חייבים למצוא שם חדש לבלוג שלי. מאוד קשה לי להתחבר לכותרת בימים אלו. אולי זו הסיבה שאני כבר לא כותבת לעיתים דחופות? לא, לא באמת. ברגעי משבר אני מתה לכתוב , אבל אז אין לי זמן. בכל אופן, אני פה עכשיו והנה כמה אפיזודות מהתקופה האחרונה...
אז נסענו לאיטליה. טיול חלומותי ממש יצא לפועל. הכל בזכות האהבה שלי. אם לא הוא מעולם לא היה לי האומץ לרכוש כרטיס טיסה, מעולם לא היה לי האומץ לא לסגור את כל בתי המלון מראש, מעולם לא היה לי האומץ בכלל להחליף לוקיישנים בטיול אחד. מעולם לא הייתי בחו"ל! פעם ראשונה בחו"ל עם מי שמסתמן להיות אהבת חיי. הטיול הזה היה פסגת האושר שלי. אם יבקשו ממני לשלוף את המאורעות החשובים בחיי זה בהחלט זה. 12 יום של שכרון חושים. באיטליה הכרתי אותו באמת. באיטליה הפכנו להיות מעבר לחבר וחברה. הזוגיות שהייתה מדהימה בארץ הפכה להיות יוצאת מן הכלל בחו"ל. רבים התריעו אותנו לפני הנסיעה על הסכנות שבנסיעה זוגית ואני חייבת לציין שדיי חששתי ( אם כי לא בגלל אלא בגלל האופי הקשה שלי), אבל שום סכנה ושום כלום. רק אהבה. עברנו סוג של ירח דבש. ליד כל פריים שצילמנו אאפשר היה לקשקש לבבות ופרפרים.
היינו במקומות מרכזיים בצפון איטליה. בהכי רומנטי. פירנצה, ונציה, ורונה, אגם גארדה.... מדהים. הרחובות הם כמו ציור והאמנית שבי חגגה בלי סוף. מעולם לא חוויתי אכפתיות ודאגה שכזאת כלפיי. הוא לא עזב אותי לשנייה. אני שלו והוא שלי.
במחצית הטיול הוא אמר לי שהוא רוצה שנגור ביחד. נמס לי הלב. כל כך רציתי! כל כך! כמה מדהים זה יכול להיות לחזור לאץ ולהתעורר ליד האהבה המושלמת הזאת כל פעם מחדש?! רציתי, אבל ידעתי שזה לא אפשרי. הלימודים מתחילים שבוע לאחר איטליה, מה שלא נותן לי אפשרות לעבוד כמו שצריך ואני לא בשלב שאני מוכחה שמישהו יממן אותי. סיכמנו שזה יקרה. קצת סבלנות וזה יקרה. אבל עצם זה שהוא אמר את זה היה בשבילי הכל.
חזרנו לארץ, מאוהבים בטירוף. יצאנו מהשדה ביחד עד לתחנה המרכזית ומשם כל אחד לקח מונית לביתו. זה היה מבאס. פשוט כך. כל הלילה לא הצלחתי להירדם. חיכיתי שיגיע יום ואלך לפגוש אותו שוב. קצת קשה לי לנשום בלעדיו. חזרתי הביתה להתמודדויות הרגילות שלי. להורים, לאחותי, הכלה מהגיהינום שהייתה לפני חתונה ורתנה בי מהרגע שהבחינה שאני בבית על כך שעדיין לא מצאתי שמלה!
יום אחרי הלכתי לחפש שמלה לחתונה של אחותי הקטנה. מזל שיש לי ידיד גיי. לקח אותי לאחד מחבריו המעצבים שסידר לי צ'יק צ'ק שמלה הורסת במחיר מציאה. החתונה שיגעה את כולם. נעליים, בגשים לחינה, תסרוקות, איפור, מסיבת רווקות, מקווה. אמאלה. בינתיים גם בלימודים התחילו ובעבודה אני צריכה לתת שתי משמרות... אויי ואבויי כמה שזה היה מטורף. יש מצב שהייתי אורזת תיק ומתעופפת אבל בן זוגי היקר החזיר אותי לקרקע ועזר לי להתמודד. הוא עזר לי לארגן לו"ז כך שאני אספיק הכל, הוא ישב איתי על השיעורים כדי שיהיה לי פחות קשה ( הוא גרפיקאי אז הוא דיי מבין בקורסי העיצוב שלי), הקשיב לי, פרגן לי , תמך בי. היה פשוט שם. יום לפני החתונה כבר הייתי מרוטת עצבים. אני זוכרת שהרגשתי לא קשורה למשפחה שלי. כולם מתעסקים בחתונה, כולם דורשים ממני ואני מרגישה לא קשורה. אחותי הייתה לא נעימה בכלל ואמא שלי כאילו התעלמה ממני לחלוטין. הרגשתי רע שאני צריכה לזייף שמחה. אני ואחותי מעולם לא היינו קשורות ופתאום אני מלווה אותה ביום חתונתה ואני רוצה לשמוח אבל לא יוצא לי. העצבים שלי קצת עברו אליו, לבן זוגי. לא היה לי מה לכעוס עליו אבל פשוט כעסתי. הוא הרגיש שאני לא שם, שאני מתרחקת. משפטים קטועים וקצרים, חוסר הקשבה, חוסר תשומת לב. חשבתי רק על עצמי. כמה שאני רוצה שהכל יגמר. בשיחת טלפון לילה לפני החתונה הוא פשוט פקח את עיני. הוא אמר לי שאני מתרחקת, שאני פוגעת בו בצורה הזו. הרגשתי סכין שננעצת לי בלב. אני פוגעת בו? אויי! למה אני עושה את זה?! אני ממש ממש ממש לא רוצה לפגוע בו! זו האהבה שלי! קמתי בבוקר לבוקר חדש ליוויתי את אחותי כל היום. התאפרנו, התלבשנו , הצטלמנו. אחרי שעות אינסוף הגענו לאולם. שם חיכה לי הבחור המדהים הזה שבמקרה הוא החבר שלי. הוא הסתכל לי בעיניים וראיתי שעינייו דומעות. "את הכי יפה בעולם!" האמנתי לו. אי אפשר שלא. הסתובבנו בין האורחים, חייכנו, רקדנו , התרגשנו, הרגשנו כמו בראד ואנג'לינה על השטיח האדום. "בקרוב אצלכם" שמענו בפעם המיליון ואחד ובכל פעם הסתכלנו אחד אל השנייה, חייכנו במעין הסכמה שאין ספק שזה יקרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
a mind reader