כל כך פשוט, אבל כל כך מסובך

נמאס לי כבר.

זה פשוט לא יאמן ש"בזבזתי" שנתיים מהחיים שלי בחברות איתה, כשיכולתי להיות לרגע אחד מציאותית, להבין שאי אפשר להמשיך ככה ומצוא מישהי אחרת, כמו שאני עושה עכשיו.

היא ילדה נפוחה, חושבת את עצמה, מפונקת, לא יודעת לבקש סליחה, מצפה שכולם יסגדו לה, כועסת בקלות, לא תומכת, לא מבינה אנשים, בכיינית, עושה הצגות, לא יודעת להחזיר טובות ונצלנית. זאת הייתה החברה הכי טובה שלי במשך שנתיים וחצי, ואני לא מגזימה.

טוב, אולי טיפה, אבל ממש טיפה.

הצטרפתי לכיתה. הרגשתי ממש נורא בימים הראשונים וגם הייתי ממש שונה ממה שאני היום. כל כך מוזר מה שכיתה אחת הצליחה לגרום לי לראות מי אני באמת בשנתיים,וכיתה אחרת לא הצליחה אפילו בארבע שנים.

בכל מקרה, נחזור לנושא- יש סיבה אחת שנעשיתי חברה של אותה ילדה- היא הצחיקה אותי. הצחוק ידוע כמשהו שמחבר בין אנשים, וגם הפעם הזאת הוא הצליח לחבר.

כשהיינו ביחד היא תמיד אמרה דברים מצחיקים ונהניתי איתה, אבל רק בגלל הדברים המצחיקים. לא בגלל שום דבר אחר.

הריב הראשון שלנו היה שנה אחרי. אני לא זוכרת ממה, אני רק זוכרת שאני בסוף ויתרתי בזמן שהיא מתבכיינת לתוך הכתף של "האוייבת" שלי, מבט נבזי בעיניי שתיהן.

היא תמיד הייתה מנסה לגרום לי להזמין אותה אליי, לבקש שהיא תהיה איתי יותר, כנראה בשביל שתרגיש חשובה. היה לנו עוד ריב בשנה שעברה, שהיה בערך אותו דבר, אבל השיא הגיע השנה-

דבר ראשון, היה לנו פרוייקט משותף לכל השנה, ואני יצאתי בצוות איתה, בתחילת השנה שמחתי, אבל זה גרר כל כך הרבה ריבים שזה כבר הפך לסיוט.

וכ"ו... היא לא הסכימה לוות וכמובן שתמיד איכשהו יצא שאני כמעט ובכיתי או הייתי עצבנית מאוד במשך כל השעה של הפרוייקט וברגע שהוא נגמר היא התנפלה על האוייבת שלי וכמו התבכיינה על כמה שהצקתי לה וכדומה.

השנה, בנוסף, היא החליטה לחגוג את יום הולדתה עם ילדה, לא שיש לי בעיה עם זה.

הבעיה הייתה ההתעלמות שלה ממני וההתקרבות לילדה השנייה, תוך שהיא עדיין כועסת עליי בגלל כלום, מתבכיינת ומצפה שאני אעזור לה בזמן שהיא בקושי מסתכלת עליי בהפסקות.

בנוסף, באחד משיעורי ההעשרה שלנו איכשהו תמיד יוצא שהיא והאוייבת שלישיה ביחד איתי. ומה תמיד קורה?

אני מציעה רעיון, חברה פוסלת, אוייבת מצטרפת אליה ומנצלת את המעמד להוציא לי לשון מטאפורית (פשוט תדמיינו את המצב). לי אין כוח לקבל עונש אז אני מתחילה לעבוד בזמן שהן עושות שטויות.

המורה מגיעה והן טוענות שאני לא נותנת להן לעשות כלום.

בסוף הן מבקשות לעשות, עובדות חצי דקה והולכות לשחק בזמן שאני צריכה לתקן את מה שהן עשו. איזה כיף.

הריב האמיתי בינינו היה כשהיא ביקשה שאני אתחלף עם הילדה איתה היא חוגגת את היומולדת במקום (ישבנו אחת ליד השנייה) בטענה שהיא "רוצה לגוון", ושעה לאחר מכן היה את הפרוייקט המפגר. כמובן שלי נמאס במשך כל השעה שלאחר מכן הייתי בהתמוטטות נפשית ופשט בכיתי עד שנהייתי אדומה ומקומטת בכל הפנים. כמובן שהחברה שיחקה במשחקים עם שאר הכיתה ונהנתה לראות אותי סובלת.

מעניין שאפילו המורה גילתה ביותר עניין מאשר החברה.

