הכיוון (כבר לא) מערב

במשך שבוע שלם הוא פתח לי את הדלת של האוטו. בהתחלה התלהבתי, חשבתי שהוא נהיה רומנטי פתאום. אבל לא. אחרי יומיים הבנתי שהוא פשוט לא זוכר איפה הצד של הנהג. לא נורא, אחרי 20 שנה ביחד זה גם משהו.

קילארני. קילארני היא עיירה מתויירת מאוד - יש בה הכי הרבה מלונות אחרי דבלין - בתוקף מיקומה על שפת ה-ring of kerry. יש בה מדרחוב גדול עם הרבה מסעדות לאורכו שמגישות אוכל בכל סגנון שרק תרצו (איטלקי, מקסיקני, בשר, דגים, בארים, פאסט פוד וכו'). הגענו לשום ביום חמישי בערב, כשמזג האוויר התחיל להיות אפור מאוד, והתחזית למחר לא הייתה טובה במיוחד. יצאנו בערב ברגל למסעדה וכשחזרנו תפס אותנו גשם.

למחרת בבוקר היינו אמורים לעשות את טבעת קרי, אבל מזג האוויר היה גשום מאוד. אחרי התלבטות החלטנו לנסוע קודם לאיזור דינגל (dingle). גם פה, בדומה לטבעת קרי, מדובר בלשון יבשה שיש לאורכה כביש טבעתי. נסענו לאורכו, כשמדי פעם השמש מבליחה ומאפשרת לנו לצלם:

בצהריים חזרנו לטבעת קרי. מיותר לצין שמזג האוויר לא השתפר, להפך, אז יצאו תמונות קצת מבאסות:

חדי העין יוכלו להבחין בקשת

בשלב מסוים, כשהגענו לקצה הכי מערבי של אירלנד, ראינו שלטים שהכריזו "הנוף היפה ביותר באירלנד עוד 200 מ'" ואחרי זה עוד "100 מ'" וכו. כשהגענו למקום קפץ עלינו איזה אירי תמהוני והסביר לנו שאכן, פה אפשר לראות את הנוף הכי יפה באירלנד, רק שרצה הגורל וזה יוצא בדיוק בחצר שלו ולכן אנחנו צריכים לשלם לו 8 יורו אם אנחנו רוצים לראות. האמת, היה מוזר מאוד, אבל היינו חייבים לראות. הסברנו לו שאני עיתונאית מישראל, והוא השתכנע רק אחרי שנתן לי את המייל שלו והבטחתי לו שאשלח את הכתבה שאכין על המקום (מעניין אם הפוסט הזה עובר בתור כתבה). אז האיש העמיד ספסל בקצה השביל ופתח תיירות פיראטי. הנוף? באמת יפה, רק לא ברור מה עושה אותו שלו כי הבית די רחוק מהמקום. אניווי, צחקנו שנשלח לו במייל עמוד ראשון מפוברק של ידיעות עם כתבה על מלכודת התיירים בלב אירלנד... הנה הנוף מהמקום שלו:

למחרת, יום שבת, נסענו לצוקי מוהר, על החוף המערבי. בדרך עצרנו בכפר בשם אדר (Adare). ציטוט מספר המטיילים: "יש האומרים שזהו הכפר היפה ביותר  באירלנד, אבל הציניקנים יגידו שהם מתכוונים שזה הכפר האנגלי הכי יפה באירלנד". מה ההבדל? לפי הספר הכפר  הזה כל כך יפה, וכל כך מטופח, שזה לא מתאים ל"פראיות" האירית הטיפוסית ומסתדר יותר עם הסדר הבריטי. נו, שויין. הכפר באמת יפה. יש בו, כרגיל, רחוב ראשי עם חנויות, אבל מה שמיוחד בו זה החנויות שנראות ככה - עם גגות קש מסורתיים:

כל בית כזה הוא חנות קטנה או מסעדה, והכל שמור ומטופח עד לרמת העלים של הפרח.

