סקס והעיר הגדולה, עונה 3, פרק אחרון. כל הפרק הוקדש לשאלה התהומית שהעלתי בכותרת. שלושה חודשים אחרי פרידה ואני עדיין עסוקה נונ סטופ בניסיון להבין "מה השתבש"? כמות הזמן שנשפכו לי בידיים בהתייחס לערימות המשימות שיש לי לעשות היא בלתי הגיונית בעליל. העובדה שחזרתי לצפות בפרקים של "סקס והעיר הגדולה" רק משקפת את האובססיה. למה אני בעצם חייבת לפצח את זה כל כך? הזוגיות הזאת לא הייתה של נינו? למה הוא יכול לעוף על חייו, לנסוע לאיזה טיול מדהים, לחזור, לעבוד, לצאת ואני יכולה רק לשבת ולתהות. אז או קיי... יש שיגידו שהוא מזייף, יש שיגידו שזה בסדר ומותר לי לחוות את הפרידה איך שאני רוצה ושזה יעבור אני אהיה יותר חזקה אבל... אני לא רוצה!!! אני לא רוצה לבכות כל היום ולתהות למה הגבר שהכי אהב אותי בעולם כבר לא אוהב אותי. אני לא רוצה להשליך תובנות מהפרידה הזאת על האופי שלי, אני לא רוצה לחשוב שאני לא יכולה לעשות כלום הלעדיו כי הנה אני מנסה ולא מצליחה. באופן כללי, באמת באמת, אני לא רוצה לחשוב עליו בכלל.
"שמש נצחית בראש צלול". סרט הפרידה האולטימטיבי. אם רק הייתי יכולה, אפילו לא לכל החיים,לשבוע! לעשות הפסקה מהמחשבות עליו ועל הזוגיות שלנו ופשוט להוציא את המוח שלי לחופש. יכול מאוד להיות שפרוייקט הגמר שלי היה צובר יותר תאוצה מאשר הולך אחורה. יכול להיות.
שיחת הפרידה שלנו הייתה מצד אחד מאוד ארוכה ומצד השני קצרה בהתחשב לשנים שהיינו בהם יחד. אחרי אותו הריב, קמתי בבוקר במצב רוח קשה ועם לו"ז צפוף. הדפסות ללימודים, עבודה, לימודים. הגעתי הביתה מאוחר. לראשונה מזה שלוש שנים לא קיבלתי שום הודעה בנייד ממנו. לא בוקר טוב, לא יום טוב, לא היי, אפילו לא לב. בתוכי ידעתי שזהו. באוטובוס בדרך ללימודים פגשתי את מעיין. ביום שאני ור' יצאנו לדייט הראשון הייתה לה יום-הולדת, ומאז השמחה שלה היא ה"שמחה" שלנו. מעיין סיפרה לי על החדש שלה ואיך היא הייתה רוצה משהו כמו שלנו . היא מהללת אותנו בתור זוג, איך שהיא יודעת שאצלנו זה זה ואני רק מביטה בטלפון ורואה שאין הודעה. היה נוראי בלימודים. ספגתי ביקורות שביטלו לי עבודה של סופ"ש שלם. אותו סופ"ש שבו לא נסעתי איתו לירושלים. כשחזרתי הוא היה על הספה, רדום. ראה איזו סדרה בטלויזיה ונרדם. המסקנה הייתה ברורה. לא, הוא לא היה עסוק מידי בשביל לדבר איתי או לשלוח הודעה. הוא היה עסוק בלחשוב. השלום שלום שלנו היה מאוד קר ולא מחבק. עוד הלכנו להורים שלי לקחת את הכביסה ובדרך חזרה אמרתי לו שכדאי שנדבר. את החלק הראשון של השיחה עשינו תוך כדי הליכה. אני כבר לא זוכרת מה בדיוק היה שם, אני רק זוכרת שהיה שלב שבו אמרתי "אתה מבין שאתה לא נותן לי שום אופציה? " ומאותו רגע הייתה שתיקה עד שהגענו הביתה ושם התחיל החלק השני. גם החלק הזה התחיל ביוזמה שלי. בכוחות שאין לי מושג מאיפה אספתי שאלתי "אתה רוצה להיפרד?" ולהפתעתי הרבה הוא ענה לי "כן". חד וחלק. מאותו הרגע הוא סיים את תפקידו בתור הרגיש והמתחשב. מאותו הרגע הוא היה עוד חבר, ואפילו כזה שהוא רחוק. כל ניסיון שהיה לי לנסות להמחיש לו את מה שהולך לקרות מעתה והלאה: עזיבת הדירה, אריזת החפצים שלי, הבדידות בלגור לבד... כלום לא הזיז את ההר שעמד שם פתאום. באותו הרגע אני בעצמי לא עיכלתי את מה שהולך לקרות. זו הייתה תחילתו של שבוע מנותק. שבוע שבו אני גרה שם, אבל לא נמצאת. שבוע שבו אני אורזת, הולכת ללימודים, שמחה באירוע של חברה, חוזרת להורים, צוחקת איתו, לא מצליחה לישון בלילה, בוכה.
סליחה, אני עוצרת כאן. למה זה טוב? השיחזור של הסצנות האלה רק מציפות לי את זירת האירוע שוב ושוב. אני כאן. כותבת ועוסקת שוב ושוב באובססיה שבלהבין מה השתבש והוא רחוק. בחופשה בשוויץ. עם נופים שמעולם לא העזתי לחלום אפילו לצייר.
קומי, יש (עוד) פגישה על הפרוייקט גמר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
a mind reader