לאביניון לתקופה של כמאה שנה. הם בנו בעיר ארמון והקיפו אותה בחומות כדי להגן על עצמם. הארמון עצמו נבנה במשך 20 שנה על ידי שני אפיפיורים - בנדיקט ה-12 וקלמונט ה-6. שניהם גם קבורים פה. תשעה אפיפיורים נשארו באביניון עד שחזרו לוותיקן.

בארמון אין כמעט רהיטים ותמונות, אבל האולמות מאוד מרשימים וגם אפשר ללמוד מהמדריך הקולי שמתחת לבלטות האפיפיורים הסתירו מחבוא של כסף, זהב ומסמכים, והמטמון הזה התגלה רק אחרי יותר מ-300 שנה - ב-1859. חוץ מזה, הרי לא תרגישו שלמים עם לא תדעו שכמה מהאפיפיורים נהגו להחזיק כלוב ציפורים בחדר השינה שלהם.

אחד האולמות בארמון האפיפיורים

גשר סנט בנזט, הנמצא הסמוך לארמון, חיבר במקור בין אבניון לעיר השכנה מעל נהר הרון אבל קרס ב-1669 בשטפון ונותרו ממנו רק ארבע קשתות. יש שיר ילדים צרפתי מפורסם מהמאה ה-15 שהמילים שלו הן "על גשר אביניון שם כולנו רוקדים", והוא בעצם מה שהופך את הגשר הזה לכל כך מוכר לכל הצרפתים.

היעדים האחרונים שלנוה היו הכפרים Baux de provence ו-Saint Remy - על השני אין הרבה מה להגיד, אבל הראשון שייך לשורת הכפרים המקסימים שהיינו בהם. כפר קטן, מוקף צוקים, עם סמטאות אבן צפופות וחנויות קטנות ויפות.

אחרי שני הכפרים האלה השלמנו למעשה סיבוב של 360 מעלות בפרובאנס והגיע הזמן לחזור הביתה. מכיוון שבכל כפרי פרובאנס אין דברים שווים לקנות, עצרנו במרכז קניות גדול ליד שדה התעופה וסגרנו גם את הפינה הזאת.

עכשיו יש לנו במקרר גבינות ונקניקים ל-10 השנים הבאות. כנראה שהפוסט הבא יהיה על איך השתלנו סטאנט... 

נכון תמיד כשאנחנו נוסעים משהו משתבש? פעם אנחנו שוכחים את המזגן בבית דולק, פעם הוא שובר צלעות ופעם אני שולחת את הדרכון שלי במזוודה שלו. אז הפעם הוא שכח את רישיון הנהיגה שלו.

עכשיו נחשו מי נהג שבוע בפרובאנס? ומי איבד 10 שנים מהחיים בגלל זה? יופי, תתביישו לכם. גם העלבתם וגם טעיתם. אלון נהג כמו גדול, אבל ליתר ביטחון הכנו שלל תירוצים למקרה ששוטר יעצור אותנו, כולל אחד מושקע במיוחד שבו אני מחזיקה את הכרס מלאת הפואה-גרה ורגלי הצפרדעים שלי ומתנשפת כאחוזת צירים. בסוף אפילו קצת הצטערתי של עצרו אותנו ולא יצא לי להופיע מול קהל.

נחתנו במרסיי (Marseille) באיחור של שעתיים בגלל "תקלה במחשב של המטוס". התחנה הראשונה שלנו הייתה סנט טרופז (Saint Tropez), איפה שבריז'יט בארדו צופה מהמרפסת. אני לא יודעת איזו מרפסת בדיוק היא שלה, אבל בואנ'ה יש שם עשירים שאין דברים כאלה. יאכטות בגודל שרואים רק בסרטים, וילות מדהימות ואנשים מתוקתקים עד לשורשי הבלונד. אגב, הצבע השולט בחולצות הגברים הוא ורוד בזוקה. למעשה יש שם סוג של תלבושת אחידה לגברים שכוללת חולצת לקוסט ורודה, מכנסיים קצרים לבנים (במקרה זה מתאים לקרוא לזה מכנס לבן), משקפי שמש וכפכפים. הנה שתי יאכטות לדוגמה:

למרות שזאת בסך הכל עיירה ממש קטנה, כל חנויות היוקרה - מלואי ויטון ועד גוצ'י - מחזיקות שם סניפים מפוארים, כאילו שזה מינימים פאריז. הם בטח יודעים מה הם עושים. נראה לי שכל הטחונים פשוט יורדים מהיאכטה, מעמיסים וממשיכים הלאה, אפילו בלי לדומם את המנוע. זאת למשל הכניסה לחנות (יותר בניין) של דיור:

למרות שכל הבניין של החנות, אין פה בעית דיור (סטגדיש)

דוגמא לכמה יקר שם: קיבלנו המלצה למסעדה שמגישה בויאבז טוב. חשבנו לחטוף מנה על הדרך, אבל כשהגענו היינו צריכים לשפשף את העיניים טוב טוב כדי להבין שזו לא טעות ושהמחיר הוא אכן 128 יורו – 600 שקל – למנה זוגית. של מרק. קצת מים, קצת דגים וזהו. WTF?