צוקי מוהר הם המקום היחיד שהיינו בו באירלנד שנראה כמו אתר תיירות מסודר, עם מרכז מבקרים, חניון, חנות מזכרות וכו'. זה מובן בהתחשב במספר המבקרים שמגיעים לשם בכל שנה (2 מיליון, לפי הדיווחים שלהם, שזה המון לאי נידח כמו אירלנד). אנשים שהיו שם לפני כמה שנים סיפרו שאין גדר וממש אפשר לשכב עם הפנים לתהום. היום זה כבר לא ככה. יש חומה ושביל מסודר, ואפילו אנדרטה לכל אלה ש"קיפחו חייהם במקום הזה" - כנראה כמה מאותם תיירים ששכבו שם על הבטן לפני שהייתה חומה.  המקום כשלעצמו יפהפה, הכחול והירוק שולט בכל, רק הרוח קצת מעיקה.

השביל עובר מהמקום שבו צילמנו את התמונה למקום שבו נמצאת המצודה הזו, לאורך המצוק (ולאורך החומה)

ואפשר להיכנס לתוך המצודה ולעלות לגג שלה. 

מצוקי מוהר נסענו ל-Limerick, שזו סתם עיר גדולה (יחסית) ואפורה אבל בה עשינו שופינג לא רע בכלל. גם המלון שהזמנו דרך האינטרנט ברגע האחרון - Savoy - היה מעולה (עם חימום ברצפה באמבטיה! איזה שוס!).

למחרת בבוקר, לפני שהתחלנו לעשות את דרכנו חזרה לדבלין הספקנו לבקר בטירת בונרטי (Bunratty). זו טירה שנבנתה ב-1425 ויש בה רהיטים הזו ממש! חדר אחד בטירה שופץ בסגנון שולחנות האבירים ומשמש עד היום למסיבות. שאר החדרים משחזרים את החיים בטירה, כולל המטבח (עם צלחות שעשויות מצדפה), החדר של בעלת הבית (עם שמלה עתיקה שעדיין מונחת על כיסוי המיטה) וחדר המגורים. בשבילי, שאוהבת מאוד ספרים על התקופה, זו הייתה חוויה מהממת לדמיין את החיים בטירה אז.

הכניסה כמו פעם, מוגבהת עם גשר ופתח קטן. גם בשער הכניסה יש פתח גדול לסוסים ופתח קטן לאנשים, ממש כמו בסרטים.

המיטה של ראש המשמר. לידה מונח האוכף

ליד הטירה יש כפר משוחזר מהמאה ה-19 (Folk Park) שהתגלה כחוויה מיוחדת במינה. הם ממש שיחזרו כפר שלם (כולל בתים שהביאו ממקומות אחרים באירלנד רק כדי לשמר אותם, כמו בית מהמאה ה-19 שהיה בנוי במקום שבו תיכננו להקים שדה תעופה, אז העבירו אותו as is לכפר). יש שם בית של הדייג (עם סירה בחצר), ובית של הנפח (עם כלי עבודה) ובית של עבד ובית של אדונים וכו' וכו', והכל משוחזר עד לרמת הכיסוי מיטה והכלי לשטיפת ידיים. אפשר להיכנס לבתים וכדי שיהיה יותר אותנטי גם יש אש דולקת באח. קראתי שבקיץ מסתובבות בין הבתים דמויות לבושות ברוח התקופה. זה בטח מקסים.

בית בכפר המשוחזר

באחד הבתים מצאנו שתי נשים לבושות ברוח התקופה אופות מאפינס לגמרי עכשווים עבור בית הקפה. הם משתמשות בכלים של פעם ועושות ממש שואו לתיירים. 

ויש גם בית ספר משוחזר (בתמונה למעלה) והבית של הרופא (עם כלי הניתוח העתיקים) - והכל כל כך"בית קטן בערבה", עד שאתה מתפלא שלא יוצאת אליך איזה מיס אולסון מחנות כגון זו (או לפחות איזו מרי עיוורת):

וזו סתם תמונת אווירה שאני מאוד אוהבת, ככה לקינוח.

