הכיוון (כבר לא) מערב

אז מה עוד עשינו בטיול? בשבת נסענו לעיר פרייברג, שהיא העיר הגדולה ביותר באיזור היער השחור ובימי שבת מתקיים בה שוק גדול שמציע ירקות, פירות, פרחים, גבינות וכמובן נקניקים מכל מין וסוג שרק אפשר לחשוב.

טיילנו בשוק ובעיר, ראינו ילדים משיטים סירות בתעלות המים (שפעם שימשו קו הגנה מפני התפשטות שריפות), אכלנו נקניקיות (איך אפשר שלא? איתמר סימן אחת כבר מהבוקר ורק חיכה שיהיה כבר צהריים ונחזור אליה).

מוכרת נקניקיות בשוק בפרייבורג

ואיך אפשר בלי? איתמר וחברים

משיטים סירות בתעלה בפרייבורג

אחרי הטיול בעיר הילדים ביקשו לחזור שוב למגלשות ההרים בטונדאו, אבל כשהגענו לשם בשעות אחר הצהריים התברר שהפעם יש שם תור מטורף של איזה 500 איש (כולם ישראלים אם תשאלו אותי). החלטנו שזה יהיה מטורף לחכות את כל התור הזה בשביל לעשות את המגלשות פעם שנייה – וירדנו חזרה למטה.

בערב אלון ואני יצאנו למסעדה לבד. הילדים חששו בהתחלה להישאר לבד, אבל אחרי שראו שהדירה ממש בטוחה, המסעדה די קרובה ואנחנו יכולים להיות בקשר טלפוני כל הזמן, הם השתכנעו לפרגן לנו. הלכנו למסעדה שנקראת "אדלר" ונמצאת במלון בעל אותו שם. מדובר במסעדה שיש לה כוכב אחד של מישלן, שבו היא זוכה באופן קבוע כבר 47 שנה. המסעדה נמצאת בכפר די נידח בשם Hausern, בתוך מלון יפהפה ומעוצבת בסגנון גרמני עתיק עם רהיטים כבדים ומנורות עתיקות.

האוכל היה מאוד טעים – הכי טעים שאכלנו בטיול – אבל המנות לא אחידות ברמתן. היו כאלה (כבד אווז, מרק לובסטר) שהיו מעולים והיו כאלה (אוכף טלה) שהיו פחות טובים. והנה מה שאכלנו שם:

אוכף טלה         טרין כבד ברווז


לובסטר ברוטב גזר כלשהו                                כבד אווז על ניוקי

כשחזרנו לדירה התברר שאיתמר בכלל היה בטוח (וניסה לשכנע בכך גם את האחים שלו) שעבדנו עליהם ובעצם הלכנו להתרחץ במרחצאות חמים למבוגרים שהכניסה אליהם היא בעירום (סיפרתי להם שיש דבר כזה). את התמונות של המנות ששלחנו להם במהלך הערב הוא היה בטוח שהורדנו מגוגל... רשמנו לעצמנו בפעם הבאה באמת ללכת למרחצאות בעירום.

למחרת נסענו שוב לחבל אלזס, כי החלטנו שיש שם עוד כמה כפרים ציוריים שלא ראינו, וכמובן גם האוכל שם יותר טוב... אז ביקרנו בכפר Riquewihr, שיש אומרים שהוא הכפר הכי יפה בחבל. הוא באמת יפה, אין מה לומר אבל למען האמת כולם די דומים...

גיא מתלהב מהפסלים החיים ברחובות (מימין) - ומנסה להתפרנס בתור אחד כזה בעצמו

אולי זה לא כל כך בטעם טוב לצלם סבונים בגרמניה...

משם נסענו ל-Chateau du hauf Koenigsbourg - טירה שבנויה על גבעה שממנה אפשר להשקיף על כל החבל. בניגוד לטירה הקודמת שהיינו בה, זו טירה מימי הביניים שהשתמרה כמעט לגמרי ומה שלא השתמר שוחזר, כך שאפשר לסייר בתוכה ולראות את חדרי המגורים, את קרני הצבאים שצדו דיירי הטירה ותלו על הקירות, וגם את חדר המלחמה עם כל השריונים והחרבות.

הנוף מפסגת הטירה (הצריח בשיפוצים)

אחרי הסיור בטירה המשכנו לבירת חבל אלזס, העיר Strasbourg. זו עיר גדולה יחסית אבל עדיין נעימה וכיפית לטיול. יש בה איזור שנקרא "פטיט פראנס" ותעלות ששטות בהן סירות של תיירים. אכלנו בעיר ארוחת ערב ונסענו חזרה לדירה. זה היה יום ארוך, אבל מאוד מהנה.

