היי! מה שלומך? אני חושבת שאני יותר ויותר שלמה עם הקונספט של לכתוב לך מכתבים. אין משחרר מזה. אני חייבת לאמר שמאז שהתחלתי לעשות את זה אני כבר לא מרגישה מחנק ועצבים בקצות האצבעות. אותם עצבים שגרמולי להתקשר אלייך מידי פעם ולהתעדכן.
מגיע לך מזל טוב. חתיכת מזל טוב. אתה בן 30! אני זוכרת כל יום הולדת שלך שבילינו יחד. אני זוכרת מה עשינו, את ההכנות, את החיוכים ובעיקר, כמה אהבת הפתעות. מעניין מי מפתיע אתך שם בקור הזה.
מודה שהתלבטתי. הרי נוצר מצב כזה שאנחנו לא באמת מדברים, אלא אם כן מדובר באירוע משמעותי. אז אמרת לי מזל טוב לסיום התואר, שרת לי "היום יום הולדת" בטלפון, ועידכנת שנייה לפני שעזבת את הדירה המשותפת שלנו. לפי הסטנדרטים האלה הייתי בהחלט אמורה להתקשר אלייך ולאחל את מיטב האיחולים. העיניין בדפוס הזה שהוא יוצר תמיד ציפייה שמובילה לאכזבה. נוצרות מעיין נקודות בזמן שבהם כביכול "מותר" לי לדבר איתך ולא מאפשרות לי לשחרר ממך, אלא גורמות לי להשתוקק אליהן ולזנק על הטלפון ברגע שהן מגיעות. ההחלטות שקיבלתי על עצמי אחרי השנה החולפת לא מאפשרות לי יותר את ההמתנה הזאת. בייחוד כי היא שקרית ומספקת לי אושר רגעי שיתפוגג ברגע שהשיחה תתנתק. יש עוד עניין, גם הוא קשור לתובנות שהגעתי אליהם בשנה האחרונה ( כזאת שנה של למידה...). הכנות הפכה למרכיב מרכזי וחשוב בחיי. ומה אני אמורה לאמר כשאתקשר? מזל טוב? סליחה על האיגואיזם, אבל בוא נודה באמת. אני לא באמת מאחלת לך מזל טוב, ולא באמת רוצה שתהיה מאושר. זה נוראי לחשוב את זה, נוראי לכתוב את זה ובטח ובטח שזה יהיה נוראי לאמר את זה.. אבל...זו האמת. הלב המרוסק שלי עוד לא סלח. יש עוד דרך לשם.
לפני שבוע התעוררתי בבוקר יום שבת כשדמעות זולגות לי ללא שליטה והכרית כבר רטובה. זה היה מתוך חלום. חלמתי שאתה מציע לי לנסוע לחופשה, אבל מהסוג שאני פחות אוהבת. בהססנות נתת לי כתובת של אתר לראות את המקום. מקום מקסים, מאוד מבודד, שינה באוהל, בטבע. ביקשת ממני לחשוב על זה ואני בחיוך אמרתי שאבדוק. פתאום ראיתי אותך שוכב במיטה, מיואש, עצבני. אמרת שמאוד נעלבת שלא מיד שמחתי ושכל מה שרצית זה שיהיה לנו טוב. קפצתי עלייך, חיבקתי חזק חזק ואמרתי לך "אני כל-כך מתגעגעת אלייך!!!" וככה התעוררתי.
כל היום שלמחרת חלפו מול עיני תמונות מאותו החלום. מעין הרגשה חזקה כזאת כאילו זה באמת היה. כאילו באמת דיברתי איתך. וההתפרצות הזאת של הגעגוע. זה היה מאוד חזק. עוצמתי. סיפרתי על החלום לחבר הכי טוב שלי. גם הוא דמע מהתרגשות כששמע אותי מספרת את זה ( מוזר שגם מלספר את הסיפור אני בוכה כמעט באותה עוצמה). הוא סיפר לי שיש לו חלומות כאלה בדיוק על אבא שלו, שנפטר לפני מספר שנים. הצטמררתי לשמוע את זה. אז ככה זה הא? בשבילי אתה מת? את הגעגועים אלייך או למי שהיית אני יכולה רק לחלום.
אז מה אני אגיד לך? אני חושבת שאני לא צריכה לאחל לך כלום. אני בטוחה שאתה מסתדר מצויין בעצמך. אני בטוחה שאתה לומד מלא ואתה הכוכב של הכיתה. אני בטוחה שהצלחת לגרום לעוד אנשים להתאהב בך. בטוחה שתתקדם, ותצמח ותשים את עצמך רק במקומות שעושים לך טוב. בטוחה שאתה שלם עם עצמך וחזק יותר מתמיד. אז אתה לא צריך את האיחולים המזוייפים שלי.
וקצת בקשר אליי. אני חושבת שאני נמצאת באיזשהי נקודת זינוק בחיים שלי. כבר שלושה חודשים בעבודה שממלאת לי את היום, ממלאת לי את הלב ופותחת לי כל כך הרבה אפשרויות. היא מציבה בפני אתגרים יום יומיים. גם ברמה המקצועית, וגם ברמה הבין-אישית. מדהים לגלות כשברגע שאתה מוצא את המקום המתאים לך, הכל מסתדר מסביב. אני נשארתי אותה אני, פשוט הסביבה מקבלת אותי יותר טוב ודווקא הפעם מציגה את ה"חסרונות" שבי כייחודיות. במקום "מפונקת", מחייכים אליי וקוראים לי "מלכה". במקום חרדתית, אומרים שאני "שמה לב לפרטים הקטנים". אני נשארתי אני, פשוט יותר שמחה. למה? כי סוף סוף מצאתי את המקום שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
a mind reader