משם נסענו ישר לשדה התעופה בדבלין. עצרנו בסופרמרקט לקניות אחרונות של גבינות ומעדנים - והביתה.

היינו שבוע באירלנד וחזרנו.

על פניו פתיחה שגרתית ובנאלית לפוסט יוקרתי, אבל במקרה שלנו האפשרות לכתוב את המילים האלה כלל לא מובנת מאליה, שכן לא היה חסר הרבה כדי שהפתיח יהיה "כמעט היינו שבוע באירלנד, אבל לא נסענו אז גם לא היינו צריכים לחזור". 

ולפרטים המביכים: אלון נסע יום לפני כדי לעבוד קצת, ולקח איתו את המזוודה הגדולה כדי שאני לא אצטרך לסחוב כלום ואוכל להגיע רק עם תיק קטן. למרבה הצער, כשארזתי את כל הדברים שלי לנסיעה הכנסתי למזוודה גם את הדרכון והכרטיס. גיליתי את זה רק כשהוא היה כבר באוויר. נכון, זה לא מתאים לי, אבל זו האמת ואני אפילו לא בהריון כדי לתרץ את זה.

האימה, הו האימה. בהיסטריה גדולה התקשרתי לנתב"ג רק כדי לגלות שהם לא יכולים לעזור לי, ל-UPS כדי לשמוע אותו דבר ואפילו לאלון רק כדי לשמוע שהטלפון כמובן כבר כבוי.

למזלי הרב, בעזרתם האדיבה של אנשים טובים, העניין סודר למחרת בבוקר והוצאתי דרכון חדש. כל הדרך למטוס עוד דאגתי שימצאו איזה טעות וישאירו אותי בארץ, אבל הגעתי בשלום.

כן, אני יודעת שעוד שנים תצחקו עלי ושהסיפור הזה ירדוף אותי לנצח כמו סיפורי ההריון האלמותיים, אבל היי, בשביל זה אני פה. לבדר אתכם.

ועכשיו כשהעניין הזה מאחורינו, נעבור לאירלנד.

היום הראשון:

אלון היה עסוק בעבודה, מה שאיפשר לי לחרוש את דבלין לבד ובקצב שלי. התחלתי מהטרינטי קולג' שבמרכז העיר. יש שם כל מיני כתבים ממש עתיקים שלא כל כך עניינו אותי, ושמתי פעמיי היישר לספרייה העתיקה, שנקראת גם ה-long room. הרגשתי כמו הארי פוטר. אלפי ספרים ענקיים, חומים וישנים שכל אחד מהם נראה כמו ספר קסמים עתיק. למעשה מדובר בספרים בני מאות שנים (יש אפילו בני 500 שנה), ביניהם ספרי רפואה וביולוגיה שפתוחים על השולחנות לתצוגה, ואפשר לראות מה ידעו פעם על גוף האדם, על מחלות ועל צמחי מרפא. הספרים מסודרים על מדפים עצומים בשתי קומות ואי אפשר ממש לגעת בהם אלא רק ללכת לאורך המסדרון ולהתרשם מהגודל. מענין.

אסור לצלם שם, אבל ככה זה נראה:

משם המשכתי להסתובב בין הרחובות והחנויות והגעתי עד מבשלת גינס שבקצה העיר, שלפי מדריכי התיירים היא האטרקציה מספר אחת בדבלין. מרכז המבקרים ממוקם בבניין בן שבע קומות (המבשלת עצמה משתרעת על פני שטח עצום מהעיר) שעשוי כמכונה משומנת ומסיונרית שמטרתה אחת: לגרום לך לאהוב בירה גינס. ספוילר: במקרה שלי זה להצליח - הבירה ממש מגעילה. המסלול עובר בין שלבי הייצור השונים ומגיע עד מרפסת הגג, ששם מול הנוף המקסים, מקבלים כוס בירה חינם. אירית חביבה אחת קיבלה את הבירה שלי ממש בשמחה, שלא לומר בהפתעה גדולה.