הקתדרלה בשטרסבורג: פעם הייתה הכי גבוהה בעולם, היום רק מקום שישי.

רובע petit france בשטרסבורג

למחרת היה היום האחרון שלנו בטיול ובילינו את כולו בפארק אירופה. עוד מראש הכנו את עצמנו לתורים העצומים ולזה שלא נספיק את כל מה שאנחנו רוצים, ואפילו בחרנו איזה מתקנים יהיו בעדיפות ואיזה לא. אבל בסוף הופתענו לטובה. התור הכי ארוך שהמתנו בו היה 35 דקות, וגם זה עבר די מהר ולא היה נורא בכלל. הפארק ממש עצום עם מלא מתקנים והיה מאוד מאוד כיף. הנה כמה תמונות משם שצילם אלון, שלצערו ולצערנו לא יכול היה לעשות את המתקנים בעצמו:

למחרת בבוקר טסנו חזרה לארץ. אווף וידרזהן!

כמובטח, מכאן זה מתחיל להשתפר (טוב, אולי לא בשביל הגב של אלון).

את היום השלישי התחלנו בטיפוס על הר פלדברג (Feldberg), שהוא ההר הכי גבוה באזור היער השחור, ובצירוף מקרים מדהים נמצא רק 15 דקות מהדירה שלנו. אפילו מזג האוויר היה מושלם. עלינו ברכבל בנוף מקסים (אני: תדמיינו איזה אתר סקי מדהים יש פה בחורף. איתמר: איך יכול להיות, הכל פה דשא... סטגדיש!), טיילנו על הפסגה ופגשנו למעלה עדר פרות כמו מגלויה עם פעמונים גדולים על הצוואר, שהשמיעו - איך נגיד את זה - קול פעמונים.

בירידה למטה נכנסנו כולנו לקרונית של הרכבל, ושנייה לפני שהדלתות נסגרו הבחנתי שהתיק של המצלמה לא איתנו. במהירות שלא הייתה מביישת את יוסיאן בולט זינקתי החוצה כששחר (שהייתה אחראית על תיק המצלמות מלכתחילה) אחרי. היא כמובן זכרה בדיוק איפה השאירה אותו כך שידענו בדיוק לאן ללכת. הבנים חיכו לנו למטה ואנחנו הצטרפנו אליהם כמה קרוניות אחר כך.

מהר פלדברג נסענו למגלשת ההרים ב-Todtnau המתהדרות בתואר "מגלשת ההרים הארוכה ביותר באירופה". עלינו למעלה ברכבל כיסאות בנסיעה ארוכה מאוד ואיטית, כשכל הזמן אנחנו רואים מתחתינו את המגלשה שנראתה מלמעלה כיף אמיתי. לשמחתנו הרבה לא היה תור בכלל (אנחנו עוד נגיע לתור הזה בהמשך) ועלינו על המלגשה מיד (אלון נשאר למטה בגלל הגב).

מה אני אגיד לכם, זה באמת היה כיף. המגלשה דומה לזו שיש בצוק מנרה, אבל ארוכה פי שלושה: האורך שלה הוא 3 ק"מ – מפסגת ההר ועד למרגלותיו. הכי כיף זה לנסוע בשיא המהירות, אז אם יש תור ואתה נתקע אחרי מישהו שמפחד ונוסע לאט זה יכול להיות מאוד מבאס. לשמחתנו, כאמור, היינו לבד. הילדים ירדו נלהבים ומאושרים.

היעד הבא שלנו היה מפלי Todtnaeu – מפלגים בגובה 100 מטר שמוביל אליהם שביל הליכה קצר ונחמד. בתחתית המפלים יש ספסלים מיוחדים להתרגעות:

אף שמזג האוויר היה נעים ושמשי, ככל שהתקדם היום התחזית באייפון המשיכה לאיים עלינו בגשם. בשלב הזה החלטנו להאמין לנמלים החרוצות של סטיב ג'ובס ולשנות את התוכנית: במקום להמשיך בטיול בטבע עברנו את הגבול לצרפת ונסענו למוזיאון המכוניות ב-Mulhouse, הנחשב למוזיאון המכוניות הגדול בעולם.

