הצרות שלי עם גברים

היי! חזרתי:)

מה קורה? כןכ כן, אני יודעת שדיברנו בטלפון לא מזמן, אבל בכל זאת אני אכתוב. הפער בין המילים שאני מצליחה להגיד לך לבין המילים שאני רוצה להגיד לך הוא גדול מידי. יותר מידי. אפילו לא שאלת למה התקשרתי. עניין אותך בכלל?! אני אגיד לך למה התקשרתי. התקשרתי כי היה לי שבוע מטורף! התקשרתי כי עשיתי כל כך הרבה כייף בזמן כל כך קצר באותו שבוע שהייתי בחו"ל. התקשרתי כי אתה הבנאדם הראשון שרציתי לספר לו את זה. התקשרתי כי כבר נחנקתי מגעגועים, מהירהורים, מהיסוסים. התקשרתי למרות שכל כך לא רציתי לתת לך את התענוג. התקשרי למרות שידעתי, פשוט ידעתי, שתצליח להוציא אותי הכי קטנה שיש. ובכל זאת, התקשרתי. 

זה היה באחד מהלילות הכי מטורפים שלי בטיול, בערך ב4 בבוקר, בדרך לחדר של הסטוץ הפולני שלי, שלחתי לך מעיין "היי". שזה היה חצי כי הייתי שיכורה, חצי כי אמרתי לעצמי "נו את כאילו שיכורה אז יש לך תירוץ". מה אני אגיד לך...הפולני גרם לי לשכוח מזה דיי מהר. באמת. רק בבוקר ראיתי הודעה ממך. שלחת "היי" חזרה. כמה קל. העניינים עם הפולני שלי הלכו טוב מידי. ממש נהניתי איתי. זה לא היה חד פעמי, זה נמשך כל הטיול, וה"היי" שלך כמעט ולא הציק לי. בחיים לא היית מאמין עליי. אני, עם כל החוקים הנוקשים שלי של do ו-don't do, מוצאת את עצמי נמשכת בטירוף לילד בן 21, פולני, גבוה, בלונדיני, שרירי עם עיניים ש"כחול" זו מילה עדינה בשבילהן. וזה לגמרי נראה שטחי, ושובר את המוסכמות שלי, אבל הילד יודע לדבר, והוא חכם, והוא ביישן (הכי לא מודע ליופי הזה שלו). הוא גרם לי להרגיש מושכת. הוא גרם לי להרגיש שכבר למדתי דבר או שניים בחיים שלי וכאן זה בא לטובתי. הרבה מאוד זמן לא הרגשתי ככה. איך ככה? ככה. אסירת תודה על הרווקות הנהדרת שלי! כן כן! פעם ראשונה נהניתי מהרווקות הזאת... וזה קרה אחרי שנה. אחרי שנה של פגישות עם חברות והבני זוג שלהם שמזכירים לי כל פעם שאני לבד לבד לבד. אחרי שנה שכל מי שסובב אותי מדבר על חתונה, ילדים, מעברי דירה, קידום בעבודה, משכנתא, חשבון משותף וכל הנושאים הסחים האלה. סוף סוף, בשבוע אחד בחו"ל, הרגשתי מאושרת מהמצב שלי. אני רווקה, בת 28, בלי מחוייבות לשום יצור בעולם חוץ מלעצמי ואני יכולה להרשות לעצמי לעשות מה שבא לי. ובמקרה הזה זה כלל "ילד" בן 21 שנראה כאילו יצא מקטלוג של פול אנד בר. 

השבוע הפולני הזה היה התגשמותו של עולם הרווקות. כך צריכה לחיות רווקה. כמובן שזה יהיה נחמד אם תהיה מצורפת לזה גם עבודה, דירה ואיזה רכב קטנטן, אבל מבחינת ההרגשה והאווירה, ככה הייתי רוצה לחיות. זה רק מוכיח שהסביבה שלי כל כך משפיעה עליי. הרבה מאוד מהייסורים שלי, מחוסר הביטחון והכאב שלי על הפרידה שלנו נוסע מהחברה הסגורה שלנו. זו שבשנייה הפכה לכל כך זוגית, כל כך בייתית, כל כך זקנה. אני לא אומרת שאני צריכה לנטוש את החברה הזאת. אני רק אומרת שכדאי שאצרף אלייה עוד כמה רווקים ורווקות, אולי אפילו צעירים ממני. סתם בשביל השפיות שלי. 

אז עבר שבוע, הפולני שלי נשאר שם, אני חזרתי לפה. עם החזרה לארץ חזרו המחשבות. שוב. מה אתה עושה? איך הולך לך שם? עם מי אתה שם? אתה חושב עליי? הלייקים שלך באינסטגרם הקפיצו לי את האצבעות וסימסתי לך אם נוכל לדבר. ענית- בטח!. התקשרתי אלייך, לאיפה שלא תהיה. אני חושבת שזה לקח 10 דקות לכל אחד לגולל את החודשים שבהם לא התעדכנו, והם היו הרבה. כל כך קל לנו לדבר שזה מגוחך. סיפרת שאתה גר עם שותפות, שהיה לך קצת קשה בהתחלה, שאתה אוהב את המקום החדש, שמים עלייך בלימודים, בקיצור..שאתה אלוף העולם. שאלת המון המון שאלות ... מה אני עושה עכשיו? התפטרת? למה?  מה עשית בפולין? איזה יופי! וכאלה... ואני בלב שלי - הלוווווווווו!!! יש פה פיל בחדר!!!! אוף איתך!

לא שאלת למה התקשרתי, אז אמרתי משהו. יותר נכון, המצאתי. אמרתי שהעניינים בינינו לא נסגרו בצורה יפה, אז כששאלת אם אני רוצה לקחת את הדברים. אמרתי שאני מתנצלת על התגובה שלי (שאני חייבת להבהיר לך שאני בכללל אבל בכלל לא מתנצלת!!!), אבל הייתי חייבת לעשות את זה כי התגובה שלך הייתה פשוט מאכזבת. אמרתי שאני שונאת את זה שאחרי הפרידה לא נתת לי את העונג להרגיש לשנייה אחת שהייתי משמעותית עבורך. על זה ענית את התשובה באלמותית "אני לא אוהב להראות קושי". ובכלל, מאז שפתחתי את זה הרגשתי  את ההתעייפות שלך מהשיחה, איך בשנייה כבר לא בא לך לדבר , את הניפנוף הזה שאני מרגישה מהשנייה שענית "כן" לשאלה "אתה רוצה להיפרד?", את ה"וואי מה את קשורה עכשיו אני כבר מזמן לא חושב על זה". למחשבות האלה שחלקתי איתך. אותם מחשבות שאני חושבת יום ולילה, ענית "אל תתרגשי מזה יותר מידי...יאללה ...נהיה בקשר".

והבנתי שכבר אין לנו על מה לדבר.

אז נראה לי שזה הפוסט האחרון שאני כותבת לך. את הפוסטים הבאים כבר אכתוב לעצמי, כמו פעם. 

מקווה שקר לך.