בערך חודש לאחר המקרה חזרתי להיות חברה שלה בעקבות התנהגות יפה שהייתה שלה דווקא, אבל המהירות היא חזרה להיות מגעילה כרגיל.

המשכתי להיות חברה שלי אבל כל הזמן הזכרתי לעצמי כמה לא יפה היא יכולה להתנהג.

אחר כך היה עוד ריב קטן, פיצי, אבל הוא היה הקש ששבר את גב הגמל. לא יכולתי יותר.

ואז היא התחילה.

היא אמרה שאני כבר לא חברה שלה (מה שהיה נכון, אבל ניחא), היא כעסה עליי כשלא סיפרתי לה דברים שבכלל לא קשורים אליה, אמרה שאנחנו צריכות להיפגש ובקיצור- עשתה מניפולציות. נשברתי.

הסכמתי לעשות איתה עבודה. מה כבר יקרה ? אמרתי לעצמי. סך הכל עבודה קטנה. לפעמים היא יכולה להיות בסדר...

אז זהו, שממש לא. 

כמה ימים לפני החופשה רבתי איתה עוד ריב. שיחקנו מחניים ולאחר שאני התעצבנתי על משהו והלכתי הצידה להרגע עלו בי הרגשות העצבניים גם עליה (בעקבות ניסיונות שלה בכוונה לפגוע בי ולא במישהי אחרת וכ"ו) והתחלתי לבכות. כל הבנות ניגשו אליי ועזרו לי ומהר מאוד נרגעתי.

כולן מלבד שתיים. תנחשו לבד מי.

ואז אני פשוט התרתחתי. זה הי הדבר ששנאתי בה יותר מכל, ואז הוא עלה והציף אותי כמו צונאמי.

אני ילדה שבוכה הרבה, אבל גם היא בכיינית ברמה לא קטנה, אבל בעיקר עושה מניפולציות.

כמה פעמים היא עשתה אליי מניפולציות וויתרתי לה- לפחות חמש.

כמה פעמים היא עזרה לי כשבכיתי- אפס. כלום. נאדה. אפילו בתקופות שהיא נחמדה בהן אליי.

אחר כך כמה בנות דיברו על העבודות לחופש, אני ביניהן, והגענו למסכנה שכל הזוגות שעשו את העבודה המדוברת ביחד רבו (הן ידעו שאני כועסת עלייה כי הן באו לעזור לי כשבכיתי. לפני כן כולן היו בטוחות שהחברה שלי טהורה ומושלמת ושאנחנו החברות הכי הכי הכי טובות שיש).

"למה את עדיין עושה איתה את העבודה? רבתן, לא?" שאלה אותי אחת הבנות.

"זאת הבעיה" עניתי, "זה לא שרבנו. אני כועסת עליה, אבל היא לא יודעת מזה כלום וחושבת שעדיין לא שמתי לב לנצלנות שלה".

ולמה בחרתי להעלות את הנושא דווקא היום?

כי אתמול עשיתי איתה את העבודה, וזה היה נורא.

כל אחת התבקשה לתרגם קטע אחד (עבודה באנגלית) וקבענו שניפגש אצלה ונעשה את המעט שנישאר (לתרגם עוד קטע) וככה נגמור מהר. 

אני תרגמתי שני קטעים. שני קטעים! והיא אפילו לא קטע אחד. ואפילו הקטע שהיא מצאה לא היה מספיק טוב והיה עלינו לחפש אחד חדש.

לא סליחה, לא אני מצטערת- כלום.ואז, כשהיינו צריכות להתחיל להקליד, היא נתנה לי להתחיל בקטע הראשון שתרגמתי. הקלדתי, וכבר עמדתי להתחיל להקליד בקטע הבא, אבל היא עצרה אותי.

זה באמת לא קשור! בסוף ויתרתי לה, יותר מזה- היא הקלידה יותר ממני. לא היה לי כוח לריב.

היא עשתה כל כך הרבה שגיאות שזה מדהים, בהתחלה ניסיתי לתקן אותה אבל ראיתי שלא הולך לי וויתרתי גם במקרה הזה.

וברגע שיצאתי מהבית שלה אמרתי לעצמי "זהו! את לא תיפלי בפח שלה יותר! אף פעם בחיים!"

ואני אחת שמאוד צריכה מישהו או משהו אחד לדבוק בו. מאוד צריכה בסט פרינד וכאלה.

אבל אתם יודעים מה אומרים:

"טוב שכן קרוב מאח רחוק" או במקרה שלנו "טוב שכן קרוב מאח מעצבן, נצלן, מפונק ואגואיסטי"