המוזיאון התחיל כאוסף מכוניות פרטי של שני אחים בשם הנס ופריץ שלומפף, שהתחביב שלהם היה לרכוש מכוניות ישנות. בשלב מסוים הם שקעו בחובות וברחו לשווייץ, אז ממשלת צרפת הלאימה את האוסף שלהם והפכה אותו למוזיאון (ובמשך השנים הוסיפה מכוניות לאוסף). המוזיאון הוא חדר עצום בגודלו שבו מאות מכוניות, ממש מהימים הראשונים של המצאת הרכב לפני כ-150 שנה (הרכבים הראשונים ממש דמו לכרכרות) ועד מיטב מכוניות המירוץ (פורמולה, פאריז-דקר ועוד). יש שם כמה מכוניות ממש יפות שעושות חשק לחזור אחורה במנהרת הזמן.

אבל גולת הכותרת של הביקור במוזיאון הוא אוסף מכוניות הבוגטי של האחים, שהוא הגדול בעולם. אחת המכוניות שמוצגת שם היא מכונית ה"בוגאטי רויאל" שנחשבת למכונית הגדולה ביותר ובין המפוארות ביותר (יש רק כמה בודדות כאלה ולפני כמה שנים נמכרה אחת מהן ב-8.7 מיליון דולר!). א-וואלה:

אחרי הביקור במוזיאון חזרנו לדירה ויצאנו לאכול בעיר טיטיזה, היכן שהמלצרים לא רואים אותך ממטר והכל מלא במשפחות של ישראלים (מי שיושב מלפני, מאחורי ומצדדיי).

איתמר והנקנקייה היומית

שחר בכובע טיפוסי לאיזור: פונפונים אדומים לנערות, פונפונים שחורים לנשים נשואות

למחרת נסענו לחבל אלזס, לדרך היין. התחלנו את היום בעיירה קולמר (Colmar) היפהפייה. היא צבעונית, רגועה, עם תעלות נחמדות (שבגללן קוראים לה "ונציה של אלזס") ומאוד מאוד נעים לטייל בה. אפילו מזג האוויר היה ממש לטובתנו. הנה כמה תמונות משם:

במרכז העיר יש שוק מקורה שנהנינו מאוד להסתובב בו. הצגנו לילדים מאכלים שהם לא הכירו כמו אקלר וקיש לורין, וטעמנו מכל הבא ליד. אגב, אחד המאכלים האופייניים לאיזור (חוץ מהקיש לורין) הוא הטארט פלמבה, מעין פיצה דקיקה עם גבינות והאם שהילדים ממש אהבו. שוב ציינו לעצמנו בחיוך שאיזה מזל שיש לנו ילדים שמוכנים לנסות הכל ולא מתעקשים על מקדונלדס.

מקולמר נסענו נסיעה קצרה לכפר נוסף בדרך היין, קייזרסברג (Kaysersberg). כאן אכלנו צהריים (כי עד עכשיו רק טעמנו...):

מיטב מאכלי האזור: רגל חזיר עם שוקרוט, שפצל עם סלמון וטארט פלאמבה

אחר כך עשינו טיול ברגל לטירה שמשקיפה על הכפר. זו טירה מהמאה ה-13 שהשתמרו ממנה רק החצר ומגדל השמירה. טיפסנו 300 מדרגות עד לפיסגה שממנה יש נוף מרהיב:

כל השדות בתמונה ובכלל הם כרמים, כיאה לדרך היין

בשלב הזה היה כבר ממש חם. כשירדנו למטה החלטנו לנסוע למרחצאות חמים, שנפוצים מאוד ביער השחור. למעשה, באזור הזה יש הכי הרבה מרחצאות חמים בגרמניה. אז החלטנו לנסות וזו התברר כהחלטה ממש טובה. הבריכות אכן חמות (37 מעלות) ויש מתחם בחוץ ומתחם בפנים וגם ג'קוזי. המים החמים עשו טוב לגב של אלון וכולנו נהנינו מאוד. והבונוס הגדול: בגלל שזה היה אתר שלא מופיע במדריכי הטיולים לא היה שם אף ישראלי!

חזרנו לחדר נקיים ורחוצים ומאחר שלא התחשק לנו לצאת שוב לארוחת ערב, נכנסנו לסופרמרקט וקנינו דברים לארוחה שהכנו לבד (סטייקים, גבינות, נקניקים, ארטיקים).

אז לכל מי שדאג, אלה היו יומיים ממש מוצלחים. וגם כאן, המשך יבוא - מוצלח לא פחות.