אגב, אומרים שסנט טרופז חביבה מאוד אל אמנים, ואכן בזמן ששוטטנו ברחובות נתקלנו פתאום לגמרי במקרה בקארל לאגרפלד שצעד מולנו:

קארל הגדול מוסר ד"ש

וזאת סנט טרופז היפה כל כך:

בשיא העונה בעלי היאכטה משלמים עד 1,400 יורו ללילה אחד של עגינה

התחנה הבאה שלנו הייתה קאן (Cannes). לא מתאים לי, אבל בחיי שלא זכרתי שבדיוק עכשיו נערך פסטיבל קאן. כמובן שעצרנו בעיר, מקווים לראות את בראנג'לינה או מישהו אחר (הם לא היו, רק טומי לי ג'ונס), אבל מכיוון שהגענו לקראת ערב לא ראינו אף אחד - רק שטיח אדום ריק. לא נורא, היה לנו את קארל.

אם תסתכלו ממש טוב תראו את סימני הפסיעות של טומי לי ג'ונס ובר רפאלי על השטיח

מה שכן, ראינו מלא וונאביז שמסתובבים מחוץ לאולם התחרות בתקווה שמישהו יגלה אותם. הם, כמו גם המוזמנים להקרנות, לבושים כל כך יפה - כל הבחורות לבושות בשמלות מרהיבות וחשופות מאוד, והגברים כולם בטוקסידואים עם פפיונים - ויש מיליון צלמים שרק מחכים לתפוס מפורסמים. הם אשכרה מצלמים כל מי שלבוש יפה, אולי יתברר אחר כך שזה מישהו. לא, לא צילמו אותנו.

אחרי לילה בעיירה Menton, נסענו למונטה קרלו (Monte Carlo). במקרה הזה דווקא ידענו מראש שאנחנו מגיעים בזמן מרוץ המכוניות Formula 1. מדובר במרוץ החשוב ביותר מבין כמה מרוצים שנערכים בכל שנה במקומות שונים בעולם, ולכבודו סוגרים את כל העיר. כשאני אומרת סוגרים, אני מתכוונת עם גדרות, שערים, שומרים וברזנטים. זה נראה כאילו בחודשים שלפני התחרות מישהו מסתובב ברחובות ומחפש פרצות בגדר כדי לסתום אותן בברזנט, כך שלא יישאר אפילו סדק צר שמישהו עלול חלילה לחשוב להציץ ממנו. באמת, זה מדהים כמה מאמץ משקיעים פה כדי למנוע מפשוטי העם לראות את זנב של מכונית.

כדי להגיע למרכז העיר (גם אם אתם רק רוצים ללכת לקאזינו ובכלל לא מעניין אתכם המרוץ) חייבים להצטייד בכרטיס: 60 יורו עולה הכרטיס הכי פושטי ליום האימונים, והמחירים מגיעים עד 3,600 יורו לכרטיס (!) ליום הגמר של התחרות (שהיה ביום ראשון). מקומות התצפית העלובים ביותר הם על הטריבונות המרוחקות, והמחיר עולה כככל שמתקרבים למסלול וגם לסיבובים. העשירים משלמים על מרפסת תצפית פרטית, והעשירים באמת מגיעים עם היאכטה שלהם לנמל ופשוט רואים את המכוניות מהסיפון (אל תדאגו, גם הם משלמים אלפי יורו לכל יום עגינה).

אם מסתכלים טוב, אפשר להציץ לבפנים של היאכטות

ויש גם יציע של יאכטות

אבל סחבק לא קנה כרטיס מראש. אנחנו הרי ישראלים, המצאנו את העוזי ואת הבמבה, ניצחנו את ריאל מדריד – קטן עלינו למצוא דרך לראות את המרוץ בלי לשלם. אז הסתובבנו קצת בעיר, עלינו וירדנו מדרגות, ופתאום, בלי שום הכנה מוקדמת, אחרי שעלינו בגרם מדרגות אחד ארוך במיוחד, הסתובבנו אחורה וזה מה שראינו: 

אפילו היו מדרגות לשבת

על המסך אפשר לראות קטעים אחרים של המסלול וצילומים מתוך הקסדות של הנהגים

תוך דקה התקהלו סביבנו אנשים נדהמים, שראו אותנו מצלמים ורצו לראות למה. הם פשוט לא האמינו שמישהו מצא פרצה בחומה. חיכינו 10 דקות והאימון התחיל (היינו בעיר ביום האימונים הראשון). מה אני אגיד לכם, הרעש שהמכוניות האלה עושות הוא לא יאומן. זה נשמע כאילו הן עוברות לך בין האוזניים. ווום, ווום. מדהים. המסלול שעושות המכוניות הוא למעשה הקפה של כל אזור הנמל - כל הקפה אורכת 3 דקות והם עושים איזה 50 הקפות. כך שאפשר לראות את המכוניות שוב ושוב ושוב עד שנמאס. 