והנה סתם קתדרלה יפה בלב העיר:

בערב יצאנו לרובע temple bar שהוא רובע הבילויים של דבלין. וזה הפאב שממנו התחיל הרובע:

היום השני:

לקחנו אוטו ויצאנו דרומה. וזאת יש לדעת על נהיגה באירלנד (חוץ מזה שהם נוהגים בצד ימין): highway זה לא כביש מהיר, אלא כביש עם נתיב אחד לכל כיוון, פעמים רבות בלי שוליים. אומנם כתוב שאפשר לנסוע 100 קמ"ש, אבל לרוב המציאות מכתיבה נהיגה הרבה יותר איטית. התוצאה היא שמכל מה שמתכננים להספיק לראות בדרך צריך להפחית בערך חצי. מזל שידענו את זה מראש ולא תיכננו הרבה דברים.

הנוף הוא כמובן ירוק מאוד, עם הרבה מאוד פרות ומעט כבשים. בדרך עצרנו במקום שנקרא powerscourt - טירה עתיקה די קרובה לדבלין, שבעליה השקיעו מאוד בגינה, שנחשבת ליפה ביותר באירלנד. היה יום שמש מקסים, והגן אכן מאוד יפה. אפשר גם לסייר בתוך הבית, אבל אנחנו הסתפקנו בגינה. הנה כמה תמונות:

משם המשכנו דרומה למקום שנקרא Rock of Cashel. זה נחשב למקום שהוא מאסט למבקרים באירלנד והוא למעשה קתדרלה עם מנזר ומגדל עגול (שמאוד אופייני לאירלנד) מהמאה ה-12. הנוף במקום מקסים (הם ממש ידעו איפה למקם את המצודות שלהם, האירים האלה), אבל אנחנו כנראה לא קהל היעד הטבעי של מקומות כאלה, כי אנחנו לא כל כך יודעים להעריך אבנים ישנות.

זה המקום:

משם המשכנו עד לקצה הדרומי של האי, לעיירה kinsale. בכל המדריכים העיירה הזו, שלחופי האוקיינוס, מוגדרת כבירת הקולינריה של אירלנד, כך שלא היה שום סיכוי שנפספס אותה. העיירה פשוט מקסימה. בתים צבעוניים בצבעים עזים, סמטאות קטנות, מרינה יפהפיה וכמובן מסעדות שוות. י

וזאת קינסייל:

היום השלישי:

היום מזג האוויר המשיך להאיר לנו פנים. הטמפרטורות עמדו על 11-14 מעלות, שזה גן עדן בהשוואה לגיהנום בתל-אביב, ולא היה גשם אלא שמש חמימה ומלטפת. נסענו לאורך החוף לכיוון מערב ובדרך עצרנו בכל מיני עיירות קטנות וציוריות עם מרינות ובתי קפה חמודים. כל כך כיף להסתובב בעיירות האלה ולעצור פה לשוקו, שם ל-seafood chawder, ממש ניקוי ראש אמיתי. בדרך קנינו כל מיני מאפים וגבינות בסופר ועשינו פיקניק. 

הנה תמונות מהדרך:

וזה היה הקינוח בפיקניק (עוגת גבינה עם פטל אדום):

לפנות ערב הגענו למקום שנקרא Mizen Head שזו הנקודה הכי דרום מערבית באירלנד, שכדי להגיע אליה עוברים על גשר ענק וקר שם מאוד. עד 1993 פעלה שם תחנה מאוישת של משמר החופים האירי (ב-1993 זה הפך אוטומטי), ויש שם תצוגה על איך חיו העובדים במקום בניתוק כמעט מוחלט. למי שראה "אבודים" - זה נראה ממש כמו פרויקט דארמה.

Mizen Head: 

בערב הגענו לעיירה killarney, שהיא העיירה השנייה הכי מתוירת באירלנד אחרי דבלין. הייחוד שלה או בכך שהיא ממוקמת על שפת ה-ring of kerry, שהיא היעד המתויר ביותר במדינה. על המשך עלילותינו - בפוסט הבא.