אחרי כל מה ששמענו בימים שלפני הטיסה על העומס בנתב"ג, על טיסות שבוטלו, נדחו או סתם כמעט התרסקו וחזרו לאחור, שמחנו מאוד שהטיסה שלנו פשוט המריאה בזמן ונחתה בשלום. הפעם בלי מסאז' ובלי ביזנס, עשינו את דרכנו לאירופה כאחד האדם.

נחתנו בציריך לפני הצהריים ואחרי שלקחנו את האוטו נסענו לשפהאוזן. התוכנית המקורית הייתה לנסוע למפלי הריין ואחר כך - אם יישאר זמן - לטייל בשפהאוזן או בעיירה אחרת באיזור. אבל אלון הבהיר מראש שמבחינתו גולת הכותרת של הטיול היא ביקור במפעל/מוזיאון/מרכז מבקרים של IWC, שזו החברה שמייצרת את השעון שלו.

המפעל נמצא בשפהאוזן ומאחר שביום שלישי הוא פתוח רק שעתיים - בין שלוש לחמש (מוזר, בדיוק בזמן השלפטונדה) - הפכנו את סדר היום כדי שחלילה לא נפספס. אז נסענו קודם לשפהאוזן, טיילנו קצת בעיר שאין יותר מדי מה לספר עליה (חוץ מזה שספסלי הרחוב בה מיוחדים מאוד - כל ספסל מעוצב אחרת, מעציצים ועד אסלות. מאוד יפה ומקורי), ואז אלון הלך להיכל השעונים. אנחנו ויתרנו. היה יום חם מאוד (בדיעבד מתברר שזה היה היום הכי חם בטיול), אז ישבנו לנוח על הדשא בגינה במרכז העיר.

ספסל לדוגמא בשפהאוזן

מוזיאון, מפעל ומרכז מבקרים. ב-IWC

משפהאוזן נסענו למפלי הריין שנמצאים ממש קרוב. אלה המפלים המישוריים הכי גדולים באירופה, אבל למי שביקר במפלי הניאגרה בקנדה זה כמובן פחות מרשים. אחרי שהצלחנו לפצח את מכונת כרטיסי החנייה (יורו או פרנקים, עם עודף או בלי, וכמובן שהכל בגרמנית כי למה לטרוח לכתוב משהו באנגלית במקום שמבקרים בו בכל שנה מיליוני תיירים דוברי אנגלית), שטנו בסירה לסלע שבמרכז המפלים וטיפסנו למעלה לצלם.

על הסירה בדרך למפלים

הסירה והצוק (משמאל) שעליו מטפסים

כאן פגשנו בגרמני הדוחה הראשון (יכול להיות שהוא היה בכלל שוויצרי שמדבר גרמנית, אבל זה לא משנה. הוא עדיין עונה לקטגוריה "גרמני"): מאחר שלמעלה המקום מאוד מאוד קטן, אנשים עולים, מצטלמים ויורדים. ככה בצורה מסודרת ובטור. כשהגעתי למעלה עם הילדים והעמדתי אותם בשורה להצטלם הוא פשוט בא ונעמד ביני לבינם, מסתכל על הנוף ומתעלם מנוכחותנו. וזה אחרי דקות ארוכות שבהן הוא ניסה לעקוף אותי במדרגות למעלה ולא נתתי לו. ביקשתי ממנו לזוז, אבל הוא עשה עצמו לא מבין ונשאר דווקא באותו מקום.

אחרי המפלים חצינו את הגבול לגרמניה ונסענו לדירה ששכרנו בפלדברג. בניגוד למנהגי, שכרתי את הדירה בלי לקרוא ביקורות והמלצות, רק על סמך המיקום ועל סמך אתר שממליץ על דירות להשכרה שמחלקות לאורחים את כרטיס היער השחור, שנותן כניסה חינם למלא אתרים. הייתי רגועה לגמרי כי הם שלחו לי תמונות וזה נראה מתאים לנו, אבל כמה ימים לפני הנסיעה חטפתי פתאום רגליים קרות והתחלתי לדאוג שאולי בכלל אין מקום כזה ומישהו עבד עלי.

בסוף היה בסדר. בניגוד למה שקורה לפעמים באינטרנט, פה הבית היה בדיוק כמו שהוא נראה בתמונות. שני חדרי שינה, חדר אוכל וסלון, מטבח ומקלחת/שירותים. לא בית מלון, אבל ממש סביר. עשינו קניות בסופרמרקט ואכלנו את ארוחות הבוקר בכל יום בחדר. דווקא היה מעולה - מלא גבינות, נקניקים, ביצים, בייקון, קורנפלקס, ובכל יום קרואסונים טריים, מיץ תפוזים ושוקו.