ממונטה קרלו המשכנו בנסיעה מזרחה לאורך חופי הריביירה האיטלקית. עברנו את סן רמו (San Remo), אימפריה (Imperia), אלאסי (Alassio) ופינלה-ליגוריה (Finale Logoria)– ערי חוף מנומנמות ולא מאוד מעניינות - ועלינו על הכביש המהיר לפורטופינו.

עיירה מנומנמת (ומעוננת). בתמונה: Alassi

Portofino מקסימה אבל מפתיעה בכמה שהיא קטנה. תמיד שומעים על אתר הנופש היוקרתי של העשירים והמפורסמים, אבל כשעומדים בנמל הפצפון שבקצה לשון הים, קצת קשה להאמין איך אפשר לזוז שם (שלא לדבר על להגיע) באמצע אוגוסט. למעשה, מה שאתם רואים בתמונות זה כל העיירה. אין מאחורה כלום, רק עוד ים.

אחרי לינה במלון מעולה ב-Rapallo וארוחת ערב מצוינת במסעדה בשם vaccia rapallo (שפקידת הקבלה במלון המליצה עליה), קמנו לבוקר שלשמו התכנסנו באיטליה – ביקור בצ'ינקווה טרה. מדובר בחמישה כפרים השוכנים לחוף הים התיכון ונחשבים לאחד המקומות היפים והמוכרים באיטליה. למעשה, כשהחלטנו לטוס למרסיי אלון פינטז על פרובאנס (כלומר על האוכל הצרפתי) ואני על צ'ינקווה טרה.

מכיוון שלכפרים האלה אסור להיכנס במכונית, השארנו את הרכב במלון ונסענו ברכבת (10 יורו לאדם) לכפר הכי מזרחי מהחמישה – ריומג'ורה (Riomaggiore). התוכנית המקורית הייתה ללכת ברגל במסלול שעובר בין כל הכפרים, אבל מתברר שהאיטלקים עדיין לא שיקמו את המסלול מהמפולת שהייתה שם לפני שנתיים (חצי מטר גשם שירד שם ביום אחד, בתוך 4 שעות, לא השאירו הרבה סיכוי לשבילים) וכמעט כל המסלולים עדיין סגורים. שזה מוזר, כי ההכנסה היחידה של התושבים פה היא מתיירות, ובכל זאת אין אפילו עבודות בשטח, שלא לדבר על איזו תחושת דחיפות לתקן. אפילו הפקידה במלון אמרה בחיוך מתנצל כשהתפלאנו ש"טוב, זה איטליה".

אז נשארה האופציה של רכבת או סירה. מאחר שהרכבת נוסעת כמעט כל הדרך במנהרות ואי אפשר לראות כלום, החלטנו לשוט (10 יורו לאדם). שטנו מריומג'ורה למנרולה (Manarola) וממנרולה לוורנזה (Vernazza) - והיה מדהים. רק דילגנו על הכפר השלישי, Corniglia, כי הוא נמצא על מצוק ואי אפשר לשוט אליו. הנוף: ים כחול, עצים וכרמים ירוקים ובתים בשלל גווני צהוב ורוד כתום. הנה:

בכל כפר שאליו הגענו הסתובבנו בין הסמטאות, המסעדות והחנויות. בתכל'ס כולם מוכרים אותה סחורה – מגבות מטבח, מפות, סבונים ושקיות בריח לוונדר לארון הבגדים. אבל הסמטאות ציוריות מאוד, הנמלים יפהפיים והאווירה היא של חופשה אמיתית.

מסלול ההליכה היחיד שלא נפגע במפולת ונותר פתוח הוא זה שמחבר שבין הכפר הרביעי וורנאזה לחמישי מונטרוסו (Monterosso), אז החלטנו לזנוח את הסירה ולעבור להליכה (7.5 יורו לאדם). היה ארוך (שעה וחצי), חם (30 מעלות, כמובן שהשמש יצאה איך שהתחילה הפעילות המאומצת) ומלא מלא מדרגות. אבל הנוף המהמם עשה את הכל שווה ביותר.

אני ממש שמחה שהלכנו את המסלול, גם כי אומרים שזה המסלול היפה מכולם, גם כי זו הייתה חוויה מצוינת, ובעיקר - כי יכולתי אחר כך לתקוע פסטה בלי ייסורי מצפון. אני את הספורט שלי להיום כבר עשיתי. כשמסיימים את המסלול חובה לאכול אנשוביז. זה המאכל המקומי וכל המסעדות מגישות אותו לצהריים בשלל צורות.

אנשוביז מקומיים. בפוסט הבא, מצרפת, יהיה יותר אוכל...

אחר הצהריים סיימנו את הפרק האיטלקי ושמנו פעמינו לצרפת. אבל על זה בפוסט הבא...