ארוחת בוקר לדוגמא

בערב ההגעה שלנו יצאנו לאכול במסעדה שליד הדירה. המלצר היה לחוץ בטירוף כי הוא היה לבד והיו מלא שולחנות. האוכל - כך התברר שם ובכל יתר המקומות שאכלנו בהם בגרמניה (להבדיל מצרפת) - היה בינוני לגמרי. סתם נקניקיות, סתם שוקרוט, סתם פסטות (שזה בכלל שפצל אצלם). בקיצור, סתם. הבירה דווקא הייתה טובה מאוד.

למחרת היה מזג אוויר מעונן והתחזית הייתה שזה יילך ויחמיר למחרת. החלטנו לא לשנות את התוכנית וכל עוד אין גשם לעשות מה שתיכננו. אז נסענו למקום שיש בו הדגמה של ניפוח זכוכית וממש לידו מתחיל מסלול הליכה מקסים ביער, עם מפלים, בריכות וגשרים. בסוף המסלול המהנה יש בקתה שמוכרים בה קפה ועוגת היער השחור, שעושים אותה מדובדבנים וליקר המיוחדים לאיזור הזה. בתכל'ס, סתם עוגה. שום דבר לכתוב הביתה. הנה כמה תמונות מהמסלול:

משם נסענו לאגם טיטיזי ועשינו שיט על האגם. מזג האוויר נשאר מעונן, עם טפטוף קל פה ושם, אז גם התמונות יצאו קצת מעוננות. בכל מקרה, זו עיירה מאוד תיירותית ונחמדה שכיף להסתובב בה. כשחזרנו לחוף איתמר אכל את הנקניקייה הראשונה שלו – ומאז הקפיד לאכול לפחות אחת בכל יום.

טיטיזי במבט מהסירה

אחר הצהריים נסענו לפארק המים באדפרדייז, שכל מדריכי הטיולים והאנשים שהיו שם ממליצים עליו. זה פארק מים עם מגלשות אבל במתחם סגור. בכניסה היה תור של שעה! סיוט. ושוב הגרמנים המעצבנים: יש שלושה מתחמים בפארק. שניים למבוגרים בלבד ואחד לילדים עם מגלשות מים. לפיכך יש גם שלוש קופות. בתורים לשני המתחמים של המבוגרים לא הייתה נפש חיה, בעוד שלמתחם המגלשות היה תור מטורף. אבל שתי הקופאיות של מתחמי המבוגרים נשארו לשבת במקומן בחוסר מעש, ואף אחד אפילו לא העלה על דעתו להפנות גם אליהן אנשים שרוצים להגיע למגלשות בלי להזדקן בזמן ההמתנה בתור.

התור (מבט חלקי. הוא נמשך עוד הרבה, אבלהעדשה לא מספיק רחבה כדי לקלוט את כולו)

בדיעבד היינו צריכים להבין את הרמז ולעוף משם, אבל כל כך חיכינו לזה שנשארנו. בפנים היה רעש מטורף ומיליון אנשים. אקוסטיקה איומה. המגלשות שעשינו היו כיפיות מאוד, ואפילו גיא התגבר על הפחד ונהנה. בשלב מסוים אלון ואני עלינו למגלשה היחידה שמתאימה רק מגיל 13 ומעלה – זו מגלשה שעושים אותה על אבוב ובשלב מסוים היא מעיפה אותך למשטח קעור כמו של סקייטבורד, שאתה עולה ויורד מצד לצד. כשאלון הגיע לקטע הזה הוא עף מהאבוב ועשה סלטה. הייתי לפניו אז ראיתי את זה קורה. זה היה מפחיד מאוד. במזל גדול זה נגמר "רק" בשתי צלעות שבורות, ולא הרבה יותר גרוע.

המגלשה הירוקה = שתי צלעות שבורות

אחרי זה הילדים כבר לא רצו להישאר שם וכמובן שלא לחזור לשם שוב. אלון בקושי הצליח לנשום, אז אכלנו ארוחת ערב מהירה בפיצרייה (עם תפריטים בעברית, השם ישמור) וחזרנו לדירה.

אני מבטיחה שמכאן זה משתפר, אבל אין לי כוח לכתוב יותר היום. המשך יבוא...